נעם התחיה

  בס"ד בבוקרו של יום רביעי, 7 ביוני 1967, היום שלישי למלחמת ששת הימים, אחרי לילה שלם של קרבות עקובים מדם בדרך שכם, בגבעת התחמושת ובסמטת המוות, כבר נכבשה ירושלים המזרחית בידי ישראל. נותר רק הלב - העיר העתיקה. הממשלה אישרה את הכניסה, והפקודה ניתנה. בשעה 9:30 בבוקר התקרבו כוחות חטיבת הצנחנים אל שער האריות. לצידם שני טנקים: האחד של יוסף בן גיגי, לוחם מפלוגת הטנקים הסודית הירושלמית, והשני טנק של חטיבת הראל. מהחומות נפתחה אש ירדנית על הטנקים. בן גיגי השיב אש. שלושה פגזים בלבד - והשער הכבד שכב על הרצפה, מתפורר ומעשן. הדרך פנויה. בן גיגי וחברו איציק זיסמן ירדו מטנקיהם, ניגשו אל הפתח ומדדו. שלושים סנטימטר. זה כל מה שעמד בין הטנקים לבין הכניסה לעיר העתיקה. שער האריות עצמו היה רחב בדיוק כדי שטנק יעבור - אבל הרחוב הצר שמאחוריו, הרחוב שעשרות דורות ריצפו לאבן, היצר את הדרך. השאלה עמדה באוויר: לפוצץ את הבתים? לרסק את קירות הרחוב העתיק? לא. הם פשוט לא יכלו לעשות דבר כזה. אפילו לא בשעת ניצחון, אפילו לא אחרי לילה שלם של דמים ואש - אי אפשר היה לשלוח פגז לתוך אחד המקומות הקדושים בעולם כדי להר...

  בס"ד "הרגש העתיק והחזק ביותר של האנושות הוא פחד, והפחד העתיק והחזק ביותר הוא פחד מהלא נודע" [1] . יש סוגים שונים של פחד: פחד מנחשים וממקומות קטנים, פחד להיענש או לקבל מכה. כשנמצאים לבד בחושך גם אז ישנו פחד. אבל בתחילת המאה ה-20 הסופר האמריקאי הווארד פיליפס לאבקראפט הצליח לנסח באמצעות סיפוריו סוג נוסף של אימה שעד לתקופתו הייתה קיימת אי שם במרחביו האפלים של התת מודע ולא היה לה שם: אימה קוסמית. אימה קוסמית היא לא סתם סיפור על מפלצת שמסתתרת בארון, אלא הפחד המשתק מכך שהיקום הוא מקום עצום, קר ואדיש, שבו המין האנושי הוא לא יותר מכתם אבק חסר חשיבות. סיפוריו מתמקדים במפגש עם ישויות עתיקות ועצומות שהן כה זרות ובלתי נתפסות, שעצם המבט בהן או הבנת קיומן עלולים לדחוף את האדם הממוצע אל תהומות הטירוף. זוהי "אימת הלא-נודע" במיטבה: התחושה המצמררת שהחוקים שאנו מכירים, הפיזיקה, המוסר וההיגיון, הם רק אשליה דקה שמכסה על מציאות כאוטית ומאיימת שאין לנו שום דרך להביס או אפילו להבין. אחד הרעיונות המרכזיים בסיפוריו מביע את הרעיון שהעולם אינו כפי שהוא נראה. אנחנו תופסים רק רובד מא...

  בס"ד בשנת 1952, ברטראנד ראסל הציב מלכודת אינטלקטואלית שהפכה לסיוט של כל מאמין רציונלי [1] : " אילו טענתי שבין כדור הארץ למאדים מסתובב קנקן תה מחרסינה במסלול אליפטי סביב השמש, איש לא היה יכול להפריך את הטענה שלי כל עוד הייתי דואג לציין שמידות הקנקן כה קטנות, כך שלא ניתן לצפות בו אף בטלסקופ החזק ביותר העומד לרשותנו. אך אילו הייתי עומד על הטיעון שלי ואומר כי כיוון שלא ניתן להפריך את הטענה, זו תהיה עזות מצח מצד ההיגיון האנושי לפקפק בה, איחשב בצדק למי שמדבר שטויות. אם, לעומת זאת, יטענו לעצם קיומו של קנקן תה שכזה בטקסטים עתיקים, יְלַמדוהו כאמת מקודשת בכל יום ראשון, ויחדירוהו לראשיהם של תלמידי בית ספר, אזי פקפוק באמונה כזאת ייחשב לסימן לחריגות, ועלול להוביל את המפקפק לטיפול פסיכיאטרי בעידן הנאור, או לאינקוויזיציה בעידן קדום יותר ". ראסל לא באמת התעניין בחרסינה חללית. הוא רצה להגיד דבר פשוט : חובת ההוכחה עליכם . אם אלוהים הוא ישות בלתי נראית, בלתי מדידה ובלתי ניתנת להפרכה – הוא אינו שונה מהקנקן הדמיוני שלו. האמונה בו היא לא "עומק רוחני", היא פשוט כשל לוגי . ...