"בנפול אויביך אל תשמח" או "באבוד רשעים רינה"?

לאור ההצלחות שלנו בחיסול אויבינו נשאלת השאלה האם אנו יכולים לשמוח במפלתם? בשנת 2011, לאחר חיסול בן לאדן ימ"ש, פרסם אורי אבינרי טור וכתב כך[1]: "'בנפול אויבך אל תשמח, ובכשלו אל יגל לבך, פן יראה ה' ורע בעיניו, והשיב מעליו אפו!'

אלה הם מהפסוקים היפים ביותר בתנ"ך [משלי, כ"ד, י"ז-י"ח], ואולי בשפה העברית בכלל. טבעי לאדם לשמוח כאשר נכשל אויבו. תאוות-הנקם היא תכונה אנושית. ואולם, הריקוד על קבר האויב הוא מראה מכוער. האגדה מספרת שאלוהים כעס על בני-ישראל, כאשר צהלו למראה רודפיהם המצרים טובעים בים-סוף. הוא קרא לעומתם: "מעשה ידיי טובעים בים, ואתם אומרים שירה?!".

מחשבות אלה עברו בראשי כאשר ראיתי בטלוויזיה את האמריקנים הצעירים צועקים ורוקדים ברחוב. מראה טבעי, אך מכוער. הפנים המעוותות ושפת-הגוף היו כמו אלה של האספסוף באירן ובסומליה. נראה שהצד המכוער של הטבע האנושי שווה בכל מקום. ייתכן שהצהלה מוקדמת מדי. קרוב לוודאי שאל-קאעידה לא מתה עם אוסמה בן-לאדן. ייתכן שנכון ההפך."

במקומות אחרים אנחנו רואים ביקורות שחוזרות על עצמן כאשר הרעיון המבוטא המשותף בין כולם הוא כדברי הציטוט הבא[2]: "כל פעם שישראלים נרצחים בפיגוע, ממהרים אצלנו להראות פלסטינים או ערבים ישראלים מחלקים בקלוואות ברחוב וצופרים לאות שמחה. אולם גם ישראלים לא רחוקים מהתרבות הזו. כתב ערוץ 13, לא יודע את שמו, ראיין תושבים בצפון על חיסולו של מנהיג חיזבאללה תוך שהוא מחלק להם סוכריות לאות שמחה. אקט תמוה וביזארי.

תחושת ההקלה בישראל מובנת, במיוחד כשחיסולו של נסראללה הוא תעודת ביטוח ראשונה לתושבי הצפון להתחיל לתכנן את שובם הביתה, כי אנחנו בדרך ליצור מזרח תיכון חדש. מה שהכי מסוכן זו תחושת הזחיחות, היוהרה וישראלים שיכורי ניצחון. בדיוק מה שהיה לאחר מלחמת ששת הימים. לאן זה הוביל, אנחנו זוכרים."

ועולה השאלה, מה אם כן היחס הנכון לנפילתם או מותם של אויבינו?

כפי שהובא קודם, בספר משלי[3] נאמר: "בִּנְפֹל אויביך (אוֹיִבְךָ), אַל-תִּשְׂמָח; וּבִכָּשְׁלוֹ, אַל-יָגֵל לִבֶּךָ. פֶּן-יִרְאֶה יְהוָה, וְרַע בְּעֵינָיו;    וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ." – בפשטות, שלמה המלך מלמד אותנו שאין לנו לשמוח בנפילתו או בכשלונו של האויב מחשש שהקב"ה יראה את השמחה שלנו וישיב מעליו את כעסו. אך הדבר לא מובן, מדוע שהקב"ה יפסיק את כעסו על האויב בגלל השמחה שלנו? למה היא פסולה? מסביר המלבי"ם: "שע"י שיראה אכזריותך ומדת הנקמה שבך, ידמה מעשהו מול מעשיך, ומעשיך ירע בעיניו, עד שיהיה צדיק נגדך, וישוב אפו מעליו, עליך" – כלומר השמחה בנפילת הרשע מעידה על תכונה רעה של אכזריות ונקמה שיש בך ולכן יש חשש שהקב"ה ישיב מעליו את כעסו ויעביר את הכעס עליך.

