היה הקב"ה מאיר לו בלילות בזיקין וברקים

 

בס"ד

"היה הקב"ה מאיר לו בלילות בזיקין וברקים". שם משפחתו של סבי, סבא שלמה, לא היה תמיד אלתר. הוא נולד בל"ג בעומר תר"צ 1930 לזיסו והינדה ארבג'יו שגרו בעיירה סֶוֵון ברומניה. אח ליצחק, ולאחר מספר שנים גם לאריה וראובן (רוביק). משמעות השם ארבג'יו ברומנית היא עגלון, ואכן למשפחת סבו היה עסק של כרכרות וסוסים. בהיותו ילד הוא זוכר את סבו מגיע לביתו במגפיים גבוהים ומבקש משלוימה ואחיו לצחצח לו את המגפיים. בתמורה היה נותן להם חתיכת סוכר ואומר "מאך א ברוכה" – עשה ברכה.

יחד עם ילדי העיירה היו לומדים בבית הספר הכללי ואחר הצהריים היו הולכים לחיידר ללמוד קצת תפילה, קצת תורה. בפורים היו הולכים מדוד אל דוד והיו שרים:

א גוטן פורים אלע-ך

ווי איך גיי פאל איך

די בארד אי זמיר לאנג

און דאס וייב אי זמיר קראנק.

היינט איז פורים

מארגן איז אויס

גיט מיר א גראשן (פעני)

און ווארפט מיר ארויס.

[פורים שמח לכולם / לאן שאני הולך, אני נופל / הזקן הוא ארוך / אשתי חולה / היום פורים / מחר כבר לא / תנו לי פרוטה / וזרקו אותי החוצה].

אבל בגיל 9 הכל נגמר. הנאצים הגיעו לרומניה, ושותפיהם הז'נדרמרים (המשטרה הרומנית) לקחו את סבא זיסו למחנה עבודה. כשהגיעה פקודת גירוש כל היהודים מסוון תפרה סבתא הינדה לכל אחד מהילדים כיס פנימי קטן ושמה בו מעט אוכל שיהיה להם לדרך. ביום הגירוש עבר בכפר איש עם תוף והכריז שכולם צריכים לצאת מהבתים וצריכים להיות ליד הפרמריה, המרכז.

משם הם נלקחו והלכו ברגל כעשרה קילומטרים עד שהגיעו ל-ungureni – אונגרן, שם העלו אותם על רכבות משא לבהמות. משם נסעו שלושה ימים ושלושה לילות עד שהגיעו בלילה כעשרה קילומטרים לפני נהר הדנייסטר. היה גשם ובוץ וצעקות ובכיות וכך הלכו עד שהגיעו לנהר.

בנהר היו רפסודות שהיו אמורות להעביר אותם לצד השני של הנהר. היה כל כך הרבה בלאגן, אנשים שקעו בבוץ, מי שלא התקדם מספיק מהר נורה, ובנקודה הזו בדיוק סבא נדחף לצד ואיבד את הקשר עם אימו ואחיו. הוא נסחף עם אנשים אחרים, עבר את הדנייסטר ובאיזשהו שלב נפל לבוץ. אנשים החלו לברוח, היו יריות באנשים, והוא החל לבכות "וינד א מאמע, וינד א טאטע". הגיעו אנשים אחרים ואמרו לו "קום טינץ" – בוא איתנו! הוא ברח איתם והגיע ליערות.

שם ביערות הם פגשו את הפרטיזנים. אבל כשהם ראו את סבא, שהיה ילד בן תשע, הם התלבטו מה לעשות - האם לקחת אותו איתם או לתת לו למות. לאחר דיון ביניהם הם באו אליו ואמרו לו: אתה הולך לעשות כל מה שאנחנו אומרים לך, או שנהרוג אותך.

כך במהלך המלחמה הם היו עוברים ביערות ומקבלים אוכל מכפריים. תפקידו של סבא היה לקבל חבילה ולהניח אותה על פסי הרכבת כשזו היתה מתקרבת. בחבילה היו פצצות שנועדו לפוצץ את הרכבות של הנאצים. כשהדבר היה מצליח והם פוצצו את הרכבת, היו מגיעים הנאצים ושורפים את הכפרים שהיו באותו מקום. כך היו הפרטיזנים וסבא ביניהם בורחים ממקום למקום לאורך המלחמה.

