אבסורדים פרדוקסים ואמונה – הבחירה החופשית כמקרה בוחן
בס"ד
"אני
מאמין משום שזה לא הגיוני"[1], "כך
ראיתי עד כמה גדול הצורך שאכנס לתוך החשיכה...מעבר ליכולת התפיסה של התבונה ושם
לחפש את האמת, במקום שבו אני פוגש את הבלתי אפשרי"[2].
אחת
השאלות הגדולות איתה מתמודדת היהדות היא שאלת הידיעה והבחירה: אם הקב"ה
אינסופי ובלתי מוגבל משמע שהוא יודע את כל מה שהיה הווה ויהיה, אם כך כיצד יש לאדם
בחירה חופשית והרי הקב"ה ידע מראש מה יעשה האדם? (ואם אין לאדם בחירה חופשית
אי אפשר לבוא אליו בטענות אם עשה עבירות או לחילופין, אי אפשר לתת לו שכר על
מעשיו). אין מטרתו של שיעור זה לנסות לענות על שאלה זו אלא להשתמש בה ככלי ולהגיע
מתוכה למסקנה הנוגעת לציטוטים הנ"ל.
רק
אעיר שאנו נראה בשיעור את ההתמודדות של היהדות והנצרות עם שאלה זו, אך לא את האסלאם.
הסיבה לכך היא שרוב המאמינים באסלאם, כלומר הסונים, אינם מאמינים שיש בכלל בחירה
חופשית. אמונה זו נובעת מהשפעתה של כת האשעריה שהאמינו שהכל "מכתוב",
הכל נגזר בידי הא-ל.
ישנן
תשובות שונות לשאלה זה, אך היא עומדת איתנה בעינה. אנו נראה את דברי הרמב"ם
בנושא ובו נתמקד, וכך כותב[3]: "דע שתשובת שאלה
זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה אבל צריך
אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר, כבר בארנו בפ' שני מהלכות יסודי התורה שהקב"ה
אינו יודע מדיעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד
ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא
אמתת הבורא שנאמר כי לא יראני האדם וחי אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא, הוא
שהנביא אמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע
היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים והמעשים אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם ואין הקדוש ברוך
הוא מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך, ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה אלא בראיות
ברורות מדברי החכמה, ומפני זה נאמר בנבואה שדנין את האדם על מעשיו כפי מעשיו אם טוב
ואם רע וזה הוא העיקר שכל דברי הנבואה תלויין בו" – על פניו הרמב"ם
אומר שהקב"ה נמצא מחוץ לעולם המושגים שלנו ולכן אין אנו יכולים להבין את
הנהגתו ומתוך כך גם לא ניתן להבין כיצד הידיעה והבחירה חיות זו לצד זו בשלווה. זהו
ההסבר שרגילים להסביר ברמב"ם. במילים אחרות הרמב"ם לכאורה עונה, אתה לא
יכול להבין את זה – אז קבל זאת כעובדה וגמרנו.
אם
אנו נשארים עם הבנה זו אז לכאורה אין הבדל בין דברי הרמב"ם הללו לדברי אותם
הוגים נוצרים, להבדיל. ובאמת אנו מוצאים גישות שאומרות: "זרוק את השכל",
"למה אתה עסוק בלחקור כל כך, תקיים מצוות ותהיה תמים".
אבל
על הסבר זה עולה קושיה גדולה מאוד, שהרי הרמב"ם סותר את עצמו באופן מפורש
במורה הנבוכים[4]:
"האמונה אינה עניין הנאמר אלא העניין המצטייר בנפש כאשר
מקבלים כאמת שהוא כך כפי שהצטייר.[האמונה היא קבלה כאמת דבר המצטייר בנפש –
באותו אופן בו ציירנו אותו – נסביר משפט זה מיד]..." [5]:"אם
אתה מאלה המסתפקים בכך שהם מוסרים בדבריהם את הדעות הנכונות או הנחשבות בעיניך
לנכונות מבלי שתצייר לך אותן ותאמין בהן [אם אתה מאלה שמאמינים לכל מה שהם
חושבים שאמור להיות נכון – גם בלי שתנסה להבין את הדבר], לא כל שכן שתבקש
לגביהן ודאות – הרי זה קל מאוד, כפי שאתה מוצא רבים מן הטפשים היודעים בעל פה
עיקרי אמונה אשר אין הם מציירים להם משמעות כלל...כאילו מטרתנו וחקירתנו כיצד נאמר
ולא כיצד נאמין. אך אין האמונה אלא אחרי הציור, כי האמונה היא לקבל כאמיתי את מה
שהצטייר...לפי מה שהצטייר בדעת" – הרמב"ם חוזר כל הזמן על המילה
ציור, נראה שהיא מהווה נקודה מרכזית בפסקא זו, אבל מהו ציור?
