לראות את הנסתר
בס"ד
יש
בעיה מהותית בפגישה שלנו עם העולם וכשאני אומר פגישה הכוונה לרמה הנמוכה והבסיסית
ביותר: היכולת שלנו להבין מה בכלל מתרחש סביבנו. למשל חוש הראיה, אנחנו תמיד
מסתכלים על שטח מאוד מצומצם. מתוך מה שמגיע לעין אנחנו יכולים לעבד לתמונה אחוזים
קטנים מאוד. המוח שלנו משלים את התמונה ולכן אנחנו מרגישים שאנחנו רואים את התמונה
הגדולה.
הדבר
נכון גם לגבי חוש המישוש, אנחנו מרגישים כל כך הרבה דברים בעת ובעונה אחת ואנחנו
לא מצליחים לעבד את הכל, יש לנו תחושה כללית של הרגשה לרובה בכלל איננו מודעים. למשל,
אנחנו לא מודעים לתחושה של החולצה שנוגעת לנו בגב או לנעל שלוחצת לנו על הרגל.
אם
זה המצב, ואת רוב הדברים בעולם איננו יכולים לעבד וממילא גם איננו מרגישים, נשאלות
מספר שאלות: איך אנחנו מרגישים כל כך בטוחים להתנהל בעולם כזה שלרובו המוחלט אנחנו
בכלל לא מודעים? איך המוח שלנו מחליט את מה לעבד ולהביא למודעות שלנו ומה לא?
הבעיה
הופכת למסובכת יותר כשאנחנו מתחילים להבין את המנגנון בו המוח משתמש כדי לבחור מה
המידע שמציג לנו ומה לא: היוריסטיקות – דרכי קיצור. המוח מנסה לקצר תהליכים ולכן
משתמש בחוויות עבר שלנו או במידע שכבר קיים לנו בראש כדי לקבל החלטה מהירה יותר
באשר למה עומד מולנו וכיצד עלינו להעריך את המצב בו אנו נמצאים כעת.
למשל:
אפקט העוגן – אדם שלראשונה בחייו ביקר בפאריז אך לרוע המזל עשה זאת בסוף חג הפסח
תשפ"ג (תחילת מרץ 2023), חווה עיר מלוכלכת עם זבל שנערם ברחובות בעקבות שביתת
עובדי הזבל שהתקיימה שם באותה התקופה. בפעם הבאה שיחשוב לבקר בפאריז תיווצר אצלו
התמונה של עיר מלוכלכת וגם אם יגיע שוב ותהיה נקייה, עדיין לא יחווה אותה ככזו,
כיוון שאצלו כבר התקבע שמדובר בעיר מלוכלכת, זה הרושם הראשוני שלו עליה. זה גם פשר
החשיבות של רושם ראשוני בכל דבר בחיים, אנחנו נוטים להעריך מקומות, אנשים ואירועים
לפי הרושם הראשוני שנוצר בנו.
אפקט
נוסף הוא אפקט ההילה, משמעותו היא שאנחנו נעריך בן אדם או סיטואציה עקב משתני
סביבה שלאו דווקא נכונים לגביו. למשל: אדם שבא להתראיין לעבודה ואני יודע שהוא עבד
לפני כן בגוגל, סביר שאשפוט אותו כמקצועי יותר מאשר מועמד מחברה קטנה ולא מוכרת,
רק בגלל ההילה שהמילה גוגל מביאה איתה.
אבל
יש רובד יותר עמוק, גם הערכים שלי, הדימוי העצמי שלי ואירועים שהתרחשו בחיי משפיעים
על האופן שבו אני חווה ושופט את המציאות. כמה פעמים קרה שרק בגלל שמבנה הפנים של
אדם מסויים הזכיר לי מישהו שהרע לי בעבר או שהייתי איתו ביחסים טובים, היתה לי
מוטיבציה ליצור איתו קשר או להימנע ממנו? למי לא קרה שכאשר החליט לתת שם לילד שלו לא
רצה לתת שם של אדם שהרע לו בעבר - וזאת למרות שמדובר בשם בלבד, ללא שום קשר או השלכה.
אז
אם כך, אם גם על אופן הניתוח של השכל שלנו את העולם אנחנו לא יכולים להסתמך, אז על
מה כן? איך אנחנו יודעים שהאופן בו אנחנו מתנהלים נכון?
השאלות
הללו העסיקו רבים במהלך הדורות ובמסגרת שיעור זה לא ניכנס להסברים השונים שהוצעו.
ממילא ניתן להבין שהנקודה בה מיד נעסוק מאוד מצומצם ולא מתיימרת לנסות לענות על
השאלה. עם זאת, כן ננסה לתת כלים להתמודדות ולניווט.
הגמרא
במסכת סוכה[1] מספרת לנו על שמחת בית השואבה.
