"בנפול אויביך אל תשמח" או "באבוד רשעים רינה"?
בספר משלי[1] נאמר: "בִּנְפֹל אויביך (אוֹיִבְךָ), אַל-תִּשְׂמָח; וּבִכָּשְׁלוֹ, אַל-יָגֵל לִבֶּךָ. פֶּן-יִרְאֶה יְהוָה, וְרַע בְּעֵינָיו; וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ." – בפשטות, שלמה המלך מלמד אותנו שאין לנו לשמוח בנפילתו או בכשלונו של האויב מחשש שהקב"ה יראה את השמחה שלנו וישיב מעליו את כעסו. אבל מדוע שהקב"ה יפסיק את כעסו על האויב בגלל השמחה שלנו? מסביר המלבי"ם: "שע"י שיראה אכזריותך ומדת הנקמה שבך, ידמה מעשהו מול מעשיך, ומעשיך ירע בעיניו, עד שיהיה צדיק נגדך, וישוב אפו מעליו, עליך" – כלומר השמחה בנפילת הרשע מעידה על תכונה רעה של אכזריות ונקמה שיש בך ולכן יש חשש שהקב"ה ישיב מעליו את כעסו ויעביר את הכעס עליך.
מצד שני, במקום אחר במשלי[2] נאמר: "בְּטוּב
צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה." – כאשר טוב
לצדיקים יש שמחה וכאשר הרשעים אובדים יש רינה. ועל כך כותב המלבי"ם: "...והצדיקים
הם המאצילים מטובם הגשמי על ידי מעשה צדקתם ובטובם תעלוץ קריה כי יקבלו מהם טוב,
וברשעים יהיה בשניהם להיפך, אם לשמחת העיר, באבוד רשעים רנה, כי הם מריעים
בפועל..." – כלומר הצדיקים מביאים טובה לעיר ולכן יש שמחה כאשר טוב
לצדיקים, כיוון שהטוב הזה מושפע הלאה לבני העיר. אבל הרשעים גורמים רעה לעיר ולכן,
כאשר אובדים, ממילא, נוצרת שמחה.
ונשאלת השאלה, אם מהפסוק הראשון למדנו שאין
לשמוח בנפילת האויב, מדוע בפסוק השני אין שום אזכור לכך, אלא להיפך – יש שמחה כאשר
הרשע אובד?
על כך היה מי שרצה לענות שיש הבדל בין שני
הפסוקים: בפסוק "בנפול אויבך..." מדובר על האדם הפרטי. אם לפלוני יש
אויב, אין לו לשמוח לאיד כאשר אויבו נכשל ונופל. שמחה כזו מקורה באכזריות ומידות
רעות. לעומת זאת, הפסוק "באבוד רשעים רינה" מדבר על מצב כללי יותר, על
רשעים שקיימים בעולם וכשהם אובדים אנחנו שמחים על כך שהם אבדו כי העולם נעשה טוב
יותר. השמחה סובבת סביב העניין שהעולם נהיה טוב יותר. אנחנו לא שמחים על אובדן
הרשעים, אנחנו שמחים על המצב שמגיע בעקבות כך.
אז כשאנחנו הורגים מחבלים, אין לנו לשמוח על
כך? וכי כיצד ניתן שלא לשמוח כאשר אנחנו נוקמים במי שביצעו את הטבח והפשעים הבלתי
נתפסים שנעשו בשמחת תורה? ברור שאנחנו שמחים על כך שלאחר המלחמה העולם יהיה טוב
יותר בלעדיהם, אבל כיצד ניתן למקד את השמחה רק בהטבת העולם לאחר המלחמה? האם זה
בכלל נדרש מאיתנו?
בנוסף, נניח שהיתה בעיה לשמוח בכך, מדוע
שנחשוש מכך שהקב"ה ישיב מעליהם את חרון אפו? הרי לא ניתן בכלל להשוות בין
מעשיהם לבין השמחה עם חורבנם?