מצד שני, במקום אחר במשלי[4] נאמר: "בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה" – כאשר טוב לצדיקים יש שמחה וכאשר הרשעים אובדים יש רינה. ועל כך כותב המלבי"ם: "...והצדיקים הם המאצילים מטובם הגשמי על ידי מעשה צדקתם ובטובם תעלוץ קריה כי יקבלו מהם טוב, וברשעים יהיה בשניהם להיפך, אם לשמחת העיר, באבוד רשעים רנה, כי הם מריעים בפועל..." – כלומר הצדיקים מביאים טובה לעיר ולכן יש שמחה כאשר טוב לצדיקים, כיוון שהטוב הזה עובר הלאה לבני העיר. אבל הרשעים גורמים רעה לעיר ולכן, כאשר אובדים, ממילא, נוצרת שמחה.

ונשאלת השאלה, אם מהפסוק הראשון למדנו שאין לשמוח בנפילת האויב, מדוע בפסוק השני אין שום אזכור לכך, אלא להיפך – יש שמחה כאשר הרשע אובד?

על כך היה מי שרצה לענות שיש הבדל בין שני הפסוקים: בפסוק "בנפול אויבך..." מדובר על האדם הפרטי. אם לפלוני יש אויב, אין לו לשמוח לאיד כאשר אויבו נכשל ונופל. שמחה כזו מקורה באכזריות ומידות רעות. לעומת זאת, הפסוק "באבוד רשעים רינה" מדבר על מצב כללי יותר, על רשעים שקיימים בעולם וכשהם אובדים אנחנו שמחים על כך שהם אבדו כי העולם נעשה טוב יותר. השמחה סובבת סביב העניין שהעולם נהיה טוב יותר. אנחנו לא שמחים על אובדן הרשעים, אנחנו שמחים על המצב שמגיע בעקבות כך.

אז כשאנחנו הורגים מחבלים, אין לנו לשמוח על כך? וכי כיצד ניתן שלא לשמוח כאשר אנחנו נוקמים במי שביצעו את הטבח והפשעים הבלתי נתפסים שנעשו בשמחת תורה? ברור שאנחנו שמחים על כך שלאחר המלחמה העולם יהיה טוב יותר בלעדיהם, אבל כיצד ניתן למקד את השמחה רק בהטבת העולם לאחר המלחמה? האם זה בכלל נדרש מאיתנו?

בנוסף, נניח שהיתה בעיה לשמוח בכך, מדוע שנחשוש מכך שהקב"ה ישיב מעליהם את חרון אפו? הרי לא ניתן בכלל להשוות בין מעשיהם לבין השמחה עם חורבנם? האם ניתן בכלל להשוות את מידת האכזריות שלנו על נפילת האויב ושמחת הנקמה שלנו למעשיו של האויב שרצח, אנס, שרף והתעלל בבני עמינו? אלה דברים שאינם ברי השוואה בכלל!

הגמרא במסכת מגילה[5] מחדדת אף יותר את השאלות שלנו: "אמר ליה סק ורכב, אמר ליה לא יכילנא דכחישא חילאי מימי תעניתא. גחין וסליק, כי סליק בעט ביה. אמר ליה לא כתיב לכו 'בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח'? אמר ליה: הני מילי בישראל, אבל בדידכו כתיב 'וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ'." – לאחר שאחשוורוש אומר להמן לקחת את הלבוש ואת הסוס ולהלביש ולהרכיב את מרדכי, הולך המן להביא את מרדכי. מרדכי היה עסוק בשקו ותעניתו וכשראה את המן כבר היה חלש מהתענית. אמר לו המן: תעלה ותרכב, אומר לו מרדכי: אני לא יכול כי אני חלש מימי התענית. התכופף המן כדי שמרדכי יעלה עליו, עלה עליו מרדכי ובעט בו. שאל אותו המן: והרי כתוב אצליכם "בנפול אויבך וגו'" עונה לו מרדכי, זה נכון אם האוייב הוא מישראל, אבל אם הוא מהגויים כתוב: "ואתה על במותימו תדרוך". הגמרא מלמדת אותנו שרק כלפי אדם מישראל חל הפסוק "בנפול אויבך" אך לא עם אדם מהגויים.

