מחלוקת המלאכים על עתידה של ירושלים
בס"ד
אומרת
הגמרא במסכת בבא בתרא[1]: "'ושמתי כדכד שמשותיך'
(ישעיהו נד יב) – אמר ר' שמואל בר נחמני: פליגי תרי מלאכי ברקיעא (חלוקים שני
מלאכים בשמים): גבריאל ומיכאל. ואמרי לה, תרי אמוראי במערבא (ויש אומרים
שני אמוראים בארץ ישראל), ומאן אינון (ומי הם)? יהודה וחזקיה, בני רבי חייא.
חד אמר: שוהם, וחד אמר: ישפה, אמר להו הקב"ה: להוי כדין וכדין (יהיו כאלה
וכאלה). 'ושעריך לאבני אקדח' - כי הא דיתיב רבי יוחנן וקא דריש (כמו שישב
ר' יוחנן ודרש): עתיד הקב"ה להביא אבנים טובות ומרגליות, שהם שלשים על שלשים,
וחוקק בהן עשר על עשרים, ומעמידן בשערי ירושלים. לגלג עליו אותו תלמיד: השתא כביעתא
דציצלא לא משכחינן, כולי האי משכחינן (כיום בגודל של ביצת ציפור אנו לא מוצאים
אז בכזה גודל)? לימים הפליגה ספינתו בים, חזא (ראה) מלאכי השרת דיתבי (שיושבים),
וקא מינסרי (ומנסרים) אבנים טובות ומרגליות, שהם ל' על ל' וחקוק בהן עשר ברום
עשרים. אמר להו הני למאן (אלה, לאיזו מטרה)? אמרו ליה, שעתיד הקב"ה להעמידן
בשערי ירושלים. אתא לקמיה (הגיע לפני) דרבי יוחנן. אמר ליה: דרוש רבי, לך נאה
לדרוש, כאשר אמרת, כן ראיתי. אמר לו: ריקא, אלמלא (לא) ראית, לא האמנת? מלגלג על דברי
חכמים אתה. נתן עיניו בו, ונעשה גל של עצמות."
מנבואת
הנחמה של ישעיהו[2]
אנו למדים מה יהיה בירושלים לעתיד לבוא: "ושמתי כדכד שמשותייך" – ומסביר
רש"י ש"כדכד" היא אבן טובה, והמילה שמשותייך אינה מגיעה מהמילה
"שמש" אלא מהמילה "שמשה" (כמו שמשה של רכב),כלומר החלונות מהן
זורחת החמה. שמשת החלון תהיה עשויה מהאבן הטובה. הגמרא דורשת את הפסוק ומנסה להבין
מהן אותן אבנים טובות עליהם מדבר ישעיה. יש לציין שהשפעתן של אותן אבנים אינה חד
כיוונית, האבנים הטובות הללו אינן מהוות את החלונות דרכן נכנסת השמש לבית בלבד, אלא
גם מהוות שער להארה החוצה כלפי מי שמביט עליהם (כמו מחזיר אור).
הגמרא
מנסה לברר את תפקידה של ירושלים לעתיד לבוא, מה יהיה אופייה וכיצד תיתפס ירושלים
בעיני כל רואיה ובהקשר זה היא מביאה מחלוקת שיש אומרים שמיכאל וגבריאל חולקים בה
ויש אומרים שיהודה וחזקיה בניו של רבי חייא חולקים בה כאשר צד אחד במחלוקת אומר
שמדובר באבני שוהם – שהן אבנים לבנות, וצד שני אומר שמדובר באבני ישפה – שהן אבנים
בגוון אדום ככל הנראה.
