האם ניתן לפרש את הגמרא בשיטות מודרניות?

 

בס"ד

המשנה במסכת כתובות[1] מביאה מקרה לא רגיל: "מי שהיה נשוי שלוש נשים ומת, כתובתה של זו מנה ושל זו מאתים ושל זו שלש מאות, ואין שם אלא מנה, חולקות בשווה. היו שם מאתים, של מנה נוטלת חמישים; של מאתים ושל שלש מאות, שלושה שלושה של זהב. היו שם שלוש מאות, של מנה נוטלת חמישים; ושל מאתים, מנה; ושל שלוש מאות, שישה של זהב. וכן שלושה שהטילו לכיס, פחתו או הותירו, כך הן חולקין".

הכותרת למקבץ הדינים בהם עוסקת הגמרא היא: האדם שנשוי לשלש נשים ומת והיא דנה בשאלה כיצד מחלקים את הירושה בין כולם.

לאישה א' – כתובה של מנה (מאה)

לאישה ב' – כתובה של מאתיים מנה

לאישה ג' – כתובה של שלש מאות מנה

דין א': יש לו ירושה של מנה, כיצד מחלקים בין כולן? – כל אישה מקבלת שליש

דין ב': יש לו ירושה של מאתיים: אישה א' – נוטלת 50, אישה ב' - 75 ואישה ג' – 75

דין ג': יש לו ירושה של שלש מאות: אישה א' – 50, אישה ב' – 100, אישה ג' – 150

השאלה שאיתה מתעסקים המפרשים היא: מה העיקרון המנחה שעומד מאחורי החלוקות? האם אנחנו יכולים להוציא איזשהו כלל שעל פיו נדע גם להסיק על מקרים של ירושה של 400 או 500? או לחילופין על מקרים של ארבעה וחמישה נשים?

אבל כל הסיפור לא מובן, בדין א' מחלקים את הירושה בשווה, בדין ג' מחלקים את הירושה לפי היחס (מי שיש לה כתובה גדולה יותר תקבל באופן יחסי חלק גדול יותר בירושה) ובדין ב' בכלל לא ברור הכלל המנחה.

ואכן, הגמרא בכתובות[2] מנסה להתמודד עם שאלה זו ובסופו של דבר מעמידה אותה רק במקרים חריגים. יותר מכך, רבי יהודה הנשיא אומר שם בסופו של דבר: "זו משנת רבי נתן רבי אומר אין אני רואה דבריו של רבי נתן באלו אלא חולקות בשווה"[3]. אבל השאלה נותרת בעינה, מה השיטה שעומדת בבסיס דעתו של רבי נתן?

מפרשים רבים במהלך הדורות ניסו להסביר גמרא זו והעמידו אותה באופנים שונים. אני מעוניין להתמקד בהסברם של פרופסור ישראל אומן ומיכאל משלר[4] שהשתמשו בכלים של תורת המשחקים על מנת להתמודד עם הסוגיה. בגדול, תורת המשחקים היא חלק מתוך עולם המתמטיקה (וגם קשורה למדעי החברה) שמנתחת מצבים שבהם משתתפים מספר שחקנים שמקבלים החלטות באופן עצמאי, אך ההחלטות של כל אחד משפיעות על כולם. היא בוחנת מצבים של עימות או שיתוף פעולה בין מקבלי החלטות בעלי רצונות שונים.

את ההסבר שלהם לגמרא הם הציגו בכתב העת Journal of Economic Theory בשנת – 1985. הוא מתבסס על המשנה בתחילת מסכת בבא מציעא[5]: "שנים אוחזין בטלית... זה אומר: כולה שלי. וזה אומר: חציה שלי... זה נוטל שלשה חלקים, וזה נוטל רביע" – כאן שני דינים: אם שני האנשים מתווכחים על בגד, כאשר כל אחד מהם אומר שכל הבגד שייך לו, חולקים את הבגד לשנים. אך אם אחד אומר שכל הטלית שייך לו והשני אומר שרק חציה שייכת לו: הראשון מקבל שלושת רבעי מהטלית והשני רק רבע. מדוע? כיוון שהעצם השנוי במחלוקת הוא רק חצי מהטלית ועל חצי טלית שניהם מסכימים ששייכת לשני, מסתכלים על חצי הטלית השנויה במחלוקת כבגד בפני עצמו ואותו חולקים שווה בשווה. כלל זה ניתן להכיל גם כאן

