רשומות

האם היהדות מונותאיסטית?

בס"ד זה קורה בשיחות בין חברים, בארוחות שבת או סתם באמצע השבוע. מדברים על פוליטיקה, דת, ועל מה לא. וכך מתמשכת לה השיחה עד שמגיעה השאלה: תגיד, יש א-לוהים? או, בוא נראה אם אתה יכול להוכיח לי שיש א-לוהים (לא לא, השיעור לא הולך לעסוק בהוכחת קיומו של א-לוהים - אם בכלל אפשר להוכיח את א-לוהים). אם קמתי בבוקר עם מצב רוח פרובוקטיבי אני עונה: באלוהים שאתה כופר גם אני כופר. אבל אז בן שיחי בדרך כלל מחזיר מבט חשדן שנושא בקרבו אמירה סמויה ששואלת: איזה מניפולציה אתה מנסה להפעיל עלי? אז אני מחזיר את הכדור למגרש שלו ושואל: מיהו האלוהים שאתה רוצה שאוכיח את קיומו? הרבה פעמים התשובה תהיה בערך כזו: א-לוהים הוא כח עליון שנטען שברא את העולם ונטען שמנהל אותו. ועל כך אני עונה: זה בדיוק הא-לוהים שאני כופר בו, מה שגורר מבט שאומר: אתה רציני? אתה צוחק עליי עכשיו? אז מיהו א-לוהים שאתה מאמין בו? הוא שואל בחזרה. מטרת השיעור היום היא לעסוק בדיוק בשאלה זו: שאלת המושג הא-לוהי (אם ניתן בכלל להשתמש במילים אלו). או בצורה יותר פשוטה: במה אנו מאמינים? על מנת לענות על כך נקדים ונתאר סוגים שונים של תפיסות דתיות שונות

שבת זכור - האם חייזרים יכולים להתגייר?

  בס"ד משנכנס אדר מרבין בשמחה ואין שמחה אלא בבשר ויין. אך כיוון שבשר זה רצח (יש ספרים בהם הנוסח הוא בשר זה טעים רצח, וצ"ע) ומכיוון שכשנכנס יין יצא סוד ובענייני סודות לא דורשים ברבים, נשמח ונגיל ביינה של תורה ונדון בשאלת יסודית עליה נשברו קולמוסים ונשפכו נהרות דיו – האם חייזר יכול להתגייר? וכשאנו אומרים חייזר הכוונה ליצור תבוני, לא איזה מיקרוב ממאדים. על מנת לענות על שאלה זו עלינו ללמוד את הגמרא במסכת עירובין [1] : " בעי רב חנניא יש תחומין למעלה מעשרה או אין תחומין למעלה מעשרה " – אנחנו יודעים שיש איסור לצאת מתחום שבת, כלומר אסור ללכת מעל אלפיים אמה מחוץ לעירוב. שואל רב חנניא: האם איסור זה תקף גם אם נמצאים עשרה טפחים מעל גבי הקרקע? – למשל, ספינה ששטה בים, האם חל על השטים בה איסור תחומין? מנסה הגמרא לענות במספר אופנים, ואנחנו נתמקד באופן השלישי: " תא שמע [בוא ושמע] הני שב שמעתא דאיתאמרן בצפרא בשבתא קמיה דרב חסדא בסורא [אותן שבע שמועות שנאמרו בשבת בבוקר לפני רב חסדא בעיר סורא] בהדי פניא בשבתא קמיה דרבא בפומבדיתא [ובשבת אחר הצהרים לפני רבא בעיר פומבדיתא] מ

"בנפול אויביך אל תשמח" או "באבוד רשעים רינה"?

בספר משלי [1] נאמר: "ב ִּנְפֹל אויביך (אוֹיִבְךָ), אַל-תִּשְׂמָח; וּבִכָּשְׁלוֹ, אַל-יָגֵל לִבֶּךָ. פֶּן-יִרְאֶה יְהוָה, וְרַע בְּעֵינָיו;    וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ. " – בפשטות, שלמה המלך מלמד אותנו שאין לנו לשמוח בנפילתו או בכשלונו של האויב מחשש שהקב"ה יראה את השמחה שלנו וישיב מעליו את כעסו. אבל מדוע שהקב"ה יפסיק את כעסו על האויב בגלל השמחה שלנו? מסביר המלבי"ם: " שע"י שיראה אכזריותך ומדת הנקמה שבך, ידמה מעשהו מול מעשיך, ומעשיך ירע בעיניו, עד שיהיה צדיק נגדך, וישוב אפו מעליו, עליך " – כלומר השמחה בנפילת הרשע מעידה על תכונה רעה של אכזריות ונקמה שיש בך ולכן יש חשש שהקב"ה ישיב מעליו את כעסו ויעביר את הכעס עליך. מצד שני, במקום אחר במשלי [2] נאמר: " בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה. " – כאשר טוב לצדיקים יש שמחה וכאשר הרשעים אובדים יש רינה. ועל כך כותב המלבי"ם: " ...והצדיקים הם המאצילים מטובם הגשמי על ידי מעשה צדקתם ובטובם תעלוץ קריה כי יקבלו מהם טוב, וברשעים יהיה בשניהם להיפך, אם לשמחת העיר