מדוע העולם הבא אינו מוזכר בתורה?
בס"ד
אחד המושגים המרכזיים
ביהדות הוא מושג העולם הבא. אותו עולם עתידי אליו נגיע באחרית הימים ולאחר תחיית המתים
ובו נקבל שכר על מעשנו בעולם הזה. אך מה שמוזר הוא שאין אנו מוצאים איזכור מפורש
של העולם הבא בתורה. ובאמת, בשאלה זו עוסקים גדולי הדורות במשך השנים וביניהם
המהר"ל מפראג.
התשובה הראשונה
אותה מביא אומרת שהסיבה לכך היא שהעולם הבא נמצא מעל לעולם המושגים של האדם[1]:"אבל שיזכר עולם הבא
מצד עצמו, לא מצד הנמצא בעולם הזה, לא יתכן, מפני שהעולם הבא מצד עצמו נבדל מן
האדם שהוא בעולם הזה, וכמו שהוא נבדל מן האדם כך נבדל מהשגתו ואין חבור לנביא לשם
ואיך יתנבא עליו, וזהו הפירוש האמתי מה שלא נזכרו דברים אלו בתורה ובנביאים".
אך הוא מביא תשובה
נוספת שבמבט ראשון נשמעת מאוד מפולפלת. על מנת להבין תשובה זו יש להקדים ולהבין
שני מושגים בהם משתמש: סיבה עצמית ביחס לעולם הבא וסיבה מקרית. כדי להסביר זאת הוא
מביא משל[2] לבנאי שבנה בית. הבנאי הוא זה
שבונה את הבית או ליתר דיוק, הוא זה שמחבר את העצים, מעמיד את האבנים ומניח את
הרעפים. ברגע שסיים לבנות את הבית הוא יכול לעבור לפרויקט הבא שלו והבית שבנה ימשיך
לעמוד.
הבנאי הוא הסיבה
שבגינה נוצר הבית, אבל הוא לא הסיבה לכך שהבית ממשיך להתקיים בכל רגע ורגע – לכן הוא
מכונה בשם "סיבה מקרית". הוא לא מהותי לקיום הבית בכל רגע ורגע אלא רק
לשלב ההתחלתי – הוא מיקרי וחולף.
לעומת זאת, על מה
עומד הבית? על הקרקע, אם לא תהיה קרקע הבית לא יוכל להמשיך ולהתקיים, הוא יקרוס או
יתפרק. בגלל שהארץ היא תנאי הכרחי לקיום הבית בכל רגע ורגע היא מכונה בשם "סיבה
עצמית".
אדם שמקיים את
המצוות אותן התורה מצווה אותו זוכה לאריכות ימים, במילים אחרות, זוכה לקיום. ככל
שאנחנו מתקדשים יותר ומקיימים יותר מצוות, נכנס בנו יותר שפע א-לוקי, אנחנו מקבלים
מהקב"ה "זרם חשמלי" רוחני שמחייה אותנו יותר, הנשמה שלנו גדילה. התורה
היא סיבה עצמית לאורך חיינו כפי שנאמר: "כי הם חיינו ואורך ימינו"[3] - ממש.
מתוך כך שאדם מקיים
מצוות הוא זוכה להגיע לעולם הבא. מכיוון שאדם מקיים מצוות הוא בונה לעצמו, כביכול,
את הגוף הרוחני שיכול לקיים אותו בעולם הבא. כלומר, העולם הבא הוא דבר שעומד בפני
עצמו – בין אם האדם קיים את התורה ובין אם לא. קיום מצוות התורה לא בונה את אותו עולם,
הוא לא מהווה סיבה עצמית אלא מקרית (מלשון מקרה, במשמעות של אירוע) [4].
הסיבה שדיבור על העולם
הבא לא מופיע בתורה נובעת מכך שזה לא עניין כל כך מיוחד. כלומר, כשם שהתורה אינה
אומרת: אם תאכל לחם תזכה לחיי העולם הזה, כך היא אינה אומרת, אם תקיים מצוות תזכה
לעולם הבא. כי ברור לה שיש עולם הבא וברור שמי שמקיים מצוות זוכה לכך.