בנוסף,
הרמב"ם יוצא במפורש נגד אותה גישה שהצגנו בהתחלה. הוא אומר: לא ייתכן להאמין
בדבר שאתה לא מבין! אבל בכך יוצא שהרמב"ם גם סותר לכאורה את עצמו? כיוון שזה
האופן בו הבנו את התשובה שלו לשאלת הידיעה והבחירה!
שאלה
שלישית. לפי הרמב"ם במורה נבוכים יוצא שכל דבר שלא ניתן להבין גם לא ניתן
להאמין בו, זה באמת כך?! הרי, למשל, אנו לא מבינים את המושג א-לוקים ובכל זאת אנו
מאמינים בו? מה, לפי שיטתו, לא נאמין בא-לוקים כי אנו לא מבינים מהו או מיהו?!
על
מנת לענות נתחיל בהסבר המושג "ציור" אותו מזכיר הרמב"ם כל כך הרבה
פעמים. כאשר אנו מהרהרים בסיטואציה מסוימת, נוצרת לנו תמונה בראש, למשל: כאשר אני
חושב על הטיול שעשיתי אני "רואה" כמו בסרט את אותו טיול במחשבה. דבר זה
נכון גם לגבי עניינים שהם יותר מופשטים, למשל ריחות וטעמים, אנו יכולים לצייר
בדעתנו את אותם ריחות. אם נעלה לרמה יותר גבוהה נראה שהדבר נכון גם כלפי מושגים,
אנו יכולים לצייר במחשבותינו מהי אהבה או מהו צדק, מה זה אנרגיה או מהי נשמה
אע"פ שאלו דברים שאין להם תמונה חזותית אלא עמידה מופשטת. מתוך כך ניתן להבין
שאנו יכולים לצייר את המושג א-לוקים, שהרי ברמה הכי נמוכה אנו יכולים לצייר שיש
אדון להכל, שיש יישות מופשטת כביכול שמנהלת את כל העסק – זהו מושג
ש"מצטייר" לנו למרות היותו מופשט.
עם
זאת ישנם מושגים או אמירות שלא ניתן כלל לציירם בראש – אבסורדים לוגיים, למשל:
האמירה הנוצרית שהא-ל הוא גם האב גם הבן וגם רוח הקודש אבל כל אחד מהם אינו מכיל
בתוכו את השני, כלומר האב הוא לא הבן, הבן אינו רוח הקודש ורוח הקודש אינה האב.
כלומר, לא ניתן לצייר בראש ש-3 = 1. מכיוון שמדובר על דבר שנמנע מבחינה לוגית אין
לנו יכולת להבין או לצייר אותו, אין "תמונה" שכלית אליה ניתן להתייחס –
ומכיוון שאין לנו יכולת להבין זאת אין לנו יכולת גם להאמין בזה. כלומר, כשמדובר
בסתירה לוגית, חסר לנו "ציור", חסרה לנו נק' אליה אנו מתייחסים ועליה
אנו מדברים – ומכיוון שכך גם לא ניתן להאמין באותה נק', כיוון שהיא כלל לא קיימת. במה אנו יכולים להאמין? – במה שאנו מבינים, בדבר
שיוצר אצלנו ציור, נקודת יחש.
ניתן
דוגמא, האם אנו יכולים לצייר במוחנו משולש בעל ארבע צלעות? – לא, כיוון שההגדה של
משולש היא: צורה בעלת שלש צלעות, אז משולש בעל שלש צלעות הוא דבר שנמנע לוגית,
משולש לא יכול להיות גם משולש וגם בעל ארבע צלעות – אנו אפילו לא יכולים להבין מה
פירוש הדבר, זו אמירה ריקה שמהווה נונסנס, דבר חסר משמעות.
הנוצרים
יאמרו: מה החכמה להאמין במשהו שאתה מבין, הנסיון שלנו כבני אדם הוא להאמין בדבר
שהוא נמנע מבחינה לוגית, אבל לפי מה שראינו ברמב"ם אין לכך שום משמעות חוץ
ממלל. אלו משפטים שהנייר סובל אותם אך הם לא נושאים איזשהו תוכן.
