מחלוקת המלאכים על עתידה של ירושלים
בס"ד
אומרת
הגמרא במסכת בבא בתרא[1]: "'ושמתי כדכד שמשותיך'
(ישעיהו נד יב) – אמר ר' שמואל בר נחמני: פליגי תרי מלאכי ברקיעא (חלוקים שני
מלאכים בשמים): גבריאל ומיכאל. ואמרי לה, תרי אמוראי במערבא (ויש אומרים
שני אמוראים בארץ ישראל), ומאן אינון (ומי הם)? יהודה וחזקיה, בני רבי חייא.
חד אמר: שוהם, וחד אמר: ישפה, אמר להו הקב"ה: להוי כדין וכדין (יהיו כאלה
וכאלה)."
מנבואת
הנחמה של ישעיהו[2]
אנו למדים מה יהיה בירושלים לעתיד לבוא: "ושמתי כדכד שמשותייך" – ומסביר
רש"י ש"כדכד" היא אבן טובה, ושמשותייך הכוונה לשמשות, כלומר
החלונות מהן זורחת החמה ושבהם שמים זכוכית. הגמרא דורשת את הפסוק ומנסה להבין מהן
אותן אבנים טובות עליהם מדבר ישעיה. האבנים הטובות הללו מהוות את החלונות דרכן
נכנסת השמש לבית אך גם מאירה חזרה החוצה למי שמסתכל עליהם.
במילים
אחרות, הגמרא מנסה לברר את תפקידה של ירושלים לעתיד לבוא, מה יהיה אופיה וכיצד
תיתפס ירושלים בעיני כל רואיה. ובנקודה זו היא מביאה מחלוקת שיש אומרים שמיכאל
וגבריאל חולקים בה ויש אומרים שיהודה וחזקיה בניו של רבי חייא חולקים בה כאשר אחד
אומר שמדובר באבני שוהם – שהן אבנים לבנות, ואחד אומר ישפה – שהן אבנים בגוון אדום
ככל הנראה.
מסביר
המהר"ל[3]:
מיכאל מייצג את החסד וגבריאל מייצג את הגבורה[4], הדין. החסד מבטא את ריבוי
השפע הא-לוקי ואילו הדין את מיעוטו ונתינתו במידה הראויה בלבד. כך ניתן לומר גם
לגבי יהודה וחזקיה בניו של רבי חייא.
אבן
השהם היא אבן לבנה והצבע הלבן מייצג את החסד, את הנתינה – כאשר קרן אור פוגעת בגוף
מסויים והוא מחזיר צבע לבן, הוא מחזיר את כל ספקטרום הצבעים לעינו של הצופה, הוא
לא שומר לעצמו כלום. אבל הישפה היא אבן אדומה המייצגת את האש, הדין.
באופן
עמוק ניתן לומר שהמחלוקת אינה דווקא סביב האבן הפיסית אלא סביב השאלה איך יכירו את
ירושלים? ירושלים מצד אחד מבטאת את האמת המוחלטת, את הפגישה עם האלוקות שתתגלה,
ומי שלא יכול להתכוונן לכך אינו ראוי להימצא בירושלים – גילוי שם ה' בעולם יוצר
דין – אם האדם שייך לעולם הקדושה הוא יסתדר טוב מאוד בירושלים אך אם לא, הוא יודח
ממנה וכפי שמתבטא בגישה שאומרת שהחלונות יהיו מורכבים מאבן הישפה.
אבל
הדעה השניה אומרת שדווקא מתוך גילוי ה', דווקא מתוך השפע הרוחני שילך ויתגבר במצב
זה, לאנשים יהיה יותר קל להזדכך ולהתעלות. יהיה חסד כה גדול שכל אחד יוכל למצוא
בתוך עצמו את החלק שמזדהה עם גילוי ה' כפי שמבוטא באמצעות אבני השהם הלבנות, כל
אחד מוצא את הצבע שלו.
וזו
המחלוקת בין מי שמייצג את החסד לבין מי שמייצג את הדין – כיצד ישפיע גילוי כבוד ה'
על העולם.
אבל
יש נקודה נוספת שכדאי להתעכב עליה. מדוע הגמרא כותבת זאת בצורה של: "יש מי
שאומר שהמלאכים נחלקו בכך ויש מי שאומר שהאמוראים נחלקו בנושא"? – מדוע שתי
מחלוקות? אלא שהנקודה שהגמרא באה לבטא היא שמדובר על מחלוקת שבאה לידי ביטוי בכמה
רבדים של העולם. יש את הרובד האנושי ויש את הרובד העקרוני, המהותי, המלאכי. השאלה
אינה רק כפי שהצגנו אותו: כיצד העולם יגיב לריבוי כבוד ה'? – הבנת נושא המחלוקת רק
באופן זה יוצאת מנקודת הנחה שיש את בני האדם ויש את השפע הא-לוקי אליו הם מתחברים
או לא מתחברים. היא מניחה שיש שני צדדים למשוואה: האדם, וא-לוקים והאם האדם מתחבר
לשפע. זו המחלוקת בין יהודה לחזקיה בני רבי חייא – ברובד האנושי.
אבל
הרעיון שהמלאכים חלוקים בשאלת אבני ירושלים בא לבטא את הרובד הפנימי יותר של כל
הסיפור: האם ירושלים עצמה תהיה עיר של דין או של חסד? האם לעתיד לבוא הקב"ה
ינהיג את העולם חזרה במידת הדין או במידת החסד?
