האירוויזיון והשלום העולמי

בס"ד

האירוויזיון והשלום העולמי\הרב ישראל אלתר

בשנת 1956 שודר בפעם הראשונה האירוויזיון, או בשמו המלא: תחרות הזמר של האירוויזיון. תחרות זו מהווה חידה גדולה, לכאורה מדובר בתחרות שירים רגילה בה משתתפות המדינות החברות באיחוד האירופי ואוסטרליה – אבל אם בזה היינו מסתפקים דיינו, מה שמפליא כל כך הוא כיצד כבר עשרות שנים תחרות זו זוכה לפופולריות כל כך גדולה. גם כיום, שישנם ערוצים רבה בהם משמיעים שירים לכל אורך השנה מכל השפות ובכל הסגנונות, תחרות זו לא מאבדת מקיסמה. אבל לא בכך נגמר העניין, מושקעים בתחרות זו תקציבי עתק בהפקה, בתלבושות, בזמרים, הכל נעשה בצורה הכי נוצצת, מושכת עין ולפעמים אף מוגזמת. אז מה סוד הקסם של האירוויזיון?

על מנת לנסות לעמוד על העניין בואו נטוס כמה עשרות שנים אחורה, לשנות החמישים של המאה הקודמת, לאירופה השסועה והמדממת שלאחר מלחמת העולם השניה. באותה תקופה, בשנת 1950,  התרחשו מספר מאורעות היסטוריים כאשר אחד מהם היה הקמת איגוד השידור האירופאי. איגוד זה נוצר כחלק משיתוף פעולה של מספר מדינות במערב אירופה. הוא הקים רשת שאפשרה העברת שידורים חיים ברחבי המדינות החברות באיגוד וב-24 במאי בשנת 1956 התקיימה תחרות הזמר של האירוויזיון הראשונה. עם השנים קיצרו את שמה של התחרות רק ל"אירוויזיון" - אף על פי ששם זה הוא שמו של האיגוד.

כלומר, מבחינה היסטורית תחרות האירוויזיון הוקמה מתוך נסיון לאחות את הקרעים באירופה, נסיון ליצור מדורת שבט סביבה כולם מתאגדים, שמהווה נושא שיחה משותף ואיזשהו יעד אליו חותרים יחד. אף על פי שהרעיון לתחרות זמר הושפע מפסטיבל סן רמו האיטלקי, יש לתת את הדעת מדוע תחרות השירים הזו מצליחה לסחוף אחריה, גם לאחר עשרות שנים, כל כך הרבה אנשים.

מהו שיר?

ראשית עלינו להבין מה המשמעות של שיר בעבורנו, איך הוא פועל עלינו בתור בני אדם - וכאשר אני כותב שיר כוונתי גם למנגינה וגם למילים[1]. אנו משתמשים בניגון על מנת להעביר מה אנו חשים ומרגישים כלפי משהו, למשל: אינו דומה מקצב הדיבור וצלילי הדיבור של אדם כועס לאלו של אדם שמח. כאשר אנו רוצים לשאול שאלה נשתמש בנגינה על מנת להראות שמה שאנו באים לומר הוא שאלה. קחו למשל את המשפט הבא: "אתה יכול להביא לי את הספר", דמיינו אותו בתור שאלה ולאחר מכן דמיינו אותו בתור קביעת עובדה – מה שאנו "שומעים" כשאנו חושבים על כך הן שתי מנגינות השונות אחת מהשניה.

על אותו עקרון מנוסחים גם טעמי המקרא, לכל אחד יש ניגון אחר וכשמחברים זאת לקריאה בתורה אנו מקבלים תמונה מלאה יותר של כוונתה. דוגמא מפורסמת לדבר היא טעם ה"שלשלת" שעל פי המפרשים מייצג התלבטות.

מלבד הבעת נקודות קונקרטיות, הניגון מביע תהליך. הוא אינו מתמקד בפרטים, ב"מה", אלא ב"איך" כדברי הרב הנזיר. הוא מבטא זרם של תחושות ורגשות, לא מצב סטטי אלא הליכה והתקדמות לכיוון מסויים. אנשים שמחים מבטאים את שמחתם בשירים שמחים, הניגון השמח מבטא את התהליך הפנימי ששורר בהם[2].