באופן
כזה ניצח גם הרמב"ן בויכוחו המפורסם בברצלונה. ויכוח ברצלונה אורגן על ידי
המלך חיימה (יעקב) הראשון שהיה מלך קטלוניה הראשון, בשנת 1263. ויכוח זה מתועד
בספר הויכוח של הרמב"ן, וכך כותב בסוף הויכוח:
"שאלני
פראי פול גירונא: אם אני מאמין בשילוש.
אמרתי
לו מהו השלוש, שיהיו שלושה גופים גסים
כבני אדם הא-לוהות.
אמר: לא.
- ושיהיו
שלושה (דברים) דקים כגון נשמות או שלושה מלאכים.
אמר: לא.
- או
שיהיה דבר אחד נמזג משלושה, כגון הגופים הנמזגים מד' יסודות.
אמר: לא.
- אם
כן מהו השלוש.
אמר: החכמה והחפץ והיכולת.
ואמרתי שאני מודה שהא-לוה חכם ולא טיפש, וחפץ בלא הרגשה, ויכול ולא חלש. אבל
לשון שילוש טעות גמורה, שאין החכמה בבורא מקרה, אבל הוא וחכמתו אחד והוא וחפצו אחד
והוא ויכולתו אחד. אם כן החכמה והחפץ והיכולת הכל אחד. וגם אם היה מקרים בו, אין
הדבר שהוא א-לוהות שלושה אבל הוא אחד נושא מקרים שלושה. ..
אז
עמד פראי פול ואמר כי הוא מאמין בייחוד גמורה, ועם כל זה יש בו שלוש, והוא דבר
עמוק מאוד שאין המלאכים ושרי מעלה מבינים אותו.
עמדתי
ואמרתי:
דבר
ברור הוא שאין אדם מאמין מה שאינו יודע, אם כן המלאכים אינם מאמינים בשלוש.
ושתקוהו חבריו.
ועמד
אדוננו המלך וירדו מן התיבה והלכו להם.
ולמחר
עמדתי לפני אדוננו המלך ואמר לי: שוב לעירך לחיים לשלום. ונתן לי שלוש מאות
דינרים, ונפטרתי ממנו באהבה רבה. הא-ל יזכני לחיי העולם הבא אמן. "
כלומר,
אנו רואים שלא ניתן להאמין בדבר שאינו ניתן להבנה, ואם אנו חוזרים לרמב"ם אז
אנו רואים שאינו מסכים עם דברי מי שצוטטנו בתחילת השיעור. אם כן, כיצד נתמודד עם
הסתירה בדבריו? – אין כאן המקום להתמקד בכך אך נאמר שהרמב"ם רומז מעט בהל'
יסודי התורה על הנושא, ועוסק בכך יותר
בהרחבה במורה הנבוכים בפרקים שונים ומפוזרים. האופן שבו הרמב"ם עונה הוא
באמצעות יצירת נקודת ייחוש, ציור. הוא מאפשר לנו לצייר באיזה אופן מחשבתו של
הקב"ה אינו כמחשבתנו. ברגע שאנו יכולים לצייר מהי הנק' בה אין לנו הבנה,
באופן מטאפורי, העניין נעשה יותר פשוט להכלה.
בגדול,
תשובתו אומרת שאנו בתור בני אדם תופסים את המציאות במבט חיצוני, יש אותנו ויש את
המאורעות המתרחשים, יש אותנו ויש את הידיעות שאנו צוברים, הידיעות מגיעות מחוץ
לנו. אבל לא כן הקב"ה שהוא גם יודע וגם נובעת ממנו הידיעה עצמה, משל למה הדבר
דומה? – לתודעה, התודעה יודעת את עצמה והיא מקור הידיעה. זה הכיוון אליו הולך
הרמב"ם.
לסיכום,
דבר זה שנראה כמושכל ראשון, שלא ניתן להאמין בדבר שלא ניתן לצייר בראשנו אינו דבר
כה ידוע. דבר זה מזכיר במעט את פתיחת הרמח"ל לסיפרו מסילת ישרים שם כותב שלא
בא לחדש דבר אלא רק להזכיר ולהציף את הדברים שכולם יודעים – אך מרוב שהדברים
ידועים, אנשים לא שמים לב אליהם.
[1]
טרטוליאנוס, אחד מאבות הכנסיה הנוצרית חי במאה ה-2 עד ה-3.
[3]
בהלכות תשובה פרק ה' הלכה ה'. הרמב"ם כותב את שיטתו גם בהל'
יסודי התורה פ"ב הלכה י'.
[5]
בתרגום שוורץ.
תגובות
הוסף רשומת תגובה