נעם התחיה

  בס"ד לפני מספר שבועות ביקרתי עם בתי בספארי ברמת גן. בין בעלי החיים שראינו, פגשנו גם נמר הנמצא בסכנת הכחדה חמורה. רק כ־400 פרטים ממינו נותרו בעולם, ומאמצים רבים מושקעים בניסיון למנוע את היעלמותו מן הטבע. המפגש הזה עורר בי שאלה: מה יש ליהדות לומר על הניסיון להציל מיני בעלי חיים מהכחדה? האם זו רק יוזמה סביבתית מבורכת, או שמא יש כאן ערך מוסרי, ואולי אפילו חובה דתית ? הכחדת מינים היא תופעה המלווה את עולם החי לאורך ההיסטוריה. מינים נעלמים מסיבות שונות, ובהן שינויים סביבתיים, ציד, הרעלות והרס בתי גידול. אלא שבתקופה המודרנית, פעילות האדם מאיצה את התהליך ומעמידה מינים רבים בסכנת היעלמות . גם בארץ ישראל אפשר לראות את ממדי התופעה. ישנם בעלי חיים שנעלמו מנופי הארץ, אך עדיין קיימים במקומות אחרים בעולם, כמו ההיפופוטם ותנין היאור. אחרים נכחדו לחלוטין, ובהם יען הנגב, שנעלם מן האזור לפני כמאה שנה, ומיני דגים מסוימים. גם שור הבר, שהתקיים בעבר בארץ ישראל, נכחד לבסוף מן העולם כולו, כשהפרט האחרון הידוע מת בשנת 1627 . וכאן מתחדדת השאלה: האם התורה וחז״ל מתייחסים לאחריותו של האדם למנוע את הכחדת...

  כשטייס משנה מתנפל על הקברניט בגרזן באמצע הטיסה, המטוס צולל בחדות 17,000 רגל בפחות מדקה, ורק בזכות תושייה יוצאת דופן של הנוסעים והצוות המטוס מצליח לנחות בשלום בסעודיה - הלב של כולנו מחסיר פעימה. כששומעים על ההצלה המופלאה בטיסת 1073 של פליי דובאי, המחשבה הראשונה שנזרקת לחלל האוויר היא: "איזה נס!". אבל כשצוללים לעומק, עולה השאלה: מהו בעצם נס, ולמה הוא נחוץ? אם הקב"ה צפה מראש את כל מה שהיה, הווה ויהיה - מדוע נדרשת התערבות ש"עוקפת" את חוקי הפיזיקה והטבע? האם הנס הוא הוכחה לכוחו של ה', או דווקא הצצה לסוד עמוק יותר על מהות הטבע עצמו? ראשית עלינו להגדיר מהו נס. לכאורה התשובה לשאלה זו פשוטה: נס הוא דבר החורג מגדר הטבע. אבל אם כך אנו מבינים את המושג נס, אנחנו צריכים לשאול: אם כך, מהו טבע? אם לא נבין מהו טבע, לא נדע להבין מהו נס. לפני שננסה להגדיר או להבין מהו טבע נעיר שבשלב זה אנחנו מניחים שהנס והטבע הן שתי "ישויות" שונות הסותרות אחת את השניה, שהרי הגדרנו שנס הוא דבר שחורג מגדר הטבע. אם כך, מהו טבע? - בפשטות, הטבע הוא מערכת החוקים הפיסיים לפיהם ...

  בס"ד הגמרא במסכת חולין [1] מספרת לנו על אדם בשם רמי בר תמרי [2] : "בסורא לא אכלי כחלי (עטיני הבהמה, כיוון שמעורב בהן חלב חששו מערבוב של בשר וחלב), בפומבדיתא אכלי כחלי. רמי בר תמרי, שהוא רמי בר דיקולי מפומבדיתא, הזדמן לסורא בערב יום כיפור . הוציאו הכל את כחלי בהמותיהם וזרקו אותם, (שפסקו הלכה כרב שאוסר לאכול את הכחל) . הלך הוא, שפסק הלכה כרב יהודה שהיה מורה ההלכה בפומבדיתא, ליקט אותם ואכלם . הביאוהו לפני רב חסדא , אמר לו: למה עשית זאת ? אמר לו: ממקומו של רב יהודה אני, שאוכל כחל . אמר לו: ואינך סובר שמי שיוצא ממקום למקום נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם "? אמר לו: חוץ לתחום אכלתי אותם . ובמה צלית אותו? אמר לו: בחרצנים . ושמא מיין נסך היו? אמר לו: לאחר שנים עשר חדש היו (ואין להם כבר לחלוחית יין שיכולה להיות יין נסך) . ושמא של גזל היו? אמר לו: ייאוש בעלים היה, שצמחו עליהם עשבים . ראהו שלא היה מניח תפילין, אמר לו: מה טעם אינך מניח תפילין ? אמר לו: חולה מעיים אני, ואמר רב יהודה: חולה מעיים - פטור מן התפילין . ראהו שלא הטיל חוטי ציצית, ...