מלבד הניגון, גם למילים יש תפקיד מאוד חשוב בביטוי עולמנו הפנימי, אם נחזור למשפט שהבאנו כדוגמא, יש הבדל בין אם נאמר: "אתה יכול להביא לי את הספר בבקשה?" לבין "אתה יכול כבר להביא לי את הספר?" המילים יוצרות משמעות שונה למשפט, את המשפט הראשון נקרא בלשון רכה, בנחת ואילו את המשפט השני נקרא בכעס.

מלבד זאת, בכל שפה ושפה המילים נושאות מטען ולכל מילה אין רק משמעות מילולית אלא גם משמעות אמוציונלית (רגשית) וממילא המשפט מקבל משמעות שונה בהתאם לניסוח שלו. יש הבדל אם נאמר: "מבצע ההתנתקות החל" לבין אם נאמר: "גירוש היהודים מגוש קטיף החל"[3]. רבי יהודה הלוי בתחילה ספרו "הכוזרי" מדבר על עניין זה:[4]

"ואחר כך קרא לחכם מחכמי ישמעאל ושאל אותו על חכמתו ומעשהו. ואמר לו: אנחנו מקיימים האחדות והקדמות לאלהים ית', והחדוש לעולם, והיחס אל אדם ונח, ונרחיק הגשמות בכלל, ואם יראה ממנו שום דבר בדברינו, נפרשהו ונאמר כי הוא דרך העברה וקירוב, עם הודאתנו (= כי אנו מודים ואומרים), כי ספר תורתנו דברי אלהים, והוא בעצמו מופת, התחייבנו בקבולו בעבור עצמו, מפני שאין אדם יכול לחבר ספר אחר כמוהו, ולא כפרשה אחת מפרשיותיו" – אומר החכם המוסלמי: אנחנו מאמינים בחידוש העולם ושהא-ל אינו גשמי ואם נראה כינוי גשמי לא-ל נאמר שהוא נכתב בדרך משל כי אנו אומרים שספר הקוראן הוא דברי הא-ל והוא ניסי מצד עצמו, ומדוע? כיוון שאין שום אדם שיכול לחבר ספר מופלא כזה ואפילו לא פרשה אחת מפרשיותיו.

על כך עונה לו מלך כוזר[5]: "מי שרוצים ליישר אותו בדבר הא-להים (לגרום לו להאמין בא-לוהים) ולברר אצלו כי הא-להים מדבר עם בשר ודם והוא מרחיק זה(לא מאמין בזה), צריך לברר אצלו דברים מפורסמים שאין מדחה להם (שלא ניתן לדחותם), וביותר ראוי שיאומת אצלו כי הבורא דבר עם אדם. ואם ספר תורתכם מופת לכם והוא בלשון ערבי, אין מכיר מופתו והאות שלו, לועז כמוני, וכאשר יקרא באזני, אינני מבדיל בינו ובין זולתו מלשון הערבי" – אולי אתם מאמינים שהקוראן הוא ספר מיוחד מאוד אבל אני לא מבין ערבית ולכן זה נראה לי כמו כל ספר שכתוב בלשון ערבית. כיצד אתה מנסה להוכיח לי להאמין בקוראן בגלל שהוא כה מופלא? הרי אני לא מבין מה כתוב בו?

שואל הרב אורי שרקי[6]: ראייתו של מלך כוזר חלשה, שהרי מלך כוזר יכול ללמוד ערבית עד שיהיה ברמה מספיק גבוהה שישתכנע שהקוראן הוא ספר מיוחד. ועונה על כך שלא מספיק למלך כוזר ללמוד לדבר ערבית, הוא גם צריך להשתייך לעולם תרבותי מסויים על מנת לתפוס את הספר כספר נפלא – לא מספיק לדעת ערבית, צריך להיות ערבי[7]. כלומר למילים יש מטען מסויים שרק על ידי כך שאדם מקושר לתרבות מסויימת הוא יוכל להבין את מלוא משמעותן.

