רשומות

כיבוש ירושלים בידי דוד המלך

  בס"ד חשבתי שיהיה פשוט לכתוב שיעור על כיבוש ירושלים בידי דוד המלך...אז חשבתי. אבל אז פתחתי את ספר שמואל ב' ונפתחה בפני תיבת פנדורה, כך שהנושא בו ניגע בשיעור זה, בקושי מגרד את פני השטח. וכך מסופר: " בן שלשים שנה דוד במלכו ארבעים שנה מלך. בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים ובירושלם מלך שלשים ושלש שנה על כל ישראל ויהודה. וילך המלך ואנשיו ירושלם אל היבסי יושב הארץ ויאמר לדוד לאמר לא תבוא הנה כי אם הסירך העורים והפסחים לאמר לא יבוא דוד הנה. וילכד דוד את מצדת ציון היא עיר דוד. ויאמר דוד ביום ההוא כל מכה יבסי ויגע בצנור ואת הפסחים ואת העורים שנאו שנואי נפש דוד על כן יאמרו עור ופסח לא יבוא אל הבית. וישב דוד במצודה ויקרא לה עיר דוד ויבן דוד סביב מן המלוא וביתה. וילך דוד הלוך וגדול ו-ה' אלהי צבאות עמו. " [1] – הפרק נראה כמו כתב חידה: מהו הצינור? מיהם העיוורים והפיסחים ומה הבעיה של דוד איתם? ובכלל, לא ברור האם דוד כבש את ירושלים או לא (מאוחר יותר גיליתי שנכתבה על השאלה האחרונה עבודת דוקטורט שלימה). חשבתי להשלים את התמונה מספר דברי הימים [2] אבל לא מצאתי מזור: ...

העברית – לשון הקודש או לשון קדושה

בס"ד דמיינו רגע שאתם מחזיקים בקבוק מים. למה אתם קוראים לו דווקא "בקבוק"? האם זה בגלל הצליל המבעבע שנוצר כשהוא מתרוקן, או פשוט כי ככה החלטנו וזהו? השאלה הפשוטה הזו עומדת במרכזו של אחד הוויכוחים העתיקים והמרתקים ביותר בתולדות הפילוסופיה: האם השפה היא טבעית או הסכמית? מצד אחד, ניצבת הגישה ההסכמית. היא טוענת שהשפה היא סוג של "חוזה" חברתי שרירותי. אדם אחד הצביע על חפץ, השמיע צליל, והשני פשוט הנהן בהסכמה. לפי גישה זו, אין שום קשר פנימי בין המילה למציאות. באותה מידה יכולנו לקרוא לבקבוק "כיסא" ולכיסא "מזגן", וכל עוד כולנו היינו מבינים זה את זה - הכל היה עובד כשורה. מנגד, ניצבת הגישה הטבעית. היא גורסת שהמילים הן הרבה יותר מסתם רצף אותיות - הן התיאור המדויק של מהות הדבר. לפי תפיסה זו, אדם חכם באמת יודע "לקרוא" את טבעו של החפץ ולהעניק לו שם שמשקף את מהותו. המתח הזה מתחיל כבר ביוון העתיקה. בדיאלוג "קראטילוס" של אפלטון אנו פוגשים את העימות הזה: הרמוגנס מייצג את הגישה ההסכמית: המילים הן הסכם חברתי ותו לא. אם נחליט מחר לקרוא לסו...

שלושים סנטימטרים

  בס"ד בבוקרו של יום רביעי, 7 ביוני 1967, היום שלישי למלחמת ששת הימים, אחרי לילה שלם של קרבות עקובים מדם בדרך שכם, בגבעת התחמושת ובסמטת המוות, כבר נכבשה ירושלים המזרחית בידי ישראל. נותר רק הלב - העיר העתיקה. הממשלה אישרה את הכניסה, והפקודה ניתנה. בשעה 9:30 בבוקר התקרבו כוחות חטיבת הצנחנים אל שער האריות. לצידם שני טנקים: האחד של יוסף בן גיגי, לוחם מפלוגת הטנקים הסודית הירושלמית, והשני טנק של חטיבת הראל. מהחומות נפתחה אש ירדנית על הטנקים. בן גיגי השיב אש. שלושה פגזים בלבד - והשער הכבד שכב על הרצפה, מתפורר ומעשן. הדרך פנויה. בן גיגי וחברו איציק זיסמן ירדו מטנקיהם, ניגשו אל הפתח ומדדו. שלושים סנטימטר. זה כל מה שעמד בין הטנקים לבין הכניסה לעיר העתיקה. שער האריות עצמו היה רחב בדיוק כדי שטנק יעבור - אבל הרחוב הצר שמאחוריו, הרחוב שעשרות דורות ריצפו לאבן, היצר את הדרך. השאלה עמדה באוויר: לפוצץ את הבתים? לרסק את קירות הרחוב העתיק? לא. הם פשוט לא יכלו לעשות דבר כזה. אפילו לא בשעת ניצחון, אפילו לא אחרי לילה שלם של דמים ואש - אי אפשר היה לשלוח פגז לתוך אחד המקומות הקדושים בעולם כדי להר...

האימה של לאבקראפט והפחד של הרב קוק

  בס"ד "הרגש העתיק והחזק ביותר של האנושות הוא פחד, והפחד העתיק והחזק ביותר הוא פחד מהלא נודע" [1] . יש סוגים שונים של פחד: פחד מנחשים וממקומות קטנים, פחד להיענש או לקבל מכה. כשנמצאים לבד בחושך גם אז ישנו פחד. אבל בתחילת המאה ה-20 הסופר האמריקאי הווארד פיליפס לאבקראפט הצליח לנסח באמצעות סיפוריו סוג נוסף של אימה שעד לתקופתו הייתה קיימת אי שם במרחביו האפלים של התת מודע ולא היה לה שם: אימה קוסמית. אימה קוסמית היא לא סתם סיפור על מפלצת שמסתתרת בארון, אלא הפחד המשתק מכך שהיקום הוא מקום עצום, קר ואדיש, שבו המין האנושי הוא לא יותר מכתם אבק חסר חשיבות. סיפוריו מתמקדים במפגש עם ישויות עתיקות ועצומות שהן כה זרות ובלתי נתפסות, שעצם המבט בהן או הבנת קיומן עלולים לדחוף את האדם הממוצע אל תהומות הטירוף. זוהי "אימת הלא-נודע" במיטבה: התחושה המצמררת שהחוקים שאנו מכירים, הפיזיקה, המוסר וההיגיון, הם רק אשליה דקה שמכסה על מציאות כאוטית ומאיימת שאין לנו שום דרך להביס או אפילו להבין. אחד הרעיונות המרכזיים בסיפוריו מביע את הרעיון שהעולם אינו כפי שהוא נראה. אנחנו תופסים רק רובד מא...