הגמרא במסכת מגילה[3] מחדדת אף יותר את השאלות שלנו:
"אמר ליה סק ורכב, אמר ליה לא יכילנא דכחישא חילאי מימי תעניתא. גחין
וסליק, כי סליק בעט ביה. אמר ליה לא כתיב לכו 'בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח'?
אמר ליה: הני מילי בישראל, אבל בדידכו כתיב 'וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ'."
– לאחר שאחשוורוש אומר להמן לקחת את הלבוש ואת הסוס ולהלביש ולהרכיב את מרדכי,
הולך המן להביא את מרדכי. מרדכי היה עסוק בשקו ותעניתו וכשראה את המן כבר היה חלש
מהתענית. אמר לו המן: תעלה ותרכב, אומר לו מרדכי: אני לא יכול כי אני חלש מימי
התענית. התכופף המן כדי שמרדכי יעלה עליו, עלה עליו מרדכי ובעט בו. שאל אותו המן:
והרי כתוב אצליכם "בנפול אויבך וגו'" עונה לו מרדכי, זה נכון אם האוייב
הוא מישראל, אבל אם הוא מהגויים כתוב: "ואתה על במותימו תדרוך". הגמרא
מלמדת אותנו שרק כלפי אדם מישראל חל הפסוק "בנפול אויבך" אך לא עם אדם
מהגויים.
מה פשר החלוקה בין ישראל ובין הגויים? אם יש
בעיה של מידות רעות שבאות לידי ביטוי בשמחה הזו, מה זה משנה אם אנחנו שמחים
בנפילתו של אויב מישראל או אויב גוי? יש תהליך פנימי של מידות שליליות נגדיהן אנו
מתמודדים, לא משנה מי מושא השמחה בסופו של דבר.
בנוסף, מהגמרא אנו רואים שמרדכי היהודי לא
סתם שמח בנפילתו של המן אלא אפילו משפיל עוד יותר את המן! זו אינה סתם שמחה מופשטת
אלא היא מתבטאת במעשים אקטיביים. מה פשר העניין?
שאלה נוספת, גם אם נאמר שיש חלוקה בין ישראל
לגויים, הרי מצאנו בספר ישעיה[4] פסוק שמלמד אותנו הפוך: "ליבי
למואב יזעק..." – ישעיהו הנביא מנבא שם על תבוסת ממלכת מואב במלחמה ועליה
הוא מצטער. ממלכת מואב לא היתה הידידה הכי גדולה של ישראל בלשון המעטה, ובכל זאת
ישעיהו אינו שמח במפלתה, וכפי שכותב שם רש"י: "נביאי ישראל אינם
כנביאי אומות העולם, בלעם היה מבקש לעקור את ישראל על לא דבר, ונביאי ישראל
מתאוננים על פורענות הבאה על האומות" – לא סתם רש"י מזכיר את בלעם,
שהרי בלק היה מלך מואב. אם כך, כיצד אנו מבינים את הגמרא במגילה?
ואולי ניתן לענות על הנושא בחלוקה לכמה
חלקים. באמת כאשר מדובר באויב פרטי, אין לשמוח במפלתו. יש בעיה של מידות רעות
הבאות לידי ביטוי באופן זה ואז אכן הקב"ה מעלה כנגדו את מעשך כנגד מעשה האויב
שלך ומשיב מעליו אפו עליך כפי שכתב המלב"ים. אבל כאשר מדובר באויב לאומי המצב
שונה ומתחלק לשני רבדים. אומר הרב פרומן[5]: "שמחתם של בני אדם
במפלת רשעים היא תגובה טבעית ואנושית שאין לגנותה... יש צידוק לאותם יהודים שכאשר
שמעו על מותו של האויב שמחו ואף הרימו כוסית. זוהי תגובה טבעית ובריאה, משום
שהאויב אשם בשפיכת דמם של למעלה מאלף מבני עמנו... אבל ישנה רמה גבוה יותר, זו
שמייחס התלמוד לקב"ה. כל אדם הוא אדם, וכל מוות הוא מוות, ומותו של אף אדם
אינו מעורר שמחה..." – לדבריו התגובה הטבעית שלנו כבני אדם היא לשמוח
בנפילת האוייב והרמה הגבוהה יותר היא לא לשמוח בנפילת האויב אלא לראות בכך פספוס,
אנחנו בצער על כך שהיה צורך להגיע למצב בו יש להשמיד את האויב. אנחנו לא שמחים
לאיד, ואנחנו גם לא שמחים מהמצב בו אנו צריכים לבצע משפט ברשעים ולבערם מן העולם.
