נעם התחיה

בס"ד בשנה 1862 חלם נזיר יהודי חלום ובו נאמר לו: "לכו ובואו לירושלים הקדושה, בואו ונלכה בלב אחד לבית השם... אורי ירושלים כי בא אורך ושבחך" [1] . לא היה זה נזיר אלמוני כי אם מישהו ש"נמנה עם המנהיגים הרוחניים של הקהילה ונחשב לאיש אשכולות, חכם, מנהיג כריזמטי, ואהוב שנהג לדקדק בקיום מצווה קלה כבחמורה" [2] . הוא עבר בין היהודים וארגן את העליה לארץ ישראל, שמו של האיש: אבא מהרי. רב צמח גאון חי במאה התשיעית לספירה והיה גאון סורא [3] , באחד הימים הוא מקבל מכתב שאלה ארוך מאנשי קירוואן, עיר בצפון תוניס. במכתב ארוך זה הם מספרים על אדם בשם אלדד הדני שבא אליהם ומספר להם את הסיפור הבא: " נודיע לאדוננו שנתארח בינינו אדם אחד ושמו אלדד הדני משבט דן. סיפר לנו כי ארבעה שבטים הם ממקום אחד דן ונפתלי גד ואשר, שם המקום: 'החוילה' הקדומה אשר שם הזהב, ויש להם שופט עבדון שמו ודנין בארבע מיתות בית דין ויושבים באהלים ונוסעים וחונים ממקום למקום ונלחמים עם חמשת מלכי כוש...יש להם המקרא כולו ואין קורין המגילה ממעשה אסתר כי לא היו באותו נס ולא מגילת איכה כדי שלא לשבר לבם, ובכל תל...

בס"ד יש בעיה מהותית בפגישה שלנו עם העולם וכשאני אומר פגישה הכוונה לרמה הנמוכה והבסיסית ביותר: היכולת שלנו להבין מה בכלל מתרחש סביבנו. למשל חוש הראיה, אנחנו תמיד מסתכלים על שטח מאוד מצומצם. מתוך מה שמגיע לעין אנחנו יכולים לעבד לתמונה אחוזים קטנים מאוד. המוח שלנו משלים את התמונה ולכן אנחנו מרגישים שאנחנו רואים את התמונה הגדולה. הדבר נכון גם לגבי חוש המישוש, אנחנו מרגישים כל כך הרבה דברים בעת ובעונה אחת ואנחנו לא מצליחים לעבד את הכל, יש לנו תחושה כללית של הרגשה לרובה בכלל איננו מודעים. למשל, אנחנו לא מודעים לתחושה של החולצה שנוגעת לנו בגב או לנעל שלוחצת לנו על הרגל. אם זה המצב, ואת רוב הדברים בעולם איננו יכולים לעבד וממילא גם איננו מרגישים, נשאלות מספר שאלות: איך אנחנו מרגישים כל כך בטוחים להתנהל בעולם כזה שלרובו המוחלט אנחנו בכלל לא מודעים? איך המוח שלנו מחליט את מה לעבד ולהביא למודעות שלנו ומה לא? הבעיה הופכת למסובכת יותר כשאנחנו מתחילים להבין את המנגנון בו המוח משתמש כדי לבחור מה המידע שמציג לנו ומה לא: היוריסטיקות – דרכי קיצור. המוח מנסה לקצר תהליכים ולכן משתמש בחוויות עבר ...