מסביר
המהר"ל[3]:
מיכאל מייצג את החסד – נתינה ללא גבול, וגבריאל מייצג את הדין והגבול. גבריאל
מלשון גבורה[4]
- היכולת להתגבר על משהו, לתחום אותו ולתת לו גבול – כשאני מתגבר על היצר הרע אני
שם לו גבול, אני עוצר אותו ולא נותן לו לפרוץ ולהשתלט. בהקשר זה החסד מבטא את
ריבוי השפע הא-לוקי, שהקב"ה נותן מרעיף עלינו עוד ועוד ברכה. הדין, לעומת
זאת, מבטא את מיעוטו ונתינתו במידה הראויה בלבד – אם מגיעה לך ברכה בעקבות עשיית
מצוות, תקבל ואם לא, לא, נתינה הברכה נעשית על פי הדין.
את
אותו הייצוג ניתן להחיל גם על יהודה וחזקיה בניו של רבי חייא. חזקיה מלשון חוזק
וניצוח – שהקב"ה מעניק לנו שפע ומחזק אותנו, "שהוא הנצח שמעמיד חסדו
לישראל...וזהו מקום שגוזר גזירות טובות על ישראל...ונקראת נצח לפי שהיא מנצחת
מלחמות ישראל"[5].
ויהודה
מלשון הודאה – כשאני אומר תודה למישהו אחר, כשאני מכיר בטובה שהוא עשה לי, אני
מבטא בכך את ההערכה שלי כלפיו ואת ההבנה כיצד מעשיו השפיעו עלי. כאשר פלוני מביא
לי כוס מים לשתות ואני אומר "תודה", אני לא רק מגיב בצורה מנומסת, אלא משדר
לו שאני מעריך את זה שחשבת עליי והייתי מספיק חשוב עבורך כדי להביא לי כוס מים ולא
להתעלם מצרכי. אני מעריך את המאמץ שלך עבורי, אני מעריך שהקדשת מזמנך עבורי[6]. אבל יש אמירה נוספת שמתחבאת
מתחת לפני השטח – אני אומר לפלוני, תודה שהשלמת את מחסורי, אני מודה בכך שאני חסר
ולא שלם. כלומר, ההודאה שמה את המודה בנקודה של צמצום, באמצעות ההודאה הוא מבטא את
הגבול שלו. ולכן בזמן תפילת שמונה עשרה, כשמגיעים לברכת מודים, אנחנו משתחווים –
ההשתחוויה מבטאת את ההתאפסות שלנו כלפי הקב"ה. אנחנו מכופפים את קומתנו
כלפיו.
מיכאל,
חזקיה, נצח, חסד. ואילו גבריאל, יהודה, הודאה, גבול (גבורה). אנו רואים שהמחלוקת
בין שתי השיטות גם היא סובבת סביב השאלה האם ירושלים תהיה בנויה מאבנים המייצגות
חסד או אבנים המייצגות דין (בהמשך נעמיק בהבנת עניין זה). אבן השהם היא אבן לבנה.
הצבע הלבן מייצג את החסד, את הנתינה – כאשר קרן אור פוגעת בגוף מסויים והוא מחזיר
צבע לבן, הוא מחזיר את כל ספקטרום הצבעים לעינו של הצופה, הוא לא שומר לעצמו כלום.
אבל הישפה היא אבן אדומה המייצגת את האש, הדין.
באופן
עמוק ניתן לומר שהמחלוקת אינה דווקא סביב האבן הפיסית אלא סביב השאלה איך יכירו את
ירושלים? ירושלים מצד אחד מבטאת את האמת המוחלטת, את הפגישה עם האלוקות שתתגלה,
ומי שלא יכול להתכוונן לכך אינו ראוי להימצא בירושלים – גילוי שם ה' בעולם יוצר
דין – אם האדם שייך לעולם הקדושה הוא יסתדר טוב מאוד בירושלים אך אם לא, הוא יודח
ממנה וכפי שמתבטא בגישה שאומרת שהחלונות יהיו מורכבים מאבן הישפה. משל למה הדבר
דומה לגוש זהב המעורב בסיגים – על מנת לבודד את הזהב יש להכניסו לכור מצרף חם מאוד
שישרוף את הלכלוך וישאיר את הזהב הטהור. כך תהיה ירושלים לעתיד לבוא רק אנשים
קדושים יוכלו לעמוד בעוצמתה הרוחנית.