עולם אידיאלי היה עולם בו הכל זורם בהרמוניה, אך כיוון שהגענו למצב כזה אז מתוך
אין ברירה אנו יוצאים לבער את הרוע. אין מה לשמוח בכך.
אך לפי הסבר זה עדיין קשה הגמרא ממסכת
מגילה. ואולי ניתן להסתכל על העניין מכיוון אחר. אין כאן שתי רמות, השמחה הטבעית
על איבוד הרשעים באה יחד עם כובד הראש שלנו וההבנה שלנו שלא כך היינו רוצים שיתנהל
העולם. דבר זה בא לידי ביטוי בחג הפסח: מצד אחד חוגגים ומצד שני אין אומרים הלל
שלם בכל ימי הפסח (חוץ מהראשון) בגלל הסיבה של "בנפול אויבך".
אנו לא יוצאים למלחמה מתוך תאוות דם, שמחה
על ההרג שהולך להיות. אנחנו יוצאים על מנת לעשות צדק, לנקום בחיות האדם שטבחו בנו,
איימו ומאיימים על קיומנו. אנחנו יוצאים על מנת לגלות את מידת הדין של הקב"ה
בעולם, וכפי שאומר הרב אורי שרקי: "ירשנו מהנצרות את הרעיון שהמוסר הוא אך
ורק החסד והחמלה, ואילו עשיית הצדק היא רק רע הכרחי. היהדות מדברת על כך שאחדות
המידות היא היא המוסר: הצדק והחסד כאחד. עלינו לשמש מופת של מוסריות לא רק עבור
עצמנו, כי אם עבור העולם כולנו. עלינו ללמד שמידת הצדק, ולא רק החמלה והאהבה, היא
בכלל המידות המוסריות וכי הכנעת הרשע היא בכלל הערכים המוסריים." – אנחנו
יוצאים למלחמה ומבערים את הרשע כי זה הדבר המוסרי והנכון לעשות.
השמחה באה מתוך שלימות, כאשר אנחנו מרגישים
שמשהו גורם לנו להיות יותר שלמים אנו מרגישים שמחה. היא לא רק תגובה של עוררות
חושית והרגשת התרוממות. כאשר מבערים את הרשע מהעולם אנחנו נעשים שלמים יותר – זאת,
בניגוד לאויב פרטי שאינו בהכרח אדם רשע ושם השמחה על נפילתו מעידה על החולשות
המוסריות של האדם השמח.
לפי זה נבין גם את הגמרא ממסכת מגילה. המפגש
בין המן לבין מרדכי אינו מפגש פרטי. מדובר על מפגש לאומי בין עמלק שמיוצג על ידי
המן לבין עם ישראל המיוצג על ידי מרדכי. כשמרדכי משפיל את המן הכוונה שעם ישראל
משפיל את האויב, נוקם באויב, ומנצח אותו.
[1]
פרק כ"ד פסוקים י"ז-י"ח
[2]
פרק י"א פסוק י'
[3]
דף ט"ז עמוד א'
[4]
פרק ט"ו פסוק ה'
[5]
https://news.walla.co.il/item/626792
תגובות
הוסף רשומת תגובה