חישוב מתמטי

(פסקא זו יותר מתמטית ואינה הכרחית להבנת כלל השיעור וניתן לדלג עליה אם לא רוצים להיכנס לחישובים עצמם)

אומן ומשלר הבחינו בכך שהחלוקה המוצעת במשנה בין שלוש האלמנות מקיימת את התנאי הבא: אם מנכים מהסכום הכולל את החלק שקיבלה אחת מהאלמנות, ניתן לחלק את הסכום שנותר בין שתי האלמנות האחרות לפי כלל "שניים אוחזין". במילים אחרות, הסכום שכל אלמנה מקבלת נקבע כך שאם נסתכל על השתיים האחרות, הן מחלקות ביניהן את היתרה לפי אותו כלל.

נניח שיש עזבון של 200. המשנה אמרה שאלמנה ב' תקבל 75. זה אומר שישארו 125.

אלמנה א' תובעת 100 – כלומר, יש 25 דינרים שאינם במחלוקת שאותם מקבלת אלמנה ג אוטומטית. יוצא שהמחלוקת שלהם היא על ה-100 הנותרים ואם כך, כל אחת מקבלת חצי.

על אותו עקרון, נניח שניתן לאלמנה א' 50 דינרים כפי שנכתב במשנה ישאר סכום של 150 דינרים, אך כיוון שכולו נתון במחלוקת אלמנות ב'-וג' חולקות שווה בשווה.

הם קראו לשיטת חלוקה זו "תואמת שנים אוחזין" והוכיחו שלא משנה כמה עזבון יש או כמה נשים יש החלוקה של שנים אוחזין יכולה להתקיים. הם הציעו שיטת חישוב לעניין. כלומר, פרופ' אומן ומשלר לקחו סוגיה הלכתית ומצאו לה מקום בתוך תורת המשחקים.

התנגדויות לשיטת אומן ומשלר

כנגד פרושם עלו מספר התנגדויות[6] כאשר אחת הטענות העולות נגדם היא כיצד יתכן לתת למשנה הסבר שלא על פי ההבנה של הגמרא. איך יכול להיות שמגיע חכם כיום ונותן פירוש לשאלה שהעלו חכמים ולא הצליחו לפתור. הגמרא בעצמה לא מצאה הסבר אחיד בהבנת דברי המשנה ולכן העמידה את המשנה באוקימתות, כיצד ייתכן להביא הסבר שיפרש את דברי המשנה כביכול כפשוטן, אך בשונה ממה שהעלתה הגמרא על דעתה?

פרופסור אומן[7] ענה על ההתנגדות שאין שום פירוש חדש בדבריו, הוא הולך בפירוש רבינו חננאל את הגמרא. רבינו חננאל סובר שבהמשך הסוגיה הגמרא ממשיכה לדון בדברי המשנה כפשוטה ולא כפי שהעמיד אותה רבי. עם זאת, הרב ישעיה פלאם[8] עונה על תשובתו של פרופ' אומן.

מה שמעניין בכל הדיון הנ"ל הוא לא רק הדיון ההלכתי אלא הטון של הדברים. בתגובות לדברי פרופ' אומן אנחנו שומעים קולות מלחמה ממש:

"בקובץ קל"ו מחא ליה אמוחא (הכה אותו על ראשו) הרה"ג רבי שלום מרדכי הלוי סג"ל שליט"א לדברי הבא במשחק"ו לפרש הסוגיא דכתובתה של זו מנה וכו'...נגד דברי הגמרא והראשונים עיין שם...ושורש תלונת הרב הנ"ל, כי יראת ה' ראשית דעת, על שהעיז לפרש המשנה כנגד דברי הגמרא והראשונים והפוסקים, היפך דרכה של תורה האמיתית, שלא שערוה אבותינו ורבותינו הקדושים אשר דבריהם בצמא אנו שותים. ולא עלתה על לבם"[9]

באור ישראל[10] מוחה הרב פלאם על כבוד התורה שנפגע בכך שהציגו את פרופ' אומן כמי שפיצח חידה בת אלפיים שנה באמצעות כלים מתודולוגיים שבאו מחוץ לבית המדרש, ובכך פגע בכבוד החכמים במהלך הדורות לכאורה: "...ובעיקר כדי להוכיח כי למרות התנצלותו של פרופ' אומן שלא כתב נגד דברי הגמרא והראשונים אלא רק הציע פירוש נוסף [ומבלי להידרש לדברים אלו לכשעצמם] הרי כי בפועל דבריו הובנו והתקבלו ברבים בתור פיצוח חידה אשר פתרונה נעלם מעיני האמוראים והראשונים. וכבר אמרו חז"ל בפרקי אבות אבטליון אומר חכמים היזהרו בדבריכם וכו' על כן היטב חרה לרבנים על פגיעה בכבוד התורה ואין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' ובתוך כך אעיר עוד כמה הערות ממה שיש להעיר על דבריו ותן לחכם".