אבל
הדעה השניה אומרת שדווקא מתוך גילוי ה', דווקא מתוך השפע הרוחני שילך ויתגבר במצב
זה, לאנשים יהיה יותר קל להזדכך ולהתעלות. יהיה חסד כה גדול שכל אחד יוכל למצוא
בתוך עצמו את החלק שמזדהה עם גילוי ה' דבר שמבוטא באמצעות אבני השהם הלבנות - כל
אחד מוצא את הצבע שלו. רעיון זה מתבסס על נקודה עמוקה מאוד, לכל אדם יש תפקיד
בעולם, אם הקב"ה לא היה חושב שיש למישהו מאיתנו תכלית, לא היינו קיימים.
במילים אחרות, כל אדם בעולם מבטא את רצון ה' שלשמו הוא נותן לו כוחות, נטיות
ויכולות מסויימות. ירושלים, בתור העיר שמייצגת את גילוי כבוד ה' וריבוי ההשפעה
והברכה שלו בעולם, תכיל את כולם. יש מקום לכל הספקטרום של הצבעים.
וזו
המחלוקת בין מי שמייצג את החסד לבין מי שמייצג את הדין – כיצד ישפיע גילוי כבוד ה'
על העולם לעתיד לבוא.
אבל
יש נקודה נוספת שכדאי להתעכב עליה. מדוע הגמרא כותבת זאת בצורה של: "יש מי
שאומר שהמלאכים נחלקו בכך ויש מי שאומר שהאמוראים נחלקו בנושא"? – מדוע צריך שתי
מחלוקות? אלא שהנקודה שהגמרא באה לבטא היא שמדובר על מחלוקת שבאה לידי ביטוי בכמה
רבדים. יש את הרובד האנושי ויש את הרובד העקרוני, המהותי, המלאכי. השאלה אינה חלה רק
באופן בו הצגנו אותה: כיצד העולם יגיב לריבוי כבוד ה'? – הבנת נושא המחלוקת רק
באופן זה יוצאת מנקודת הנחה שיש את בני האדם ויש את השפע הא-לוקי אליו בני האדם
מתחברים או לא מתחברים. היא מניחה שיש שני צדדים למשוואה: האדם, ואלוקים והנושא שלה
הוא האם האדם מתחבר לשפע. הבנת השאלה באופן זה באה לידי ביטוי במחלוקת בין יהודה
לחזקיה בני רבי חייא – זהו הרובד האנושי שלה.
אבל
הרעיון שהמלאכים חלוקים בשאלת אבני ירושלים בא לבטא את הרובד הפנימי יותר של כל
הסיפור: האם ירושלים עצמה תהיה עיר של דין או של חסד? האם לעתיד לבוא הקב"ה
ינהיג את העולם חזרה במידת הדין או במידת החסד?
ההבנה
הראשונה של השאלה סובבת סביב האדם – האם הוא יתאים לירושלים של העתיד לבוא, הבנת
השאלה באופן השני סובבת סביב ירושלים עצמה: האם ירושלים עצמה תהיה עיר של דין או
עיר של חסד.
על
פי ההבנה השניה, מה הרעיון שעומד מאחורי כל אחת מהשיטות? מה הסברה לומר שירושלים
תהיה עיר של דין? ומה הסברה לומר שתהיה עיר של חסד?
נסביר,
בזמן בריאת העולם מסופר שהקב"ה רצה לברוא אותו במידת הדין, ראה שאינו מתקיים,
אז שיתף איתה את מידת הרחמים[7]. היינו יכולים לחשוב ששיתוף
מידת הרחמים היא פעולה של בדיעבד והעולם האידיאלי אליו אנו שואפים יהיה עולם
שמבוסס על הדין. לעתיד לבוא יגיעו לנו הטובות על פי דין. כל ענייני החסד יוכלו
להתבטל, כיוון שבאמת באמת לא צריך אותם יותר, הרי מי שעל פי דין מגיע לו משהו אינו
נזקק לחסד. תפיסה כזו רואה בפעולות החסד כורח המציאות – זוהי התפיסה שאומרת שלעתיד
לבוא ירושלים תבטא את מידת הדין, זוהי תפיסתו של המלאך גבריאל, שמייצג את מידת
הדין.
