נעם התחיה

  בס"ד הגמרא במסכת חולין [1] מספרת לנו על אדם בשם רמי בר תמרי [2] : "בסורא לא אכלי כחלי (עטיני הבהמה, כיוון שמעורב בהן חלב חששו מערבוב של בשר וחלב), בפומבדיתא אכלי כחלי. רמי בר תמרי, שהוא רמי בר דיקולי מפומבדיתא, הזדמן לסורא בערב יום כיפור . הוציאו הכל את כחלי בהמותיהם וזרקו אותם, (שפסקו הלכה כרב שאוסר לאכול את הכחל) . הלך הוא, שפסק הלכה כרב יהודה שהיה מורה ההלכה בפומבדיתא, ליקט אותם ואכלם . הביאוהו לפני רב חסדא , אמר לו: למה עשית זאת ? אמר לו: ממקומו של רב יהודה אני, שאוכל כחל . אמר לו: ואינך סובר שמי שיוצא ממקום למקום נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם "? אמר לו: חוץ לתחום אכלתי אותם . ובמה צלית אותו? אמר לו: בחרצנים . ושמא מיין נסך היו? אמר לו: לאחר שנים עשר חדש היו (ואין להם כבר לחלוחית יין שיכולה להיות יין נסך) . ושמא של גזל היו? אמר לו: ייאוש בעלים היה, שצמחו עליהם עשבים . ראהו שלא היה מניח תפילין, אמר לו: מה טעם אינך מניח תפילין ? אמר לו: חולה מעיים אני, ואמר רב יהודה: חולה מעיים - פטור מן התפילין . ראהו שלא הטיל חוטי ציצית, ...

  בס"ד באגדות החורבן המופיעות במסכת גיטין מסופר על חורבן ביתר (תרגום לאחר הציטוט) [1] : " אשקא קא דריספק חריב ביתר דהוו נהיגי כי הוה מתיליד ינוקא שתלי ארזא ינוקתא שתלי תורניתא וכי הוו מינסבי קייצי להו ועבדו גננא יומא חד הוה קא חלפא ברתיה דקיסר אתבר שקא דריספק קצו ארזא ועיילו לה אתו נפול עלייהו מחונהו אתו אמרו ליה לקיסר מרדו בך יהודאי אתא עלייה " - על יצול (מוט) של אופן עגלה, חרבה ביתר. שהיה מנהג בביתר שכאשר נולד תינוק, היו שותלים ארז, ואם תינוקת, היו שותלים תורנית (סוג של עץ שיטה או ברוש). וכאשר היו נישאים, היו קוצצים את העצים ועושים מהם חופה . יום אחד עברה בתו של קיסר רומי באיזור ונשבר אופן מרכבתה. קצצו משרתיה ארז מאותם העצים כדי לתקן את המרכבה. באו בני ביתר, התנפלו על משרתי הקיסר והכו אותם . הלכו המשרתים ואמרו לקיסר: "מרדו בך היהודים!" ובא עליהם הקיסר למלחמה. ממשיכה הגמרא ומתארת את חורבן ביתר: " 'גדע בחרי אף כל קרן ישראל' אמר רבי זירא אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: אלו שמונים אלף קרני מלחמה שנכנסו לכרך ביתר בשעה שלכדוה והרגו בה אנשים ונשים וטף...

  בס"ד בשנת 1952, ברטראנד ראסל הציב מלכודת אינטלקטואלית שהפכה לסיוט של כל מאמין רציונלי [1] : " אילו טענתי שבין כדור הארץ למאדים מסתובב קנקן תה מחרסינה במסלול אליפטי סביב השמש, איש לא היה יכול להפריך את הטענה שלי כל עוד הייתי דואג לציין שמידות הקנקן כה קטנות, כך שלא ניתן לצפות בו אף בטלסקופ החזק ביותר העומד לרשותנו. אך אילו הייתי עומד על הטיעון שלי ואומר כי כיוון שלא ניתן להפריך את הטענה, זו תהיה עזות מצח מצד ההיגיון האנושי לפקפק בה, איחשב בצדק למי שמדבר שטויות. אם, לעומת זאת, יטענו לעצם קיומו של קנקן תה שכזה בטקסטים עתיקים, יְלַמדוהו כאמת מקודשת בכל יום ראשון, ויחדירוהו לראשיהם של תלמידי בית ספר, אזי פקפוק באמונה כזאת ייחשב לסימן לחריגות, ועלול להוביל את המפקפק לטיפול פסיכיאטרי בעידן הנאור, או לאינקוויזיציה בעידן קדום יותר ". ראסל לא באמת התעניין בחרסינה חללית. הוא רצה להגיד דבר פשוט : חובת ההוכחה עליכם . אם אלוהים הוא ישות בלתי נראית, בלתי מדידה ובלתי ניתנת להפרכה – הוא אינו שונה מהקנקן הדמיוני שלו. האמונה בו היא לא "עומק רוחני", היא פשוט כשל לוגי . ...

