האם מותר לכבות דוד חשמל בשבת?

בס"ד

נכנסה שבת, הדלקנו נרות, הלכנו לבית הכנסת וכשחזרנו גילינו ששכחנו את דוד החשמל דולק, האם מותר לנו לכבות אותו או לא?

לפני שנוכל לענות על שאלה זו אנו צריכים להבין מהו האיסור עליו עוברים אם מכבים דוד בשבת? והאם זהו איסור מדאורייתא או מדרבן? אך קודם לכן אנו צריכים להבין איך פועל דוד חשמל: דוד חשמל פועל על עיקרון המרת אנרגיה חשמלית לאנרגיית חום לצורך חימום מים. כאשר מפעילים את הדוד, זרם חשמלי עובר לגוף החימום שממוקם בתחתית מיכל הדוד. גוף החימום מתחמם ומעביר את החום למים שסביבו, וכך מחמם את כל המים במיכל. תרמוסטט שמותקן בדוד מפקח על טמפרטורת המים: כאשר המים מגיעים לטמפרטורה שנקבעה מראש, התרמוסטט מפסיק את זרימת החשמל לגוף החימום כדי למנוע התחממות יתר ולחסוך באנרגיה. המים החמים נשמרים במיכל המבודד עד לשימוש, ומערכת הלחץ בדוד דואגת לבטיחות ולמניעת הצטברות לחץ עודף.

לפי התיאור אנו יכולים להסיק שכשאנו מכבים את הדוד,  אנו מנתקים את החשמל שמגיע לגוף החימום ובכך ה"אש" שבגוף החימום נכבית. לכאורה, אנו יכולים לומר שהאיסור של כיבוי הדוד הוא אב מלאכה של "מכבה". כשם שאסור מן התורה לכבות אש, כך אסור לכבות את דוד. יוצא לפי הבנה זו, שאיסור כיבוי הדוד הוא מדאורייתא.

אלא שמה  שאמרנו כאן אינו מדוייק. מלאכת מכבה האסורה מן התורה מוגדרת בצורה אחרת.

איסורי ל"ט אבות מלאכה הן כפי שהן נעשו במשכן (בהקמתו או ביום-יום), במשכן כיבו את העצים על מנת להכין גחלים. כלומר הכיבוי האסור הוא כיבוי שתוצרתו הוא פחם. לפי התורה רק מי שכיבה אש על מנת ליצור גחלים עבר על האיסור, אבל אם לא התכוון ליצור גחלים, מן התורה הוא לא עבר על איסור.

עם זאת, הגיעו חכמים ואסרו לכבות גם אם לא התכוון ליצור גחלים, הם כינו את הפעולה: "מלאכה שאינה צריכה לגופה" – כלומר, אדם שעשה מלאכה האסורה בשבת אך לא כיוון לתוצאה של המלאכה. אבל מה ההגיון? מה אכפת לי אם כיוון לתוצאה של המלאכה האסורה או לא? סוף סוף הוא עשה מלאכה אסורה? – כן! אלא שאנחנו צריכים להבין, התורה אסרה "מלאכת מחשבת", כלומר מלאכה שיש בה גם כוונה לתוצאה מסויימת. רק אדם שביצע את הפעולה האסורה והתכוון לתוצאה האסורה עבר על האיסור. אבל אם אחד התנאים לא מתקיים, כגון שלא התכוון לתוצאה האסורה. לא עבר על האיסור. לדוגמה: כיבה אש כדי שלא יהיה לו אור אבל לא התכוון ליצור גחלים – מן התורה לא עבר, אבל מדרבן עבר.

יש לציין שיש מחלוקת ויש מי שאוסר מלאכה שאינה צריכה לגופה אף מדאורייתא, אבל לרוב הפוסקים היא מדרבנן. עם זאת, יש לה תוקף חמור יותר מאיסור דרבנן רגיל.

אבל השאלה האם הכיבוי מהווה מלאכה שאינה צריכה לגופה או לא רלוונטי ביחס לכיבוי עץ שם נוצרת גחלת בעת כיבויו, אבל בכיבוי מתכת לכאורה אין את הבעיה הזו. ואכן כך כותב הרמב"ם בהלכות שבת[1]: "המכבה כל שהוא – חייב, אחד המכבה את הנר ואחד המכבה את הגחלת של עץ. אבל המכבה גחלת של מתכת – פטור, ואם נתכוון לצרף – חייב, שכן לוטשי הברזל עושים, מחמים את הברזל עד שיעשה גחלת ומכבין אותו במים כדי לחסמו וזהו לצרף שהעושה אותו חייב, והוא תולדת מכבה." – כלומר במתכת יהיה האדם חייב רק אם מכוון לצרף אותה. דוגמה לדבר הכנת חרב. לאחר שהיא בוערת ואדומה נותנים אותה בתוך מים קרים והיא הופכת לחזקה יותר בעקבות כך. כלומר, גם במתכת ניתן לדבר במונחים של מלאכה שאינה צריכה לגופה – הכיבוי גורם לצירוף מה שמצביע על כך שיש לנו מטרה בכיבוי עצמו.