לעומתו,
יש תפיסה אחרת: "אר"י בר סימון: אותה האורה שנברא בה העולם אדם
הראשון, עמד והביט בה מסוף העולם ועד סופו. כיון שראה הקב"ה מעשה דור אנוש,
ומעשה דור המבול, ומעשה דור הפלגה, שהן מקולקלים, עמד וגנזו מהם, שנאמר (איוב לח):
וימנע מרשעים אורם. ולמה גנזו? אלא, גנזו לצדיקים לעתיד לבא"[8] - תפיסתו של המלאך מיכאל
שאומרת שהאידיאל צריך להיות החסד. בהתחלה הקב"ה השפיע הרבה אור לעולם, הרבה
שפע וחסד, אך בגלל שראה את מעשיהם העתידיים של בני האדם הוא גנז את האור הזה ועדיין
ממתין איתו עד לעתיד לבוא. ייעודו המקורי של העולם לפי תפיסה זו היא קבלת החסד
הא-לוקי, ככל שהעולם יקבל יותר שפע מהקב"ה כך יחזור לייעודו המקורי. החסד
אינו כורח המציאות אלא המצפן שלה, היא מה שמנחה אותנו במהלך עבודת התיקון שלנו את
העולם אלא בגלל חסרונותינו איננו מסוגלים לקבלו עדיין.
המחלוקת
בין המלאכים יושבת על השאלה מהו ייעודו של העולם, האם הולך לכיוון החסד או לכיוון
הדין. המחלוקת של האמוראים עוסקת בשאלה מה ייעודה של ירושלים ביחס לאדם: האם אנחנו
כבני אדם מסוגלים להתחבר לשפע הא-לוקי או נדחים מפניו.
ואז
עונה הקב"ה: "להוי כדין וכדין" (יהיו כאלה וכאלה), ירושלים תיבנה גם מאבנים של חסד וגם מאבנים של
דין. נמשיל משל שיבהיר את העניין: אם אני מחזיק בידי כוס חד פעמית ורוצה למלא אותה
במים, מה אעשה? אניח את הכוס מתחת לברז, ארים את הידית וכשהיא תתמלא אוריד את
הידית. אבל מה יקרה לכוס אם אקח זרנוק של מכבי אש ואפתח אותו עם לחץ המים החזק
ביותר? – היא תישבר ותיהרס לגמרי. כך גם היה בבריאת העולם. אם הקב"ה היה
משתמש בכוחו האינסופי כדי לברוא את המציאות הסופית והקטנה שלנו, לא היתה מציאות.
לא היה יכול להיות כלום, כי אנחנו לא יכולים להכיל שפע כזה אדיר. אז הוא צמצם את
כוחו, כלומר העניק לעולם מעט מאוד ממה שיכול להשפיע עליו – ובמשל: פתח את זרנוק
המים מעט מאוד, כדי שייצאו מעט מים. זה היה הדין: צמצום כוחו.
אבל
אם אנו מעמיקים בעניין, זהו גם החסד – חסדו של הקב"ה עלינו היה שלא פתח את
זרנוק המים בכל הכוח אלא במידה במשקל ובמסורה. הקב"ה גנז את החסד הגדול לעתיד
לבוא, כדי שאנו נכשיר את עצמנו לאט לאט להיות ראויים לעוד ועוד חסד.
יש
כאן שילוב מעניין של חסד ודין – מצד הדין היינו אמורים לקבל שפע וחסד אינסופיים,
אבל לא היינו מסוגלים לעמוד בהם. אבל חסד עשה איתנו הקב"ה שהגביל את כמות
השפע שאנחנו מקבלים עד שנכשיר את עצמנו לקבל עוד שפע – ואז יגדיל חסדו עלינו.