אמנם, במהלך מאמריהם הם עונים לדבריו וטוענים שלא ניתן להשוות את הסוגיה כפי שעשה, אך לאורך כל הדרך העקיצות הללו קיימות ואנחנו יכולים להבין שהמלחמה על פירוש הסוגיה היא סימפטום למחלוקת עמוקה יותר: האם אנחנו יכולים להשתמש בכלים ובמתודות מודרניות על מנת לפרש את הגמרא?

ובאמת לא ברור מדוע שלא נעשה כך, אם יש לנו כלי שלא היה לראשונים שיכול להאיר לנו אור חדש על הסוגיה והוא מצליח לענות על קושיות מורכבות, איזו פגיעה בכבוד התורה יש בכך? האם אין בית מדרש בלא חידוש? הרי לאורך הדורות היו סוגיות רבות שנפתרו באופן כזה.

כל תלמיד ישיבה שלמד סוגיה בעיון משתמש בשיטות כאלה, למשל: בבית המדרש הבריסקאי מנתחים את המושגים, עובדים בשיטה של "צבי דיני" ועוד מתודולוגיות שלא היו ידועות לרמב"ם בעצמו ככל הנראה, או לפחות לא מנוסחות.

ואם נאמר, הנקודה היא כבוד התורה, הרי מצאנו שחלקו על הבנות חכמי הגמרא במספר מקומות: רמשים כמו כינים, שבגמרא אומרים שהתרבו מזיעה וכיום יודעים שאין העניין כך. או למשל סוגיית החרקים בירקות, האם בעבר היו את כל השאלות שיש היום? האם לא אכלו תותים? – ומה התשובה הניתנת, כיום יש אמצעים לבדיקת העניין מה שלא היה פעם, האם מישהו חושב שטענה זו פוגעת בכבוד התורה של חכמי הדורות להם לא היו את הכלים והאמצעים הללו (אני מניח בצד את השאלה האם יש בכלל צורך להשתמש בכלים מודרניים לבדיקת חרקים)? – ואם מישהו חושב שזה פוגע, מדוע מקבל את החששות הללו כלגיטימיים? ואלו רק חלק מן הדוגמאות.

מה גם שמעודדים תלמידי ישיבה לכתוב לעצמם מחברת חידושים ולבחון אותם. אז מה אם מתודת הלימוד הגיעה מחוץ לכתלי בית המדרש – האם זה הופך אותה אוטומטית ללא לגיטימית? למה? הרי כל צורה הלימוד שלנו ואופן החשיבה והסקת המסקנות שלנו מושפעות מחכמות שאין מקורם בהכרח בתוכנו פנימה וזה בסדר, "חכמה בגויים תאמין" וניתן להשתמש בחכמות אלה כ"אופות ורוקחות".

אז נכון, יש לענות לדבריו של פרופ' אומן, ואכן במאמרים הנ"ל ענו תשובות ענייניות, אבל לא צריך להתרגש מכל חידוש ולהעמיד אותו כמלחמה בכבוד התורה, בייחוד כשזה מגיע מאדם ירא שמים. תורה היא וללמוד אנו צריכים – ואם לא נאפשר ללומד התורה גמישות וחופש מחשבתי על מנת להתמודד עם סוגיותיה, נפגע בלימוד התורה עצמו ואז באמת כבודה של תורה יפגע.

---

[1] פרק י' משנה ד'

[2]  דף צ"ג עמוד א'

[3] עם זאת, ניתן לשאול: אם רבי אינו מסכים עם דברי רבי נתן, מדוע הוא הביא אותם במשנה כסתם משנה?

[4] נחשב לאחד מאבות תורת המשחקים

[5] פרק א' משנה א'

[6] קובץ בית אהרון וישראל,גליון קכ"ז וקכ"ט

[7]  המעיין תש"ע ‏תגובה בעניין מי שהיה נשוי שלוש נשים

[8] אור ישראל, גליון ס"ב "על שלש נשים, שני אוחזין, חילוק אחד קטן וכבוד בתורה"

[9] קובץ בית אהרון וישראל גליון קכ"ט

[10] שם