נעם התחיה

בס"ד יש בעיה מהותית בפגישה שלנו עם העולם וכשאני אומר פגישה הכוונה לרמה הנמוכה והבסיסית ביותר: היכולת שלנו להבין מה בכלל מתרחש סביבנו. למשל חוש הראיה, אנחנו תמיד מסתכלים על שטח מאוד מצומצם. מתוך מה שמגיע לעין אנחנו יכולים לעבד לתמונה אחוזים קטנים מאוד. המוח שלנו משלים את התמונה ולכן אנחנו מרגישים שאנחנו רואים את התמונה הגדולה. הדבר נכון גם לגבי חוש המישוש, אנחנו מרגישים כל כך הרבה דברים בעת ובעונה אחת ואנחנו לא מצליחים לעבד את הכל, יש לנו תחושה כללית של הרגשה לרובה בכלל איננו מודעים. למשל, אנחנו לא מודעים לתחושה של החולצה שנוגעת לנו בגב או לנעל שלוחצת לנו על הרגל. אם זה המצב, ואת רוב הדברים בעולם איננו יכולים לעבד וממילא גם איננו מרגישים, נשאלות מספר שאלות: איך אנחנו מרגישים כל כך בטוחים להתנהל בעולם כזה שלרובו המוחלט אנחנו בכלל לא מודעים? איך המוח שלנו מחליט את מה לעבד ולהביא למודעות שלנו ומה לא? הבעיה הופכת למסובכת יותר כשאנחנו מתחילים להבין את המנגנון בו המוח משתמש כדי לבחור מה המידע שמציג לנו ומה לא: היוריסטיקות – דרכי קיצור. המוח מנסה לקצר תהליכים ולכן משתמש בחוויות עבר ...