כשהאדם פוגש את המציאות - פלימו והשטן

 

בס"ד

הגמרא במסכת קידושין[1] מספרת לנו על פלימו (תרגום אחרי הציטוט): "פלימו הוה רגיל למימר כל יומא גירא בעיניה דשטן יומא חד מעלי יומא דכיפורי הוה אידמי ליה כעניא אתא קרא אבבא אפיקו ליה ריפתא אמר ליה יומא כי האידנא כולי עלמא גואי ואנא אבראי עייליה וקריבו ליה ריפתא אמר ליה יומא כי האידנא כולי עלמא אתכא ואנא לחודאי אתיוהו אותבוהו אתכא הוה יתיב מלא נפשיה שיחנא וכיבי עליה והוה קעביד ביה מילי דמאיס א''ל תיב שפיר אמר ליה הבו לי כסא יהבו ליה כסא אכמר שדא ביה כיחו נחרו ביה שקא ומית שמעו דהוו קאמרי פלימו קטל גברא פלימו קטל גברא ערק וטשא נפשיה בבית הכסא אזיל בתריה נפל קמיה כי דחזייה דהוה מצטער גלי ליה נפשיה אמר ליה מאי טעמא אמרת הכי ואלא היכי אימא אמר ליה לימא מר רחמנא נגער ביה בשטן".

תרגום: פלימו היה רגיל לומר בכל יום: "חץ בעינו של השטן" (כלומר, אני עושה משהו כדי להכאיב לשטן בעין, לעשות לו דווקא). יום אחד, בערב יום הכיפורים, השטן נדמה לו כעני. בא ודפק בדלת והוציאו לו לחם. אמר להם: "ביום כזה כולם בפנים ואני בחוץ?" הכניסוהו והגישו לו לחם. אמר להם: "ביום כזה כולם יושבים בשולחן ואני לבדי?" הביאוהו והושיבוהו ליד השולחן. היה יושב ומילא את עצמו בשחין ופצעים, והיה עושה בהם דברים מאוסים. אמר לו פלימו: "שב יפה". ענה השטן: "תנו לי כוס". נתנו לו כוס. התכופף וירק לתוכה. גערו בו, השתעל ומת. שמעו שהיו אומרים: "פלימו הרג אדם! פלימו הרג אדם!" ברח פלימו והסתתר בבית הכיסא. הלך אחריו ונפל לפניו[2]. כשראה שפלימו מצטער, גילה לו את עצמו. אמר השטן לפלימו: "מדוע אמרת כך (חץ בעיני השטן)?" ענה פלימו: ואיך אומר? אמר לו: "יאמר מר: 'הרחמן יגער בשטן'".

על פניו הסיפור לא מובן, מדוע פלימו היה רגיל לומר: "חץ בעינו של השטן"? למה בכלל התגרה בשטן מלכתחילה?

מה מייצג השטן בסיפור הזה? האם הוא יצור על-טבעי או אולי סמל למשהו אחר לגמרי? למה דווקא בערב יום הכיפורים השטן בוחר להתעמת עם פלימו בצורה כזו?

אחרי שהשמועה על הרצח מתפשטת, פלימו בורח למקום הכי לא צפוי – לבית הכסא (כלומר, לשירותים). למה דווקא לשם? הרי היו לו אינספור מקומות מסתור אחרים.

והשאלה הגדולה מכולן: למה בסוף השטן דווקא עוזר לפלימו? הרי הוא זה שניסה להכשילו מתחילת הסיפור. מה גרם לו לעשות פניית פרסה כזו?

לפני שנתחיל להתמודד עם השאלות הללו נכיר קצת מיהו פלימו. פלימו היה תלמידו של רבי יהודה הנשיא והיה מתווכח בהלכה עם ר' אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי. הוא היה ידוע כאדם חסיד וצדיק. ואכן, ככל שתפס את עצמו כצדיק וחסיד פחת פחדו מיצר הרע[3] עד כדי כך שהיה רגיל להקטין אותו ולהוציא ממנו את העוקץ ולכן היה רגיל לומר "חץ בעיניו של השטן" – התגברתי עליו, הוא כבר לא יוכל לנצח אותי. זוהי העמדה הנפשית בה הוא נמצא בתחילת הסיפור של הגמרא.