ובלשונו: "דרכה
של תורה, לבאר המסובב בעצם שזהו מדרך החכמה, לא דבר שהוא מסובב במקרה. ומה שהתורה
מביאה לחיי עולם הבא, אין זה סבה בעצם רק במקרה...וכאשר יהיה לו חיים אז מעצמו בא
לעולם הבא שהוא יהיה בסוף ואם לא ישמור התורה לא יהיה לו אריכת ימים ויגיע לו
המיתה ואיך יבא לעולם הבא, נמצא כי אין התורה סבה בעצם לעולם הבא רק לאריכת ימים,
משל זה שהתורה נותנת לאדם חיים בעולם הזה, ואין התורה סבה לעולם הזה, אבל כאשר
התורה נותנת חיים לאדם בעולם הזה, אז בעצמו הוא בעולם הזה, וכך התורה סבה בעצם
לאריכת ימים ואינה סבה לעולם הבא, לכך לא נזכר בתורה רק המסובב בעצם שזהו אריכת
ימים ואל זה התורה היא סבה בעצם. "
תשובה זו של
המהר"ל נשמעת מפולפלת מעט: התורה לא כותבת על עולם הבא כיוון שהיא לא אחראית
על קיומו אלא על המצוות שמביאות לידי היכולת להיכנס לעולם הבא. מה פשר תשובה זו? שאלנו:
מדוע עולם הבא לא כתוב בתורה, והמהר"ל עונה: כי היא לא אחראית על קיומו – מה הקשר
בין השאלה לתשובה? מה אכפת לי אם היא אחראית על קיומו או לא? – אני רוצה להבין האם
מי שמקיים מצוות מגיע לשם או לא?
אלא שזו בדיוק
הנקודה, לתורה ברור שמי שמקיים מצוות מגיע לעולם הבא, אלא שזה לא הנושא בו עוסקת
התורה. התורה עוסקה בעולם הזה, בתחילת נתיב התורה מגדיר אותה המהר"ל
כ"סדר העולם". כל עניינה הוא כיצד מתקנים עולם שבור ובלתי שלם. כיצד מתגברים
על הקשיים – התורה היא תורה של דרך. ולכן השכר המתואר בתורה הוא שכר גשמי: "ונתתי
גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו"[5] – הוא שכר שמשמעותו היא שבזכות
מעשינו הטובים והמצוות אותן אנו מקיימים הקב"ה ירתום את העולם לעזור לנו
ולשמש לנו כלי לעלייה.
אגב, זה עובד לשני
הכיוונים: אנחנו במעשינו מקדשים את העולם, והקב"ה מעלה אותו יותר ממה שאנו
היינו מסוגלים לעשות - כשכר.
התורה היא תורת
הדרך, העולם הבא הוא עולם השכר, המטרה. המצוות בטלות לעתיד לבוא כיוון שהן תהפוכנה
לפעולות טבעיות במרחב העולם הבא. הסיבה, לפי המהר"ל, שהעולם הבא לא מופיע
בתורה בצורה מפורשת היא כי הוא נמצא במישור אחר, בעולם תוכן אחר ממה שהתורה עוסקת.
[1] גבורות ה' – הקדמה ראשונה
[2] בהקדמתו לתפארת ישראל
[3] מתוך התפילה
[4] עם זאת יש לציין שבדרך חיים מסביר המהר"ל
שלכל ישראל יש חלק לעולם הבא מצד עצם בריאתם ולא מצד שכר המצוות, שנאמר: "נצר
מטעי מעשי ידי להתפאר" – ישראל הם מעשי ידיו של הקב"ה ויש להם את המעלה
העליונה ולכן זוכים לעולם הבא. ובסנהדרין ק"י ע"א יש מחלוקת מאימתי קטן
בא לכלל חיי העולם הבא – מתוך מחלוקת זו רואים שחיי העולם הבא אינם תלויים בתורה
והמצוות אלא מההכנה של עם ישראל אליהם, כלומר מצד הפוטנציאל הרוחני שקיים בהם (שיש
בעצם בעמ"י את הצד של הדביקות ברוחני). עם זאת, ברור שככל שהאדם בדרגה רוחנית
גבוהה יותר כך יש יותר התאמה בינו לבין העולם הבא וממילא יזכה לחלק יותר נכבד בו.
בנוסף, ישנה מציאות
בה האדם יעסוק בתורה אך לא יזכה לחיי העולם הבא: ביומא ע"ב ע"ב מזהיר
רבא את רבנן שיעסקו בתורה רק עם יראת שמים, שאם לא כן ירשו שני גיהנם (מצד זה שלא
נהנו בחייהם ומצד זה שיגיעו לגיהנם ח"ו). ויש גם מצב בו גם קיום המצוות לא
מביא לחיי העולם הבא, כאשר אין מקבלים מהם מעלה נבדלת. דבר זה קורה כאשר מקיימים
אותם שלא לשמה: "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד" ודרשו חכמים:
למשמאילים בה, דהיינו שעשו שלא לשמה, עושר וכבוד שהם שכר בעוה"ז. עם זאת,
רואים מכאן עוד ראיה מדוע אין התורה והמצוות סיבה בעצם לעולם הבא, כיוון שגם
בקיומם יש מצבים בהם נדבוק יותר בעוה"ב ויש שלא.
[5] ויקרא כ"ו ד'
תגובות
הוסף רשומת תגובה