השיר בצורתו המושלמת והאידיאלית מתאר באופן מלא את פנימיותו של מי ששר אותו. ישנו מדרש קצר המיוחס לדוד המלך ונקרא: פרק שירה. הוא מכיל בתוכו את השירה שכל אחד מהברואים שר, למשל: "עָגוּר מָה הוּא אוֹמֵר. הוֹדוּ לַ-ה' בְּכִנּוֹר בְּנֵבֶל עָשׂוֹר זַמְּרוּ־לוֹ", "שָׁמַיִם מָה הֵם אוֹמְרִים. הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד־אֵ-ל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ" ועוד. מה משמעות השירה ששרים השמים או השירה ששר העגור? האם הם אומרים פסוק זה בכל יום? – כמובן שלא, הכוונה היא שפסוק זה מבטא את מהותם של אותם ברואים בצורה המושלמת ביותר – זה המוטו של אותם ברואים.  לימוד פרק השירה בעמקות אמור ליצור אצלנו הבנה מה הדבר אותו כל יצור מביע בעולם, מה תפקידו וכיצד עושה רצונו של מקום.

נעשה סיכום ביניים קצר: השיר, אשר מורכב מניגון ומילים מבטא את עולמו הפנימי של אותו אחד ששר. כשם שדבר זה נכון ביחס לאדם כך הוא נכון ביחס לאומה. לכל אומה יש את האופי והמאפיינים המיוחדים שלה (בד"כ ניתן לזהות זאת באמצעות האופן הקריקטוריסטי בו מזכירים את אותו עם בבדיחות) ואת המאפיינים הללו ניתן לגלות באמצעות השירים שלה.

וכך כותב הרב קוק[8]:

"יש שהוא שר שירת נפשו, ובנפשו הוא מוצא את הכל, את מלוא הסיפור הרוחני במלואו.

ויש שהוא שר את שירת האומה, יוצא הוא מתוך המעגל של נפשו הפרטית, שאינו מוצא אותה מרוחבת כראוי, ולא מיושבת ישוב אידיאלי, שואף למרומי עז, והוא מתדבק באהבה עדינה עם כללותה של כנסת ישראל, ועמה הוא שר את שיריה, מצר בצרותיה, ומשתעשע בתקוותיה, הוגה דעות עליונות וטהורות על עברה ועל עתידה, וחוקר באהבה ובחכמת לב את תוכן רוחה הפנימי.

ויש אשר עוד תתרחב נפשו עד שיוצא ומתפשט מעל גבול ישראל, לשיר את שירת האדם, רוחו הולך ומתרחב בגאון כללות האדם והוד צלמו, שואף אל תעודתו הכללית ומצפה להשתלמותו העליונה, וממקור חיים זה הוא שואב את כללות הגיונותיו ומחקריו, שאיפותיו וחזיונותיו.

ויש אשר עוד מזה למעלה ברוחב יתנשא, עד שמתאחד עם כל היקום כולו, עם כל הבריות, ועם כל העולמים, ועם כולם אומר שירה, זה הוא העוסק בפרק שירה בכל יום שמובטח לו שהוא בן העולם הבא.

ויש אשר עולה עם כל השירים הללו ביחד באגודה אחת, וכולם נותנים את קולותיהם, כולם יחד מנעימים את זמריהם, וזה לתוך זה נותן לשד וחיים, קול ששון וקול שמחה, קול צהלה וקול רנה, קול חדוה וקול קדושה.

שירת הנפש, שירת האומה, שירת האדם, שירת העולם, כולן יחד מתמזגות בקרבו בכל עת ובכל שעה.

והתמימות הזאת במילואה עולה היא להיות שירת קודש, שירת אל, שירת ישראל, בעוצם עזה ותפארתה, בעוצם אמתה וגדלה, ישראל שיר א-ל, שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע. שיר השירים אשר לשלמה, למלך שהשלום שלו" – לא נכנס לכל המשמעות העמוקה של פסקה זו אלא רק נדון בה ממעוף הציפור. ישנו אדם שהשיר שלו, שמה שהוא מבטא זה את נפשו. ישנו אדם שיודע לבטא את נפש האומה אבל זה יכול לבוא על חשבון הבעת נפשו, כלומר מרוב התעסקות עם הכלל הוא שוכח להשקיע בעצמו, לפתח את עצמו ולבטא את השיר שלו, שמאפיין רק אותו ולא אנשים אחרים.

ישנו אדם שהשיר שלו הוא שיר אוניברסלי, כלל עולמי, הוא מבטא את כלל העולם המוטו שלו ומה שמכוון את חייו הוא השיר של העולם -אבל זה יכול לבוא על חשבון העם שלו ואף על חשבון עצמו.

הסוג הרביעי הוא אותו אחד ששר את שירת המציאות, כלל העולמות הפיסיים והרוחניים. זו דרגה גבוהה מאוד, אך הוא עלול לאבד את עצמו.