אם כך, לכאורה יוצא שגם פעולה של כיבוי מתכת תהיה חמורה יותר מאיסור דרבנן רגיל, שהרי מלאכה שאינה צריכה לגופה חמורה יותר מאיסור דרבנן רגיל אך קלה יותר מאיסור דאורייתא.

האם זה המצב בכיבוי הדוד? – לא ניתן לומר שכשמכבים את הדוד מגיעים לידי צירוף גוף החימום. כיוון שצירוף הוא נתינת מים קרים בבת אחת על הגוף הבוער ואילו בדוד גוף החימום והמים שסביבו מתקררים לאט לאט. הדוד לא מגיע ולא יכול להגיע לידי צירוף. אם כך איסור כיבוי הדוד הוא מדרבנן בלבד ולא חמור יותר משום איסור דרבנן אחר.

ההבחנה הזו חשובה, איסור דרבנן רגיל בשבת מכונה בשם "שבות". אמירה לגוי בשבת אסור מדרבנן ולכן גם היא מכונה בשם "שבות". וכן דיני מוקצה ועוד. וכך כותב השו"ע בעניין[2]: "דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה" – השולחן ערוך מלמד אותנו שיש שלושה סוגים של מצבים בהם יהיה ניתן לומר באופן ישיר לגוי לבצע מלאכה שחכמים אסרו לעשות בשבת. כלומר יש שלשה מצבים בהם מותר לומר לגוי לעשות מלאכת "שבות":

א. לצורך מקצת חולי - כלומר לצורך חולה שאין בו סכנה.

ב. לצורך גדול – למשל: "להביא מים דרך חצר שלא עירבו לרחוץ בו המצטער"[3]

ג. לצורך מצווה – למשל: "לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה"[4]

מה משמעות ההיתר של השולחן ערוך? אם נעמיק בדבריו נבחין שהוא מתיר אמירה לגוי בשבת (אמירה ממש, לא רמז) בענייני שבות. אמירה לגוי עצמה היא איסור דרבנן, "שבות". כלומר, השולחן ערוך מתיר שבות דשבות במקום חולי, צורך גדול או מצווה.

האחרונים חולקים האם היתר השולחן ערוך מתייחס דווקא לאמירה לגוי או לכל מצבי השבות. למשל: עשיית מלאכה בשינוי הופכת את האיסור מאיסור דאורייתא לאיסור דרבנן. אז האם מותר לי לבצע מלאכה האסורה מדרבנן בשינוי לצורך אחת מהמטרות הללו או לא? כותב הרב מלמד[5]: "יש אומרים שאסור ליהודי לעשות 'שבות דשבות' לצורך מצווה, משום שכל ההיתר שלמדנו (עירובין סז, ב), הוא רק באמירה לגוי, שאין היהודי עושה מעשה בידיו (פמ"ג סי' שז א"א ז; מהר"ם שיק או"ח קכא). אבל לרוב הפוסקים גם ב'שבות דשבות' של ישראל מקילים לצורך מצווה (האלף לך שלמה קמו; מהר"ם בריסק ב סד-סו; לוית חן לה). וכיוון שהוא דין דרבנן הלכה כמקילים."

עם זאת יש לציין שהיתר זה נועד למצבי דחק ולא כהיתר יום יומי ורגיל.

נחזור לשאלה איתה פתחנו, האם מותר לכבות את דוד החשמל בשבת אם שכחנו לכבות אותו לפני שבת? – לעניות דעתי יהיה מותר לכבות אותו בשינוי מהסיבה שאמנם לדוד יש טרמוסטט שאמור לעצור את החשמל באופן אוטומטי כאשר הדוד מגיע לטמפרטורה המקסימלית שמותר לו להגיע אליה אבל כבר ראינו לא מעט דוודים שהטרמוסטט התקלקל מה שהגיע לידי מצב של פיצוץ הדוד. זהו מצב של נזק כספי, פגיעה בשכנים ועוד מה שמכניס אותו לקטגוריה של צורך גדול.

לסיכום: מותר יהיה לכבות את הדוד בשינוי (במרפק וכד') אם שכחו לכבות אותו לפני השבת.

---

[1] פרק י"ב הלכה ב'

[2] סימן ש"ז סעיף ה'

[3] שם

[4] שם

[5] פניני הלכה, שבת, ט' י"א