נעם התחיה

  בס"ד בכל מערכת בחירות אנחנו דורשים מהמנהיגים שלנו לקחת אחריות. אנחנו באים אליהם בטענות, מבקרים את החלטותיהם ומצפים מהם לבחור נכון. אבל כאן מסתתר פרדוקס, בספר משלי ישנו הפסוק הבא [1] : " פלגי מים, לב מלך ביד ה', על כל אשר יחפץ יטנו " - לב המלך הוא כמו נחל, כשם שהאדם יכול לחפור את ערוץ הנחל ולהטות אותו להיכן שירצה, כך הקב"ה מטה את לב המלך לכל מקום שירצה.   לפי זה, האם יש בכלל טעם לבוא אל ראשי הממשלה בטענות? אם הקב"ה הוא המנווט, האם המלך הוא לא רק רובוט בתחפושת של מנהיג? יש לו בחירה חופשית בכלל? על פניו, מפסוק זה אנו למדים שאין למלך בחירה חופשית. הסיבה לכך היא שאף על פי שלאדם הבודד יש בחירה, לאומה אין בחירה אלא הקב"ה מנווט אותה, ומכיוון שהמלך הוא נציג העם, אין לו בחירה חופשית אמיתית. וכך, באמת, אנו מוצאים במפרשים נוספים על פסוק זה [2] . הרלב"ג [3] מביא הסבר נוסף מדוע אין למלך בחירה חופשית: " והנה העיר בזה , כי פעולות המלך ומחשבותיו הם מוגבלות מהשם יתברך , והוא כמו שליח השם יתברך במה שיעשהו מדבר המלכות, וזה כלו הוא מיושר החכמה האלהית. כי...

  בס"ד חשבתי שיהיה פשוט לכתוב שיעור על כיבוש ירושלים בידי דוד המלך...אז חשבתי. אבל אז פתחתי את ספר שמואל ב' ונפתחה בפני תיבת פנדורה, כך שהנושא בו ניגע בשיעור זה, בקושי מגרד את פני השטח. וכך מסופר: " בן שלשים שנה דוד במלכו ארבעים שנה מלך. בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים ובירושלם מלך שלשים ושלש שנה על כל ישראל ויהודה. וילך המלך ואנשיו ירושלם אל היבסי יושב הארץ ויאמר לדוד לאמר לא תבוא הנה כי אם הסירך העורים והפסחים לאמר לא יבוא דוד הנה. וילכד דוד את מצדת ציון היא עיר דוד. ויאמר דוד ביום ההוא כל מכה יבסי ויגע בצנור ואת הפסחים ואת העורים שנאו שנואי נפש דוד על כן יאמרו עור ופסח לא יבוא אל הבית. וישב דוד במצודה ויקרא לה עיר דוד ויבן דוד סביב מן המלוא וביתה. וילך דוד הלוך וגדול ו-ה' אלהי צבאות עמו. " [1] – הפרק נראה כמו כתב חידה: מהו הצינור? מיהם העיוורים והפיסחים ומה הבעיה של דוד איתם? ובכלל, לא ברור האם דוד כבש את ירושלים או לא (מאוחר יותר גיליתי שנכתבה על השאלה האחרונה עבודת דוקטורט שלימה). חשבתי להשלים את התמונה מספר דברי הימים [2] אבל לא מצאתי מזור: ...

בס"ד דמיינו רגע שאתם מחזיקים בקבוק מים. למה אתם קוראים לו דווקא "בקבוק"? האם זה בגלל הצליל המבעבע שנוצר כשהוא מתרוקן, או פשוט כי ככה החלטנו וזהו? השאלה הפשוטה הזו עומדת במרכזו של אחד הוויכוחים העתיקים והמרתקים ביותר בתולדות הפילוסופיה: האם השפה היא טבעית או הסכמית? מצד אחד, ניצבת הגישה ההסכמית. היא טוענת שהשפה היא סוג של "חוזה" חברתי שרירותי. אדם אחד הצביע על חפץ, השמיע צליל, והשני פשוט הנהן בהסכמה. לפי גישה זו, אין שום קשר פנימי בין המילה למציאות. באותה מידה יכולנו לקרוא לבקבוק "כיסא" ולכיסא "מזגן", וכל עוד כולנו היינו מבינים זה את זה - הכל היה עובד כשורה. מנגד, ניצבת הגישה הטבעית. היא גורסת שהמילים הן הרבה יותר מסתם רצף אותיות - הן התיאור המדויק של מהות הדבר. לפי תפיסה זו, אדם חכם באמת יודע "לקרוא" את טבעו של החפץ ולהעניק לו שם שמשקף את מהותו. המתח הזה מתחיל כבר ביוון העתיקה. בדיאלוג "קראטילוס" של אפלטון אנו פוגשים את העימות הזה: הרמוגנס מייצג את הגישה ההסכמית: המילים הן הסכם חברתי ותו לא. אם נחליט מחר לקרוא לסו...