אבל אין אדם מושלם ולכל אדם יש את נקודות התורפה שלו ומי אם לא השטן יכול ללמד את השיעור הזה. השטן אינו כפי שהנצרות מתארת אותו, הוא אינו יצור עם כנפים וקלשון שמנסה לצוד נשמות ולענות אותם באופן סדיסטי עד סוף הדורות. הוא גם לא נלחם באלוקים ולא מהווה כוח שמתנגד לו. השטן הוא אחד ממשרתיו של הקב"ה ותפקידו להיות מאמן הכושר הרוחני שלנו. הוא אחראי על כך שלא נתנוון, שתמיד נהיה בכיוון של עליה. ככל שמדריך הכושר מקשה עוד ועוד על המתאמן, כך הוא נהיה חזק יותר.

אנאלוגיה נוספת טובה לעניין היא פרקליט שטן, אדם שמטרתו להקשות ולאתגר את הסובבים אותו. למשל: חברה העוסקת בשיווק ספרי קריאה ופנאי רוצה להרחיב את העסק שלה, ישנה ישיבת עבודה ומעלים הצעה להרחבת העסק על ידי כניסה לעולם ספרי העיון, כל היושבים בחדר בעד ההצעה ומעוניינים לקדמה, אבל ישנו אדם בחדר שתפקידו להתנגד ולשאול: למה להיכנס לתחום ספרי העיון? נתח השוק אינו גדול וההשקעה שלנו בתחום לא תחזיר את עצמה! שאלותיו מצריכות את הסובבים להצדיק את החלטתם, לאשר אותה ולברר אותה יותר לעומק לפני שהם משקיעים כספים רבים. בזכות פרקליט השטן ההחלטה המתקבלת מבוררת ורצינית יותר.

כך גם אצל האדם, בזכות הנסיונות שמביא לו השטן, הוא מברר ומעמיק את אמונתו, הוא מבין מה מצבו הרוחני האמיתי, מה נקודות התורפה שלו וכיצד יכול להשתפר מהמקום בו הוא נמצא.

ברגע שעמדתו הנפשית של פלימו היא: אני צדיק עד כדי כך שהשטן לא יכול לפגוע בי, הוא נכנס למצב של שאננות וחוסר בניה עצמית. הוא אוטם את עצמו מהיכולת להאזין ולמצוא כיצד יכול לגדול יותר. עמדה נפשית כזו לא רק שמקפיאה אותו במקומו אלא חושפת אותו עוד יותר ל"התקפות" מצידו של השטן. במילים אחרות היא בהכרח תגרום לו לנפילה.

והנפילה באה לידי ביטוי בעני. השטן מזהה את החולשה של פלימו, הבית שלו מושלם – ובנמשל: בעולם שהוא בנה לעצמו הוא מצליח להיות צדיק. העני הזה מבקש אוכל ופלימו נותן לו, אך משאיר אותו בחוץ וזו בדיוק נקודת החולשה של פלימו: אף אחד לא יכנס לתמונת העולם המושלמת שבנה לעצמו ולערער עליה. אף אחד חוץ מהעני...העני הזה שדורש להיכנס לביתו, למבצרו. ולאט לאט העני הזה שובר את סדר העולם הזה.

באיזשהו שלב העני כל כך מגזים בהתנהגותו עד כדי כך שפלימו גוער בו. הגערה גורמת לעני למות ויוצא קול שמכריז: פלימו הרג אדם. על מנת להבין את משמעות הדבר נתאר את העני מזווית מעט שונה: אפשר לומר שהעני הוא כמו החטא, ברגע שהאדם נותן לו פתח הוא נכנס לאט לאט עד אשר הוא משתלט עליו. יש צורה להתייחס לצד העני שבאישיותנו, אך היא לא באה לידי ביטוי בסיפור. פלימו מעדיף להשאיר את הצד העני שבו בחוץ, מחוץ לעולם שבנה, אך הצד הזה דורש להתגלות בחייו, דורש שיתמודדו איתו ואין לפלימו ברירה אלא להכניסו פנימה. במהלך הדרך הוא רואה את החסרון והגועל של החטא והחסרונות שלו אבל ממשיך להחזיק בו עד שבסופו של דבר הוא כל כך נגעל מן החטא עד כדי כך שהוא גוער בו, מתנגד אליו.