לא הרבה ידוע לנו מסבא על התקופה עם הפרטיזנים, אבל ידוע לנו שכנראה הוא היה האדם הדתי היחיד שם ולכן הוא קיבל את הכינוי "פְּפִּי" – כומר, וכך אנחנו הנכדים מכירים אותו בשם זה...

לאחר שהגיע הצבא האדום ושחרר את השטח שלהם משלטון הנאצים, הוא עבר עם עוד כמה ילדים למוגילוב. משם עבר לצ'רנוביץ, משם ליאסי. באמצעות הסוכנות היהודית הוא עלה על הספינה טורוס אך זו הוטבעה באזור טורקיה, שם הצילו אותם והוא הגיע לעתלית בגיל 15.

בעתלית פגש ביהודי אחד עם מכנסי חאקי וחולצת חאקי, שהיה המדריך שלו. למדריך הזה קראו הרב משה צבי נריה. במהלך תקופה אף התגורר אצלו מספר חודשים. באחד הלילות, בראש חודש אלול, חלם סבא שאימו מדברת איתו ומבקשת לומר עליה קדיש. הוא קם וסיפר זאת לרב נריה, והוא קבע שמאותו היום הוא צריך לומר קדיש על אימו.

לימים, כשפגש מחדש את אחיו אריה, סיפר לו אריה שבמחנה טרנסניסטריה ראה את האם כשנפטרה. לפי התיאור, זה אכן קרה בסביבות חודש אלול.

שנים לאחר מכן יצאנו לטיול שורשים ברומניה, סבא, סבתא וילדיהם, ביניהם אבי. הם הגיעו לבית כנסת בעיר יאסי, וכך אבא שלי מתאר את מה שאירע שם: עמדתי ליד החלון ופניתי להקב"ה ושאלתי: ריבונו של עולם, תסביר לי, איך יכול להיות שילד בן תשע עובר את כל התופת הזו ושורד, איך הוא עשה את זה? – ברגע שסיים לשאול הניח את ידו, אך במקום שבו היה אמור להיות אדן החלון היה ספר ישן. ידו הונחה על ספר זה והוא פתח אותו. שם ראה משפט שהלך פחות או יותר באופן הבא: הקב"ה היה מאיר עליו בברקים וזיקים.

אבא שאל אותי אם אני מכיר היכן זה כתוב, כיוון שלא ידע מה היה הספר שראה באותו בית כנסת. לאחר חיפוש מצאתי את המקור: מדרש איכה רבה, פתיחתא אות ל', וכך כתוב שם: "היה הקב"ה מאיר לו בלילות בזיקין וברקים... הדא הוא דכתיב: כי אתה תאיר נרי".

עד לפני חמש שנים וחצי כך נגמר סיפור הספר, אך בסוף חייו של סבי גילינו המשך. באחד הלילות, כשהלך להטמין את המוקשים, הוא שמע קולות מאחוריו, קולות של חיה. אחז בו פחד גדול. אך הוא המשיך והחיה עדיין שם. פתאום הבריק ברק והרעים רעם והחיה ברחה משם...

לאחר שסבי עלה לארץ והתחתן עם סבתי הם החליטו לעברת את השם. הם שינו את שם המשפחה לאל-תר, כתפילה לדורות שלא ניאלץ עוד לתור כמו שסבא שלי ז"ל נאלץ לתור בזמן השואה.

סבא לחם במלחמות ישראל, בכפר דרום ובארות יצחק במלחמת השחרור, במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה. הוא זכה להקים משפחה ולהיות אהוב ונאהב. יהי זכרו ברוך.

בזמנו נערך ראיון באורך מלא עם סבי ראו כאן

תודה לקרובת משפחתי חסי גדיאל על העריכה הלשונית

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

כשהאדם פוגש את המציאות - פלימו והשטן

האם בנימין היה איש זאב?