רשומות

לימודי חול לכתחילה

  בס"ד בעיתון בשבע האחרון התפרסם מאמר חשוב של הרב אליעזר מלמד בנושא לימודי קודש ומדעים [1] . בשיעור זה נרצה להוסיף מעט על דברי הרב. ישנה שאלה המלווה, בייחוד בדורות האחרונים, את גדולי המחנכים בעם ישראל: האם לימודי החול נצרכים? האם יש צורך ליהודי שומר תורה ומצוות ללמוד טריגונומטריה, פיסיקה מתקדמת או אפילו פסיכולוגיה במהלך התיכון או שמא זה בזבוז זמן? הרי רוב האוכלוסייה לא משתמשת בטריגונומטריה בחיי היום יום אלא רק במקצועות מאוד מסוימים. אז אולי נשקיע בתיכון בלימודי קודש בלבד וכשצריך לצאת לשוק העבודה – אז, מי שירצה, ישלים תוך שנה שנתיים את הבגרויות ויתקדם משם. גישה זו מצויה לא רק בחברה החרדית (שם המצב קיצוני אף יותר) אלא חדרה גם לציבור הציוני דתי. ועל פניו, במבט הראשון, הטענות מאוד חזקות, הרי אם העיקר הוא הקודש ואנו מצויים בעולם הזה לזמן מוגבל אז מה המשמעות של כל עניין לימודי החול? למצוא עבודה?! – יש מספיק עבודות שלא מצריכות ללמוד חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי. אלא שיש בעיה מובנית בהבנה זו. הרב מלמד מביא במאמרו מספר נקודות שיש לתת עליהן את הדעת, נביא אותם ונוסיף עליהן: 1) יש מצו

כיצד לחזור בתשובה על חטאים שאין בכוחי לטפל בהם

  בס"ד לכל אחד יש את אותם מעשים לא טובים או מידות לא מתוקנות שניסה שוב ושוב לתקן במהלך השנים ולא הצליח. בכל שנה בחודש אלול הוא מקבל על עצמו להשתפר ולהתקדם, אך לריק. מה אנחנו יכולים לעשות עם המעשים הללו? כיצד ניתן לחזור עליהם בתשובה? אם אני תקוע כבר מספר שנים בחוסר היכולת לשלוט בעצמי כאשר פוגעים בי או שאיני מצליח להתרכז בתפילה, כיצד אני יכול להתמודד עם המצב? ישנן שתי בעיות מרכזיות בנושא זה: הראשונה - אישית, האדם צריך להיות כנה עם עצמו, להבין ולהגדיר "היכן אני בסדר, היכן אני לא בסדר" וזה מאוד מאוד קשה. לכולנו קשה להיות מודעים לעצמנו באופן מלא ולשים את האצבע על הנקודות הללו כיוון שהאדם הוא יצור מאוד מורכב. להכיר את עצמנו היא משימת חיים. הבעיה השניה היא בעיה עקרונית: מה האסטרטגיה שלנו? האם נאמר שאנו מכריזים מלחמה על היצר וחוזרים בתשובה עם כל הכוח, מאיצים מאפס למאה בחודש אלול? הרי הבעיה בגישה זו היא שקשה עד בלתי אפשרי להישאר במתח רוחני כל כך גבוה ללא בניה אישית. אם אנחנו מנסים בבת אחת לחזור בתשובה באופן מלא לא יעבור זמן רב עד שניפול. אבל לא מדובר על נפילה רגילה אלא עמוק

כבוד מלכים - מחשבות בעקבות פטירתה של מלכת אנגליה

בס"ד ביום חמישי האחרון (י"ב באלול התשפ"ב) נפטרה המלכה אליזבט השניה, מלכת אנגליה. מלכה זו שלטה כשבעים שנה על אנגליה, ועולה השאלה, כשאנו מקבלים את החדשות על פטירתה מה היחס הראוי והרצוי? האם להתייחס אליהם בשוויון נפש ולהפטיר כלאחר יד שכיוון שמדובר במלכה גוייה העניין לא נוגע אליי ולא מעניין אותי? – אני לא בטוח שזו הגישה הנכונה כיוון שלאירוע שיש כל כך תהודה יש פוטנציאל גבוה ללמד אותנו משהו, להשפיע עלינו. את הגישה כלפי מלכי אומות אנו יכולים למצוא במספר מקורות. כותב הילקוט שמעוני [1] :" וידבר ה' אל משה ואל אהרון ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל... צִוַם לחלוק כבוד למלכות "-וממשיך הילקוט ומראה שגם יעקב, יוסף, אליהו ועוד חלקו כבוד למלכות, בין אם מדובר במלכות ישראל ובין אם מדובר במלכות גויים. יותר מכך, הילקוט מראה שגם חנניה מישאל ועזריה חלקו כבוד למלכות – ומדובר על נבוכאדנצר שהחריב את בית המקדש! החת"ם סופר [2] לומד שהחיוב בכבוד מלכות, בין אם אלה מלכי ישראל ובין אם אלה מלכי גויים, הוא מן התורה. וכך כותב החת"ם סופר במקום נוס

משנכנס אדר מרבין בשמחה – על השמחה, האהבה והיראה

בס"ד לצפיה בתקציר המאמר לחצו כאן חשבתם לעצמכם פעם: למה ככל שאני משקיע במשהו יותר, כך אני מתחבר אליו יותר, יותר אוהב אותו? – לכאורה התשובה פשוטה, לא? אם השקעתי כל כך הרבה זמן בפרויקט מסוים, אני לא יכול לומר שזה היה בזבוז זמן... גם אם השקעתי את כוחי בדברים חסרי משמעות ארגיש צורך להסביר ולתרץ זאת לעצמי. זה יכול להיות הסבר נכון, אבל ישנו הסבר יותר עמוק אותו מביא הרב אליהו דסלר [1] : " כי יאהב האדם את פרי מעשיו, בהרגישו אשר חלק מן עצמיותו בהם הוא – אם בן יהיה, אשר ילד או אימן, או חיה אשר גידל, ואם צמח אשר נטע, או אם גם מן הדומם, כמו בית אשר בנה – הנהו דבוק למעשי ידיו באהבה, כי את עצמו ימצא בהם " – אומר הרב דסלר, אני אוהב את מה שיצרתי, את הדבר בו השקעתי, בגלל שאני מוצא את עצמי בו. למשל, גידול ילדים: ככל שאני משקיע בילד, חושב איך לקדם אותו, איך לגרום לו ליהנות, משקיע מזמני, כספי ומרצי – כך אני מרגיש את המשמעות שלי בילד, את ההשפעה שלי עליו. אפשר לומר שהעצמיות שלי מתרחבת. ידיעה זו, בתורה, גורמת לי לאהוב אותו בצורה עמוקה יותר, וכפי שנאמר: "ואהבת לרעך כמוך " – בגלל ה&qu