הרמה החמישית והכי גבוהה היא של אותו אדם שיודע לשיר את כל השירים הללו יחד בלי שיבואו אחד על חשבון השני. מלמד אותנו הרב קוק שזה המאפיין של שיר השירים שכתב שלמה המלך, שזה שיר שמאחד בתוכו את כל השירים כולם, את כל ביטויי המציאות כולם.

השלכות על האירוויזיון

לאחר שהבנו מהו שיר ואת משמעותו העמוקה אנו יכולים להבין מדוע תחרות האירוויזיון כל כך מהותית, כיוון שכל שיר בא לבטא את פנימיותה של כל אומה. באופן אידיאלי היינו מצפים שבכל פעם תושקע מחשבה איזה שיר לשלוח לאירוויזיון, מי הזמר ששר אותו, אלו ערכים או מסרים אנו רוצים להעביר דרכו ועוד. שיקולים אלה מגיעים אמנם לידי ביטוי הרבה פעמים, למשל השיר ששלחה ישראל לאירוויזיון של 1983 "חי". האירוויזיון התקיים במינכן שבגרמניה וכותבי השיר רצו להעביר מסר על כך שעם ישראל חי למרות השואה והוסיפו עוד מסרים סמויים אחרים[9].

עם זאת, הפוטנציאל האדיר שגלום בתחרות זו התפספס. דבר זה נובע עקב תפיסה מוטעית שכל בני האדם זהים, אחידים (מה שמבוטא במשפט: כל בני האדם שווים. אני חושב שמשפט זה נכון אבל יש לקחת אותו בערבון מוגבל. אי אפשר להתכחש לשונות בין עמים שונים, שונות של אופי, של תפיסת עולם, של תכונות פיסיות וכד' – כמובן, זה לא נותן היתר לעם אחד לשעבד את השני), שכיוון שאין הבדלים בין אנשים אין הבדלים בין העמים. הבעייתיות בתפיסה זו נובעת מכך שאינה מכירה במושג הזהות, שכל אדם מזדהה עם תרבות מסויימת. אין אדם שאינו מזדהה עם אף תרבות, כל אחד שייך לאיזושהי קבוצה שלפי הקוד שלה הוא נוהג. גם אותם אלו שקוראים לעצמם אנשים קוסמופוליטיים או אוניברסליים ומסרבים להזדהות עם אומה או דת מסויימים מזדהים עם הערכים האוניברסליים.

דבר זה מזכיר לי שראיתי שלט עליו מתנוססת מסיכה שמשמשת סמל של תנועה אנרכיסטית ועליו כתוב בגדול Disobey – אל תציית. שאלתי את עצמי, אם אני באמת מפסיק לציית לממסד, יוצא שאני מציית לתנועה האנרכיסטית ואם אני ממשיך לציית לממסד, יוצא שאני מקיים את מה שמורה עלי השלט לעשות – איני מציית לשלט. אם כך, אם איני מציית לשלט, יוצא שאני כן מציית לו - שהרי כתוב עליו לא לציית. אבל אז אני נכנס לבלאגן, כיוון שאם אני כן מציית לו, יוצא שלא צייתתי לו, וכן על זו הדרך עד אינסוף.

הרעיון שכל בני האדם אחידים גורם לכך שכל עם יזניח מראש את הנסיון לבטא את ייחודיותו ולכן במקום שכל עם ינסה להשקיע מחשבה כיצד הוא מביא לידי ביטוי את עצמיותו וייחודו, הדגש נעשה על ההופעה, ה-Show, כיצד נשיג יותר תשומת לב, כיצד נהפוך את המופע שלנו ליותר מרשים. דבר זה הופך את כל האירוע לגרוטסקי ומופרך. ישנו אמנם נסיון לבטא ערכים אוניברסליים, אך מרוב החצנה הם אובדים ואף מתעוותים.

