רשומות

האם מותר לקרוא ספר בשבת

  בס"ד לפני מספר חודשים קיבלתי שאלה שהפתיעה אותי, וכך שאל השואל: יש לנו בבית על המקרר רשימה של המנות אותן אנו רוצים להגיש בשבת בכל סעודה. האם מותר לנו לקרוא ממנה בשבת. בתחילה חשבתי, מדוע שזה יהווה בעיה כלשהי, אבל אז השואל הפנה אותי להלכה הבאה בשולחן ערוך בסימן ש"ז [1] : " זימן אורחים והכין להם מיני מגדים וכתב בכתב כמה זימן וכמה מגדים הכין להם אסור לקרותו בשבת אפילו אם הוא כתוב על גבי כותל גבוה הרבה משום גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות דהיינו שטרי חובות וחשבונות, (דאפילו לעיין בהם בלא קריאה אסור)... " - השלחן ערוך פוסק שבמצב בו הזמנתי אורחים וכתבתי על פתק לפני שבת איזו מנה לתת לכל אורח, אסור לי לקרוא מאותו הפתק בשבת, מדוע? מביא המשנה ברורה [2] שני טעמים: " בגמרא איתא (כתוב) שני טעמים: (א) אחד שמא ימחוק מן האורחין ומן המגדים דהיינו שלפעמים רואה שלא הכין להם כל צרכם ומתחרט שזימן אורחים יותר מן הראוי ומוחק מן הכתב כדי שלא יקראם השמש וכן במיני מגדים גם כן מתנחם לפעמים למעטם (ב) ועוד טעם שמא יבוא לקרות גם בשטרי הדיוטות וזה אסור " – טעם ראשון, שמא ימחק בשבת מהרש...

טלטול כרטיס אשראי בשבת

  בס"ד נכנסה שבת, באנו לסדר את שולחן הסעודה לקראת הארוחה ופתאום גילינו שעל השולחן מונח כרטיס אשראי, האם מותר לקחת ולשים אותו במקום אחר על מנת שנוכל לאכול על שולחן ערוך ומסודר? כידוע, כרטיס אשראי הוא מוקצה - על כך אין חולק. אבל למה בעצם? הרי מדובר בסך הכול בחתיכת פלסטיק. מתברר ששאלה פשוטה לכאורה, על חפץ שכולנו מחזיקים בארנק, פותחת דיון מעניין על ההגדרות ההלכתיות של מוקצה, על הדרך שבה אנחנו מסווגים חפצים ועל השאלה עד כמה ההבחנות הללו משפיעות על ההלכה למעשה. כדי לענות על השאלה, נצטרך קודם להכיר את סוגי המוקצה השונים ואת ההבדלים ביניהם. נקדים ונאמר שישנם ארבעה סוגי מוקצה עיקריים: א) כלי שמלאכתו לאיסור - כלי שמשמש לעשיית מלאכות האסורות בשבת, למשל פטיש, מיקסר וכד'. ב) מוקצה מחמת גופו - זהו עצם, שאינו כלי ואינו נחשב לא כמאכל אדם ולא כמאכל בהמה כגון חול, אבנים וכד' ג) מוקצה מחמת חסרון כיס - זהו כלי שהאדם מקפיד עליו שלא ייפגם ולא יתקלקל. למשל תמונה, פמוטים יקרים וכד'. ד) בסיס לדבר האסור - מדובר על חפץ שמצד עצמו הוא אינו מוקצה, כמו מגש, אבל בערב שבת בין השמשות היה ...