מה פשר החלוקה בין ישראל ובין הגויים? אם יש בעיה של מידות רעות שבאות לידי ביטוי בשמחה הזו, מה זה משנה אם אנחנו שמחים בנפילתו של אויב מישראל או אויב גוי? יש תהליך פנימי של מידות שליליות מולן אנו מתמודדים, לא משנה מי מושא השמחה בסופו של דבר.

בנוסף, מהגמרא אנו רואים שמרדכי היהודי לא סתם שמח בנפילתו של המן אלא אפילו משפיל עוד יותר את המן! זו אינה סתם שמחה מופשטת אלא היא מתבטאת במעשים אקטיביים. מה פשר העניין?

שאלה נוספת, גם אם נאמר שיש חלוקה בין ישראל לגויים, הרי מצאנו בספר ישעיה[6] פסוק שמלמד אותנו הפוך: "ליבי למואב יזעק..." – ישעיהו הנביא מנבא שם על תבוסת ממלכת מואב במלחמה ועליה הוא מצטער. ממלכת מואב לא היתה הידידה הכי גדולה של ישראל בלשון המעטה, ובכל זאת ישעיהו אינו שמח במפלתה, וכפי שכותב שם רש"י: "נביאי ישראל אינם כנביאי אומות העולם, בלעם היה מבקש לעקור את ישראל על לא דבר, ונביאי ישראל מתאוננים על פורענות הבאה על האומות" – לא סתם רש"י מזכיר את בלעם, שהרי בלק שזימן אותו היה מלך מואב. אם כך, כיצד אנו מבינים את הגמרא במגילה?

(אך הגמרא הזו מוקשה מכיוון אחר, היא סותרת את הגמרא ממסכת סנהדרין[7]: "ויעבר הרנה במחנה א"ר אחא בר חנינא (משלי יא, י) באבוד רשעים רנה באבוד אחאב בן עמרי רנה" – כלומר מדובר על רשע מישראל! כלומר החלוקה בין גויים לישראל אינה מוחלטת! אבל על זה ניתן לומר שהגמרא במגילה לא באה לשלול מציאות של שמחה על אובדנם של רשעי ישראל אלא את מידת האקטיביות שלנו בשמחה זו. מרדכי השפיל באופן אקטיבי את המן ואילו כאן מדובר על שמחה שנובעת מתוך שמועה).

ואולי ניתן לענות על הנושא בחלוקה לכמה חלקים. באמת כאשר מדובר באויב פרטי, אין לשמוח במפלתו. יש בעיה של מידות רעות הבאות לידי ביטוי באופן זה. במצב כזה הקב"ה מעלה את מעשיך כנגד מעשה האויב שלך ומשיב מעליו אפו עליך כפי שכתב המלבי"ם. אבל כאשר מדובר באויב לאומי המצב שונה. אומר הרב פרומן[8]: "שמחתם של בני אדם במפלת רשעים היא תגובה טבעית ואנושית שאין לגנותה... יש צידוק לאותם יהודים שכאשר שמעו על מותו של האויב שמחו ואף הרימו כוסית. זוהי תגובה טבעית ובריאה, משום שהאויב אשם בשפיכת דמם של למעלה מאלף מבני עמנו... אבל ישנה רמה גבוה יותר, זו שמייחס התלמוד לקב"ה. כל אדם הוא אדם, וכל מוות הוא מוות, ומותו של אף אדם אינו מעורר שמחה..." – יש שני רבדים של תגובות. לדבריו התגובה הטבעית שלנו כבני אדם היא לשמוח בנפילת האוייב והרמה הגבוהה יותר היא לא לשמוח בנפילת האויב אלא לראות בכך פספוס, אנחנו בצער על כך שהיה צורך להגיע למצב בו יש להשמיד את האויב. אנחנו לא שמחים לאיד, ואנחנו גם לא שמחים מהמצב בו אנו צריכים לבצע משפט ברשעים ולבערם מן העולם. עולם אידיאלי היה עולם בו הכל זורם בהרמוניה, אך כיוון שהגענו למצב כזה אז מתוך אין ברירה אנו יוצאים לבער את הרוע. אין מה לשמוח בכך.

