נעם התחיה

לאור ההצלחות שלנו בחיסול אויבינו נשאלת השאלה האם אנו יכולים לשמוח במפלתם? בשנת 2011, לאחר חיסול בן לאדן ימ"ש, פרסם אורי אבינרי טור וכתב כך [1] : " 'בנפול אויבך אל תשמח, ובכשלו אל יגל לבך, פן יראה ה' ורע בעיניו, והשיב מעליו אפו!' אלה הם מהפסוקים היפים ביותר בתנ"ך [משלי, כ"ד, י"ז-י"ח], ואולי בשפה העברית בכלל. טבעי לאדם לשמוח כאשר נכשל אויבו. תאוות-הנקם היא תכונה אנושית. ואולם, הריקוד על קבר האויב הוא מראה מכוער. האגדה מספרת שאלוהים כעס על בני-ישראל, כאשר צהלו למראה רודפיהם המצרים טובעים בים-סוף. הוא קרא לעומתם: "מעשה ידיי טובעים בים, ואתם אומרים שירה?!". מחשבות אלה עברו בראשי כאשר ראיתי בטלוויזיה את האמריקנים הצעירים צועקים ורוקדים ברחוב. מראה טבעי, אך מכוער. הפנים המעוותות ושפת-הגוף היו כמו אלה של האספסוף באירן ובסומליה. נראה שהצד המכוער של הטבע האנושי שווה בכל מקום. ייתכן שהצהלה מוקדמת מדי. קרוב לוודאי שאל-קאעידה לא מתה עם אוסמה בן-לאדן. ייתכן שנכון ההפך. " במקומות אחרים אנחנו רואים ביקורות שחוזרות על עצמן כאשר הרעיון המבוט