נעם התחיה

בספר משלי [1] נאמר: "ב ִּנְפֹל אויביך (אוֹיִבְךָ), אַל-תִּשְׂמָח; וּבִכָּשְׁלוֹ, אַל-יָגֵל לִבֶּךָ. פֶּן-יִרְאֶה יְהוָה, וְרַע בְּעֵינָיו;    וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ. " – בפשטות, שלמה המלך מלמד אותנו שאין לנו לשמוח בנפילתו או בכשלונו של האויב מחשש שהקב"ה יראה את השמחה שלנו וישיב מעליו את כעסו. אבל מדוע שהקב"ה יפסיק את כעסו על האויב בגלל השמחה שלנו? מסביר המלבי"ם: " שע"י שיראה אכזריותך ומדת הנקמה שבך, ידמה מעשהו מול מעשיך, ומעשיך ירע בעיניו, עד שיהיה צדיק נגדך, וישוב אפו מעליו, עליך " – כלומר השמחה בנפילת הרשע מעידה על תכונה רעה של אכזריות ונקמה שיש בך ולכן יש חשש שהקב"ה ישיב מעליו את כעסו ויעביר את הכעס עליך. מצד שני, במקום אחר במשלי [2] נאמר: " בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה. " – כאשר טוב לצדיקים יש שמחה וכאשר הרשעים אובדים יש רינה. ועל כך כותב המלבי"ם: " ...והצדיקים הם המאצילים מטובם הגשמי על ידי מעשה צדקתם ובטובם תעלוץ קריה כי יקבלו מהם טוב, וברשעים יהיה בשניהם להיפך, אם לשמחת העיר