אך לפי הסבר זה עדיין קשה הגמרא ממסכת מגילה. ואולי ניתן להסתכל על העניין מכיוון אחר. אין כאן שתי רמות, השמחה הטבעית על איבוד הרשעים באה יחד עם כובד הראש שלנו וההבנה שלנו שלא כך היינו רוצים שיתנהל העולם. דבר זה בא לידי ביטוי בחג הפסח: מצד אחד חוגגים ומצד שני אין אומרים הלל שלם בכל ימי הפסח (חוץ מהראשון) בגלל הסיבה של "בנפול אויבך".

אנו לא יוצאים למלחמה מתוך תאוות דם, שמחה על ההרג שהולך להיות. אנחנו יוצאים על מנת לעשות צדק, לנקום בחיות האדם שטבחו בנו, איימו ומאיימים על קיומנו. אנחנו יוצאים על מנת לגלות את מידת הדין של הקב"ה בעולם, וכפי שאומר הרב אורי שרקי: "ירשנו מהנצרות את הרעיון שהמוסר הוא אך ורק החסד והחמלה, ואילו עשיית הצדק היא רק רע הכרחי. היהדות מדברת על כך שאחדות המידות היא היא המוסר: הצדק והחסד כאחד. עלינו לשמש מופת של מוסריות לא רק עבור עצמנו, כי אם עבור העולם כולנו. עלינו ללמד שמידת הצדק, ולא רק החמלה והאהבה, היא בכלל המידות המוסריות וכי הכנעת הרשע היא בכלל הערכים המוסריים." – אנחנו יוצאים למלחמה ומבערים את הרשע כי זה הדבר המוסרי והנכון לעשות.

השמחה באה מתוך שלימות, כאשר אנחנו מרגישים שמשהו גורם לנו להיות יותר שלמים אנו מרגישים שמחה. היא לא רק תגובה של עוררות חושית והרגשת התרוממות. כאשר מבערים את הרשע מהעולם אנחנו נעשים שלמים יותר – זאת, בניגוד לאויב פרטי שאינו בהכרח אדם רשע ושם השמחה על נפילתו מעידה על החולשות המוסריות של האדם השמח.

לפי זה נבין גם את הגמרא ממסכת מגילה. המפגש בין המן לבין מרדכי אינו מפגש פרטי. מדובר על מפגש לאומי בין עמלק שמיוצג על ידי המן לבין עם ישראל המיוצג על ידי מרדכי. כשמרדכי משפיל את המן הכוונה שעם ישראל משפיל את האויב, נוקם באויב, ומנצח אותו.

אך למרות כל מה שאמרנו יש גמרא[9] שנראית שסותרת את מה שאמרנו: "ומי חדי הקב"ה במפלתן של רשעים והא כתיב (דברי הימים ב כ, כא) בצאת לפני החלוץ ואומרים הודו לה' כי לעולם חסדו וא"ר יוחנן מפני מה לא נאמר כי טוב בהודאה זו לפי שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים ואמר רבי יוחנן מאי דכתיב (שמות יד, כ) ולא קרב זה אל זה כל הלילה בקשו מלאכי השרת לומר שירה אמר הקב"ה מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה אמר רבי אלעזר הוא אינו שש אבל אחרים משיש" – הגמרא מביאה שתי ראיות לכך שהקב"ה לא שמח במפלתן של רשעים: הראשונה מיציאת יהושפט המלך למלחמה נגד בני מואב ובני עמון והשניה מהזמן בו טבעו המצרים. ועונה על כך רבי אליעזר: שאכן הקב"ה לא שמח על כך אבל הוא גורם לאחרים לשמוח.