נסביר,
בזמן בריאת העולם מסופר שהקב"ה רצה לברוא אותו במידת הדין, ראה שאינו מתקיים,
אז שיתף איתה את מידת הרחמים[5]. היינו יכולים לחשוב ששיתוף
מידת הרחמים היא פעולה של בדיעבד והעולם האידיאלי אליו אנו שואפים יהיה עולם
שמבוסס על הדין. לעתיד לבוא יגיעו לנו הטובות על פי דין. כל ענייני החסד יוכלו
להתבטל, כיוון שבאמת באמת לא צריך אותם יותר. מי שעל פי דין מגיע לו משהו אינו
נזקק לחסד. תפיסה כזו רואה בפעולות החסד כורח המציאות – זוהי התפיסה שאומרת שלעתיד
לבוא ירושלים תבטא את מידת הדין, זוהי תפיסתו של המלאך גבריאל, שמייצג את מידת
הדין.
לעומתו,
יש תפיסה אחרת: "אר"י בר סימון: אותה האורה שנברא בה העולם אדם
הראשון, עמד והביט בה מסוף העולם ועד סופו. כיון שראה הקב"ה מעשה דור אנוש,
ומעשה דור המבול, ומעשה דור הפלגה, שהן מקולקלים, עמד וגנזו מהם, שנאמר (איוב לח):
וימנע מרשעים אורם. ולמה גנזו? אלא, גנזו לצדיקים לעתיד לבא"[6] - תפיסתו של המלאך מיכאל שאומרת
שהאידיאל הוא החסד הא-לוקי. בהתחלה הקב"ה השפיע הרבה אור לעולם, הרבה שפע
וחסד, אך בגלל שראה את מעשיהם העתידיים של בני האדם הוא גנז את האור הזה וממתין
איתו לעתיד לבוא. יעודו המקורי של העולם לפי תפיסה זו היא קבלת החסד הא-לוקי, ככל
שהעולם יקבל יותר שפע מהקב"ה כך הוא חוזר ליעודו המקורי. החסד אינו כורח
המציאות אלא המצפן שלה, היא מה שמנחה אותנו במהלך עבודת התיקון שלנו את העולם.
בגלל חסרונות שלנו אנו לא מסוגלים לקבלו עדיין.
המחלוקת
בין המלאכים יושבת על השאלה מהו ייעודו של העולם, האם הולך לכיוון החסד או לכיוון
הדין. המחלוקת של האמוראים עוסקת בשאלה מה ייעודה של ירושלים ביחס לאדם: האם אנחנו
כבני אדם מסוגלים להתחבר לשפע הא-לוקי או נדחים מפניו.
ואז
עונה הקב"ה: ירושלים תיבנה גם מאבנים של חסד וגם מאבנים של דין. נמשיל משל:
אם אני מחזיק בידי כוס חד פעמית ורוצה למלא אותה במים, מה אעשה? אניח את הכוס מתחת
לברז, ארים את הידית וכשהיא תתמלא אוריד אותה. אבל מה יקרה לכוס אם אקח זרנוק של
מכבי אש ואפתח אותו עם לחץ המים החזק ביותר? – היא תישבר ותיהרס לגמרי. כך גם היה
בבריאת העולם. אם הקב"ה היה משתמש בכוחו האינסופי כדי לברוא את המציאות
הסופית והקטנה שלנו, לא היתה מציאות. לא היה יכול להיות כלום, כי אנחנו לא יכולים
להכיל שפע כזה אדיר. אז הוא צמצם את כוחו, כלומר העניק לעולם מעט מאוד ממה שיכול
להשפיע עליו – ובמשל: פתח את זרנוק המים מעט מאוד, כדי שייצאו מעט מים. זה היה
הדין: צמצום כוחו.
אבל
אם אנו מעמיקים בעניין זה גם החסד – חסדו של הקב"ה אלינו היה שלא פתח את
זרנוק המים בכל הכוח אלא במידה במשקל ובמסורה. הקב"ה גנז את החסד הגדול לעתיד
לבוא, כדי שאנו נכשיר את עצמנו לאט לאט להיות ראויים לעוד ועוד חסד.
יש
כאן שילוב מעניין של חסד ודין – מצד הדין היינו אמורים לקבל שפע וחסד אינסופיים, אבל
לא היינו מסוגלים לעמוד בהם. אבל חסד עשה איתנו הקב"ה שהגביל את כמות השפע
שאנחנו מקבלים עד שנכשיר את עצמנו לקבל עוד שפע – ואז יגדיל חסדו עלינו.
זה
מה שבאה ירושלים לעתיד לבוא לבטא, היא באה להיות המצפן שלנו, ללמד אותנו שקבלת
החסד הא-לוקי צריכה להגיע במידה ובמשקל בכל פעם לפי דרגת התקדמותנו, ולכן הגמרא
מסכמת בתשובתו של הקב"ה – האדם והחסד הא-לוקי אינם שני צדדים במשוואה, הם
תלויים זה בזה, אם יש יותר מידי חסד: אין אדם. אם יש אדם (במובן זה שמכשיר עצמו) –
יש עוד ועוד חסד.
תגובות
הוסף רשומת תגובה