  בס"ד סיפורים לא נועדו רק כדי להרדים ילדים, הם נושאים על גבם תרבות שלימה ומסרים תת הכרתיים שעוברים מדור לדור. כשמנתחים אותם ניתן למצוא רבדים עמוקים שטבועים עמוק בגנטיקה האנושית. האחים גרים קיבצו סיפורי עם שסופרו מהורה לילדיו במהלך הדורות, סיפורים שעברו גלגולים שונים ורבים ומה שנשאר מהם הוא עמוד השדרה הרעיוני. כך הדבר גם לגבי הסיפור הבא: ג'ק והאפונים. הרעיון שעמד בבסיסו חוזר אלפי שנים אחורה, לזמנים קדומים בהם אנשים אחרים הסתובבו על כדור הארץ.... אבל מה לסיפור זה ולשיעור תורה? ראשית נחזור בקצרה על עיקרי הסיפור: בעיירה קטנה חי ג'ק, ילד עני אך סקרן, עם אמו ופרה אחת שהייתה כל רכושם. יום אחד יצא ג'ק לשוק למכור את הפרה, אך בדרך פגש איש זר שהציע לו כמה אפונים מסתוריים והבטיח שהם קסומים. ג'ק, מתוך תמימות ותקווה, הסכים לעסקה. כשחזר הביתה אמו כעסה מאוד והשליכה את האפונים מהחלון . בלילה קרה נס: מן האדמה צמח גבעול עצום, גבוה כל־כך עד שנעלם בעננים. עם אור הבוקר ג'ק טיפס עליו והגיע לארמון מוזר בשמיים, שבו גר ענק אימתני. בתוך הארמון גילה ג'ק אוצרות פלא: תרנגולת שמ...

בס"ד יש בעיה מהותית בפגישה שלנו עם העולם וכשאני אומר פגישה הכוונה לרמה הנמוכה והבסיסית ביותר: היכולת שלנו להבין מה בכלל מתרחש סביבנו. למשל חוש הראיה, אנחנו תמיד מסתכלים על שטח מאוד מצומצם. מתוך מה שמגיע לעין אנחנו יכולים לעבד לתמונה אחוזים קטנים מאוד. המוח שלנו משלים את התמונה ולכן אנחנו מרגישים שאנחנו רואים את התמונה הגדולה. הדבר נכון גם לגבי חוש המישוש, אנחנו מרגישים כל כך הרבה דברים בעת ובעונה אחת ואנחנו לא מצליחים לעבד את הכל, יש לנו תחושה כללית של הרגשה לרובה בכלל איננו מודעים. למשל, אנחנו לא מודעים לתחושה של החולצה שנוגעת לנו בגב או לנעל שלוחצת לנו על הרגל. אם זה המצב, ואת רוב הדברים בעולם איננו יכולים לעבד וממילא גם איננו מרגישים, נשאלות מספר שאלות: איך אנחנו מרגישים כל כך בטוחים להתנהל בעולם כזה שלרובו המוחלט אנחנו בכלל לא מודעים? איך המוח שלנו מחליט את מה לעבד ולהביא למודעות שלנו ומה לא? הבעיה הופכת למסובכת יותר כשאנחנו מתחילים להבין את המנגנון בו המוח משתמש כדי לבחור מה המידע שמציג לנו ומה לא: היוריסטיקות – דרכי קיצור. המוח מנסה לקצר תהליכים ולכן משתמש בחוויות עבר ...