הנר שבערפל

  בס"ד הגמרא במסכת שבת [1] עוסקת בשאלה מהו הזמן של בין השמשות, אותה נקודה שהערב מגיע ואין זה יום, אך גם זה אינו לילה. תוך כדי הדיון היא מספרת על דו שיח בין רבא לשמש שלו: " אמר ליה רבא לשמעיה (לשמש שלו) אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן אדשימשא אריש דיקלי אתלו שרגא ביום המעונן מאי במתא חזי תרנגולא בדברא עורבי אי נמי אדאני " - אתם, אומר רבא, שלא יודעים לחשב את הזמן המדוייק של בין השמשות, תשתמשו בסימן הבא: כאשר את החמה נמצאת בראשי הדקלים הדליקו את נרות השבת (מזכיר את זמן תפילה נעילה). אבל מה עושים ביום מעונן, כשהשמש אינה נראית? אם אתם בעיר, הביטו בתרנגול; ואם אתם בשדה, הביטו בעורב. כאשר התרנגול או העורב עומדים על הקרקע, זהו סימן שהגיע הזמן להדליק את נרות השבת. אפשרות נוספת למקרה שאתם בשדה: חפשו עשב שנקרא אדאני. מה שמיוחד בעשב הזה הוא שבמהלך היום הוא פונה בתנועה סיבובית כלפי החמה ובערב הוא מתכופף כלפי מערב. אם אתם רואים אותו מתכופף כך, סימן שהגיע הזמן להדליק נרות שבת. רש"י מציין שמדובר על צמח שנקרא מלוו"א - כלומר חלמית או בשמו המוכר יותר "חוביזה". ד...

בחירות תשפ"ז

בס"ד  אם אנחנו רוצים ללמוד על מצבה המוסרי הנוכחי של המדינה שלנו, אל לנו להסתכל על הצהרות מנהיגנו או סיסמאות כאלו ואחרות. דווקא הפרסומות, בטלוויזיה, בעיתונים ובאינטרנט, עשויות ללמד אותנו לא מעט על החברה שבה אנו חיים. הרי מטרתן של הפרסומות היא לגרום לנו לקנות מוצרים או לרכוש שירותים ועל מנת לעשות זאת הן צריכות למצוא את עולם התוכן שמדבר לכמה שיותר אנשים, תופס את תשומת הלב שלהם ויוצר אצלם הזדהות עם מושא הפרסום. חשבו על פרסומות לשירות בתי הסוהר, למשטרה או לשירות הלאומי, אנו רואים כיתוב בולט וגדול הנושא את המסר של שירות עם משמעות, שירות עם ערכים. כעת, חישבו כיצד בנויה פרסומת למותגי ביגוד או לבנק. הפרסומות משקפות את מה שהחברה מוכנה להקשיב לו ואת מה שמניע אותה, לטוב ולרע. אותו עיקרון נכון גם לתעמולת הבחירות. מושקע הון רב כדי לשכנע אותנו להצביע למועמד זה או אחר, אולם אם נתבונן במסרים עצמם, מעבר לזהות המפלגות, נוכל ללמוד מה עובר על העם שלנו. למשל, קל לראות שהקמפיינים של רוב המפלגות מכל קצוות הקשת הפוליטית מתבססים על פחד. פחד מעליית השמאל או מהישארות הימין, מבידוד עולמי או מפלישה, ממהפכ...

אין דוחין נפש מפני נפש

בס"ד ב־31 ביולי 1945 נתן נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, את האישור הסופי להטלת פצצת האטום על הירושימה וב־6 באוגוסט הוטלה הפצצה. באותם ימים עמדה בפני ההנהגה האמריקאית דילמה קשה. צבא ארצות הברית תכנן פלישה רחבת היקף ליפן, שהייתה צפויה לגבות קורבנות רבים בקרב החיילים האמריקאים והאזרחים והחיילים היפנים. מנגד, בעקבות הצלחת ניסוי "טריניטי", הניסוי האטומי הראשון, העריך טרומן שהטלת הפצצה תביא לכניעה יפנית ותחסוך את חייהם של רבים, אף שהיא עצמה תגבה קורבנות לא מעטים בכלל, אך הרבה פחות מאשר מבצע הפלישה. האם פעל טרומן כשורה? האם מותר למנהיג לקבל החלטה צבאית שהוא מעריך שתציל חיים רבים, כאשר הוא יודע שהיא תביא למותם של חפים מפשע? והאם אפשר להכריע בשאלות כאלה באמצעות חשבון פשוט של מספר החיים שיינצלו לעומת מספר החיים שיאבדו? אין הכרח שההחלטה על הירושימה הייתה זהה לאחד מהמקרים שבהם נדון. היא משמשת אותנו כנקודת מוצא לשאלה רחבה יותר: האם תוצאה שמצילה חיים רבים יכולה להצדיק כל אמצעי, או שגם לדרך שבה מצילים חיים יש גבולות? השיעור גם לא ינסה להכריע בהחלטה ההיסטורית הזאת, אבל היא מזמינה אותנו לע...