אלא שיש להבין שהגמרא עוסקת בנקודת מבטו של הקב"ה. מנקודת מבטו של הקב"ה טוב היה אילו הרשע (בין אם הוא יהודי ובין אם הוא גוי) לא היה חוטא כלל אלא בוחר בטוב. מתוך כך שלכל אדם יש תפקיד בעולם והקב"ה יצר בו כוחות לפי תפקידו אנו יכולים ללמוד ולהבין שככל שמדובר באדם או אנשים שעשו נזק רב יותר כך התיקון שהיו יכולים לעשות אילו היו מנתבים את כוחותיהם לטוב היה גדול יותר. הרשעים הללו לא רק שיצרו הרס וחורבן בקנה מידה גדול אלא הם גם לא תיקנו את מה שהיו יכולים לתקן. החטא הוא כפול. לכן הקב"ה לא שמח במפלתן של רשעים, לא מצד זה שמפחית בערך החורבן שגרמו אלא להיפך כיוון שהוא יודע איזה תיקון הם היו יכולים לתקן בעולם. ואם נמשיך את הקו הקודם, אין כאן מצב של שלימות, אלא מצב של חסרון. הסתכלותו של הקב"ה היא ביטוי לאיך העולם היה יכול להתנהל באופן אידיאלי.

עם זאת, רבי אלעזר מלמד אותנו שאמנם הקב"ה לא שמח בכך אבל הוא גורם לאחרים לשמוח בכך. מזווית הסתכלותו של הקב"ה אין כאן שלימות, אבל מזווית הסתכלותו של האדם יש. אנו כבני אדם לא חיים בעולם אידיאלי ומכיוון שכך כאשר הרשע אובד נוצרת לנו שמחה – העולם הופך להיות טוב יותר בלעדיו. הרשע מנע מהטוב להגיע לעולם ועכשיו יש לנו אפשרות לחשוף את הטוב שהיה חבוי ונסתר כל עוד הרֶשַע הזה היה קיים.

בפתיחת השיעור העלנו מספר טענות נגד השמחה באובדן הרשעים:

האקט של השמחה היה תמוה ואינו מבדיל בינינו לבין צהלות השמחה של אויבינו לאחר פגיעה בנו לכאורה – על כך אנו יכולים לומר שההבדל הוא תהומי. אנו שמחים על כך שיש רוע שעבר מן העולם. כשאנו צוהלים, אנו שמחים על כך שהעולם הופך להיות טוב יותר. אויבינו, לעומת זאת, שמחים על קיומו של הרוע, הם מרגישים יותר שלמים כאשר הרוע הזה קיים (כפי שהגדרנו קודם שהשמחה מהווה ביטוי לתחושת שלימות).

נקודה שניה שעלתה היא תחושת הזחיחות, היוהרה ושכרון הניצחון שעולה בעקבות חיסולו של נסראללה. הנקודה הזו מביעה חשש שבעקבות החיסול נכנס למצב של שאננות יתר ולא נהיה ערניים מספיק לאיומים והתקפות פוטנציאליות מצד אויבינו. החשש הזה נכון אלא שהוא אינו קשור לשמחה על חיסולו של אחד האויבים המרים שלנו. אנו יכולים לשמוח על החיסול ובה בעת להיזהר שלא להיכנס לשאננות. מי שמעלים את החשש המוצדק הזה מערבים בין שני נושאים שלא סותרים אחד את השני.

לסיכומו של עניין, ניתן לשמוח על מפלתם של אויבינו כיוון ששמחה זו מבטאת את התחושה שהעולם הפך להיות מקום טוב יותר.

 

---

[1] https://www.news1.co.il/Archive/003-D-59393-00.html

[2] https://naamoush.wordpress.com/2024/09/28/%D7%A0%D7%90%D7%A6%D7%A8-%D7%9E%D7%97%D7%9B%D7%94-%D7%9C%D7%A0%D7%90%D7%A1%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%9C%D7%94/comment-page-1/

[3] פרק כ"ד פסוקים י"ז-י"ח

[4] פרק י"א פסוק י'

[5] דף ט"ז עמוד א'

[6] פרק ט"ו פסוק ה'

[7] דף ל"ט עמוד ב'

[8] https://news.walla.co.il/item/626792

[9] מסכת מגילה דף י עמוד ב'