זהו, לדעתי, הפספוס הגדול של האירוויזיון. הרבה מאוד אנשים עוקבים אחר אירוע זה כיוון שהם מרגישים שהוא מייצג אותם בסוג של זירה, קרב התגוששות, נגד שאר העמים. הם מרגישים שהשיר שנשלח מייצג אותם - בתור חלק מהעם. במקום לקחת את התחושה הזו של האזרחים ולמנף אותה למשהו עמוק, למשחק ידידות שמעלה על הבמה את הייחודיות והערכים של כל עם ומתוך כך לבנות מחדש את העולם שנחרב במלחמות העולם, זה הפך לקרב התגוששות. עד כדי כך הדבר, שישנה תופעה של פוליטיזציה של ניקוד, כלומר שהניקוד שמדינות יתנו לאחרות מושפע מהיחסים הדיפלומטיים של אותן המדינות אחת עם השניה. דבר זה מנציח את הריחוק שבין המדינות, במקום לאחד אותן מתחזקים את המרחיק.

השיר של עם ישראל

מהו השיר של עם ישראל? או במילים אחרות, מהו התוכן שמייחד אותנו ואותו אנו רוצים לבטא?

נביא את דבריו של הרב צבי יהודה זצ"ל[10] (מכיוון שמי שאינו רגיל לקרוא את דבריו עלול להתקשות בהבנתם הוספתי סימון משלי לטסקט המקורי ולאחריו נסביר ונרחיב): "בישראל, שעיקר מהות עצמות רוחו המיוחדת..היא בזכירה המתמדת [בתוך עושר ושכלול כל הפרטים והחלקים הרבים והשונים, בני חלוף ופירוד שבהוויה] את עומק הרוממות, הגודל והשגב של הכלליות האחת של ההויה הא-לוקית, של תוכן החיים ויסודם הפנימי האחד, הנצחי והקיים, החובק את כל זרועות העולם וממלא הוד ותעצומות א-לוקים..." – המוטו של עם ישראל הוא "שמע ישראל ה' א-לוקינו ה' אחד" – כלומר שכל מה שקיים במציאות נובע ממקור אחד, הקדוש ברוך הוא. אין דואליות, הכל נובע ממנו. בנוסף, עם ישראל מאמין שכל המציאות הולכת לכיוון אחד של התעלות. הופכים את העולם הזה לעולם הבא[11].

מכיוון שהכל מגיע ממקור אחד, הכל מאוחד, כלומר לכל דבר יש תפקיד שמטרתו לקדם את העולם לקראת הגאולה השלמה והטוב השלם, לכל יצור ויצור ולכל אומה ואומה.

בתוך הסיפור הזה תפקידו של עם ישראל הוא להיות לב, "ישראל באומות כלב באיברים"[12]. מה הכוונה? – הלב, מטרתו להזרים דם לאיברים, לתת להם חיות. אם חס ושלום קורה משהו לאחד האיברים תפקודו של כל הגוף נפגע. ובנמשל: תפקידו של עם ישראל לעזור לאומות לממש את הפוטנציאל שלהם ולהדריכם להשתמש בו אל הטוב, אל הקודש. אין התורה מאמינה בג'יהאד או במסיון, אין האומות צריכות להתגייר על מנת לממש את הפוטנציאל שלהן אלא הן צריכות להיות הן עצמן.

זוהי מהותו של עם ישראל, לקחת איתו את כל העולם ולקדם אותו, לשכלל אותו ולהביאו לידי שלימות, וכפי שאנו מסיימים את כל תפילותינו בשלום: "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל" – שלום מלשון שלמות.

---

[1] אף על פי שיש הבחנה בין המושגים שיר, שירה וזמר (ראו בדברי הרב קוק למשל), לצורך שיעור זה לא נבדיל בין המושגים.

[2] יש לציין שבמשנת הרב הנזיר הניגון מקבל משמעות עמוקה יותר. להרחבה ניתן לעיין במאמרו של הרב צמח הלפרין "הניגון במשנתו של הרב הנזיר" כאן

[3] את הדוגמא שמעתי בזמנו מהרב אריה הנדלר

[4] מאמר ראשון פסקא ה'

[5] שם פסקא ו'

[6] שיעורים בספר הכוזרי מאמר ראשון פיסקא לב

[7] כך בעצם עונה הכוזרי למוסלמי: אתם לא יכולים להיות כלל אנושיים ולהאתים את תורתכם רק לעולמכם. ואין כאן מקום להאריך.

[8] אורות הקודש ב', עמוד תמ"ד, מאמר האחדות הכוללת פסקא ל, שיר מרובע

[9] ליתר פירוט ראו באתר האינטרנט של עפר גביש כאן

[10] בספר נתיבות ישראל, במאמר התרבות הישראלית

[11] כדברי ספר הבהיר

[12] זוהר פנחס, רכ"א