דוגמה
להמחשת הדבר היא לימודי המתמטיקה. אי אפשר לבוא לילדים בכיתה א' שרק החלו ללמוד
חיבור וחיסור וללמד אותם חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי. סוג זה של חשבון הוא מאוד
עמוק ולילד אין עדיין את היכולת השכלית וגם לא את הכלים כדי שיוכל להבין אותו. לאט
לאט עם השנים מכשירים את הילד ברמה הלימודית והוא מקבל עוד ועוד כלים: כפל וחילוק,
חזקות, משוואות עם נעלם ועוד. בד בבד, ככל שהילד מתבגר יותר כך שכלו מתפתח והוא
מסוגל להתמודד עם מושגים יותר מורכבים ומופשטים.
אנחנו
עושים חסד עם הילד בכך שאנחנו מגבילים אותו ומלמדים נושאים שנחשבים יותר פשוטים
ולא קופצים מיד למים העמוקים – אנחנו עושים חסד באמצעות שימוש במידת ההגבלה, הדין.
זה
מה שבאה ירושלים לעתיד לבוא לבטא, היא באה להיות המצפן שלנו, ללמד אותנו שקבלת
החסד הא-לוקי צריכה להגיע במידה ובמשקל בכל פעם לפי דרגת התקדמותנו, ולכן הגמרא
מסכמת בתשובתו של הקב"ה ואומרת שהאדם והחסד הא-לוקי אינם שני צדדים במשוואה,
הם תלויים זה בזה, אם יש יותר מידי חסד: אין אדם. אם יש אדם (במובן זה שמכשיר
עצמו) – יש עוד ועוד חסד.
לעתיד
לבוא לא נשאר בקיפאון רוחני, לא נדרוך במקום, אלא יהיה מצב של התעלות מתמשכת עוד
ועוד. כלומר, כל הטוב האלוקי יגיע במנות. באלף השביעי נהיה ראויים לכמות מסויימת
של שפע, באלף השמיני לכמות גבוהה ועמוקה יותר וכן על זו הדרך עד אינסוף. וכאן נכנס
תפקידה של ירושלים לתמונה – מצד אחד, החסד האלוקי יושפע עלינו בברכה אבל מצד שני
הוא לא יושפע עלינו באופן מלא וגורף, אלא בשלבים – כל שלב לפי המידה בה נהיה
ראויים אליו.
מעניין
לציין את ההבדל שבין ייעודי היהדות לעתיד לבוא לבין אלו של הנצרות והאיסלאם.
הנצרות והאיסלאם גם הם מדברים על עולם אוטופי ומתוקן, אבל אין לאן לשאוף יותר.
יווצר מצב של סטגנציה, קפאון רוחני. לפי הנצרות יתבטל חטאו של אדם הראשון, ובני האדם
יהפכו לצדיקים באופן טבעי. לפי האיסלאם יהיה עולם של עונג גשמי ללא עוולות תחת
שלטון השריעה. אבל לפי שתי השיטות אין יותר לאן להתקדם. לא כן היהדות, גם העתיד
היהודי נמצא בתנועה מתמדת, תמיד יש איך להתעלות עוד. השכר עצמו מבוסס על היכולת של
האדם להיות חלק מאלו שגורמים למציאות להתעלות למקום עליון יותר. וכאן נכנסת ירושלים, שמכוונת כמצפן את הדרך
האינסופית הזו כמו עמוד הענן (שהם) ועמוד האש(ישפה).
[1] דף ע"ה עמוד א'
[2] ישעיהו פרק נ"ד פסוק
י"ב
[3] נצח ישראל פרק נ"א
[4] להרחבה בשאלה מהם מלאכים ראה
בשיעור על קברי צדיקים ותפילה למלאכים
[5] שערי אורה, שער ג',ד'
[6] להרחבה ראו בשיעור על קרבן
תודה והכרת הטוב
[7] בראשית א' א' רש"י
[8] בראשית רבה יב ו
תגובות
הוסף רשומת תגובה