אבל בשלב זה, החטא מצא אחיזה כל כך עמוקה באישיותו ובעולמו, עד שכבר החל להזדהות איתו. וברגע שהתנגד לחטא והתנתק ממנו, משהו בו פנימה מת. זו המשמעות של ההכרזה: פלימו הרג אדם – הרג משהו בעצמו. וברגע הזה מחלחלת בו ההבנה, שמשהו בו מת, הוא כבר לא אותו הפלימו, הוא חטא.

בעקבות כך הוא בורח ומתחבא, היכן? בבית הכסא. אבל מדוע דווקא שם? – התשובה לכך היא: שבית הכסא הוא המקום שבו אנו משליכים את הפסולת שלנו החוצה, זה המקום בו גופנו מתנקה מהזוהמה שדבקה בו. אבל פלימו בורח לשם על מנת להתחבא מהקול הפנימי שמכריז שהוא הרג אדם. ובכן, מה יעזור לו להתחבא שם?

התשובה לכך היא שברגע שהבין שהוא לא חסין מהיצר, הוא איבד את העמדה הנפשית בה היה בתחילת הסיפור, הוא כביכול אמר לעצמו: אני לא צדיק או חסיד כמו שחשבתי, אני פגיע. ומתוך כך הוא מגיע למסקנה: אם כן אין לי בכלל משמעות. אם אני לא יכול להתמודד אם היצר שבתוכי, אותו היצר שגימדתי והקטנתי, אז מה אני שווה בכלל? – כשהאדם, במקרה הזה פלימו, מגלה על החולשות שלו, הוא עלול ליפול לייאוש ולזלזול בעצמו. ולכן פלימו מתחבר דווקא בשירותים, כי הוא מרגיש שהוא כלום, שהוא מזוהם מהחטא.

ברגע שפלימו הבין את העניין הזה חוזר השטן ומופיע מולו, בנקודה הזו השטן אומר לו: לא הרגת אף אדם, גם לא את עצמך. זה הייתי אני לאורך כך הדרך. החלק בך שחשבת שמת, בכלל לא קשור אליך, הוא חלק מהניסיון, חלק מהשיעור שהיית צריך לעבור. ומה היה השיעור: להיות עירני תמיד, לשים לב לנקודות התורפה שלך, לחפש אותן ולהיות מודע אליהן.

אל תגיד "חץ בעינו של השטן", אתה לא מושלם, אם אתה רוצה לבנות את עצמך באופן הנכון אתה צריך סייעתא דשמיא כי לכל אדם יש חולשות והוא לא צריך להתמודד איתן לבד, הוא יכול וצריך לבקש את עזרתו של הקב"ה על מנת להתמודד איתן. זו גם הסיבה שהשטן "מתהפך" ועוזר לפלימו, כיוון שזו הנקודה בה אנו רואים שפלימו למד את השיעור. מטרתו של השטן אינה להרע לפלימו אלא לגדל אותו, להאיר לו את נקודות התורפה על מנת שיוכל להתעלות מתוכן.

מעניין לציין שאת השם פלימו ניתן לפרש כמו פלוני (כפי שעושה הרב אהרון הימן) וכל הסיפור אינו מוסב דווקא על התנא שהיה תלמידו של רבי יהודה הנשיא, אלא על תהליך נפשי פנימי שעובד כל אדם: אדם נמצא במעמד נפשי מסויים, הוא פוגש איזשהו גורם או אירוע שמזעזע אותו, הוא מזקק את מעשיו, מברר את אמונתו ומתעלה גבוה יותר.

לכל אחד מאיתנו יש את הנסיונות שלו ואת החולשות שלו, ככל ונדע להסתכל עליהם בעיניים ולהתמודד איתן, ככל שנכיר בעובדה שאיננו מושלמים ואיננו יכולים להיות כאלה, יקל עלינו להתעלות מעל החולשות הללו, יקל עלינו שלא להכנס לייאוש אלא דווקא לקבל את החולשה בשמחה, ולהפוך אותה להזדמנות חדשה להתעלות ולהתקרב לריבונו של עולם.

 

---

[1] דף פ"א ע"א-ע"ב

[2] לא ברור מי נפל לפני מי, השטן לפני פלימו או להיפך

[3] תולדות תנאים ואמוראים, הרב אהרון הימן, ערך "פלומי"