במאורע זה היו שואבים מים לצורך ניסוך המים בבית המקדש (כלומר שפיכת המים על המזבח
באזור הקרן המערבית דרומית שלו). שמחה זו מתוארת כשמחה האידיאלית שבה גם זוכים
לשפע של רוחניות. וכך מתארת הגמרא כיצד חגגו חלק מהחכמים ומה אמרו: "תניא אמרו
עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן אם אני כאן הכל כאן ואם איני כאן
מי כאן הוא היה אומר כן למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי אם תבא אל ביתי אני אבא
אל ביתך אם אתה לא תבא אל ביתי אני לא אבא אל ביתך...תניא אמרו עליו על רבן
שמעון בן גמליאל כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמנה אבוקות של אור וזורק אחת
ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו וכשהוא משתחוה נועץ שני גודליו בארץ ושוחה ונושק את הרצפה
וזוקף ואין כל בריה יכולה לעשות כן".
שני
הסיפורים מעניינים, בראשון מסופר על הלל הזקן, שהיה ידוע כעניו מופלג, שהיה מתבטא
באופן לא ברור: אם אני כאן, אז כולם כאן, ואם לא, אז מי בכלל נמצא כאן? - מה כוונתו?
מלבד זאת, זה לא נשמע הדבר הכי "עניו" להגיד.
הסיפור
השני הוא על רבן שמעון בן גמליאל והג'אגלינג שעשה, אלא שלאחר תיאור זה מסופר על כך
שהיה מסוגל לעשות פעולה שאף בריה לא יכולה לעשות והיא השתחוויה מוגזמת. להתכופף עד
שמגיע ומנשק את הרצפה. מה פשר דברים אלו?
אפשר
להציע את הרעיון הבא, הגם שאין הוא מוכרח בדברי המשנה בכלל.
מה
שהלל הזקן התכוון לומר זה, שאם "אני", המודעות שלי, נמצאת כאן. אם אני
קשוב לנעשה סביבי ולא נותן למה שסביבי להסיח את דעתי מהסיבה לשמה אני פה - אז הכל
פה, כלומר יש משמעות לכל הנעשה כאן. אבל אם אין אני כאן, אם באתי לשמחת בית השואבה
כי כולם באים וזה נחמד ויש אווירה טובה, אז פספסתי את כל האירוע. אם אני לא מנסה
להיות קשוב, אני חווה את האירוע הזה בתור אירוע שמהווה תיבת תהודה של מי שאני. אני
נותן לכל אותם מנגנונים עליהם דיברנו קודם (היוריסטיקות וכו') לפעול במקומי.
אני
צריך לעבוד על עצמי כדי להיות נוכח במקום בו אני נמצא כעת וכך להוציא ממנו את המיטב.
מדוע
אמר זאת הלל דווקא בשמחת בית השואבה? מכיוון שזה הזמן בו מקבלים שפע של רוחניות
אדיר מאת הקב"ה, אם אנחנו לא קשובים אליו לא נוכל לקלוט אותו ולהפנים אותו
בנו. אם אנו משתבללים בתוך עצמנו ולא עובדים על יכולת הקשב שלנו, נפספס את האירוע לגמרי.
וכאן
מגיעים לפשר ההשתחוויה של רבן שמעון בן גמליאל. מדוע השתחוויה כלפי מישהו מהווה
ביטוי של כבוד? כיוון שבכך שאנו מרכינים את ראשנו מולו אנו מבטאים את הביטול שלנו
כלפיו. כשרשב"ג משתחווה באופן כזה שהוא מסוגל לנשק את הארץ הוא מביע בכך את
היכולת שלו לבטל את עצמו לגמרי להיות קשוב באופן מלא לכל הנעשה מסביב. הוא נועץ את
אגודליו בארץ, כלומר מתחבר לעולם שסביבו ואז משתחווה, כלומר מבטל את עצמו על מנת
להצליח להאזין למה שקורה מסביב. ומה שהוא עושה, זו אכן משימה כל כך קשה שאין כל
בריה יכולה לעשות כזה דבר.
גם
הלל וגם רשב"ג עובדים על יכולת הקשב שלהם לעולם, הלל מדגיש את הרחבת האני והמודעות
שלי באופן מלא מה שמאפשר לקשב לגדול ורשב"ג מדגיש את ביטול האני וממילא הקשב
גדל. שתי מתודות הפוכות להשגת אותה התוצאה.
אמנם
שתי השיטות מציירות טיפוסים אידיאליים, אך כולנו נמצאים על הסקאלות הללו ומטרתנו (אחת
ממטרותינו למען האמת) להגדיל את יכולת הקשב ולפעול בעולם בצורה אמיתית. ככל שנהיה
מודעים יותר לעצמנו או לחילופין נבטל את עצמנו כלפי העולם, כך נוכל להתכוונן יותר
לנעשה סביבנו.
השאלות
שנשארו הן, איך אנו עובדים עם עצמנו על הגדלת הקשב? ומה מהמתודות מתאימה ונכונה יותר?
[1] דף נ"ג עמוד א'
תגובות
הוסף רשומת תגובה