משנכנס אדר מרבין בשמחה – על השמחה, האהבה והיראה
בס"ד
לצפיה בתקציר המאמר לחצו כאן
חשבתם לעצמכם פעם: למה ככל שאני משקיע במשהו
יותר, כך אני מתחבר אליו יותר, יותר אוהב אותו? – לכאורה התשובה פשוטה, לא? אם
השקעתי כל כך הרבה זמן בפרויקט מסוים, אני לא יכול לומר שזה היה בזבוז זמן... גם
אם השקעתי את כוחי בדברים חסרי משמעות ארגיש צורך להסביר ולתרץ זאת לעצמי.
זה יכול להיות הסבר נכון, אבל ישנו הסבר
יותר עמוק אותו מביא הרב אליהו דסלר[1]: "כי יאהב האדם את פרי
מעשיו, בהרגישו אשר חלק מן עצמיותו בהם הוא – אם בן יהיה, אשר ילד או אימן, או חיה
אשר גידל, ואם צמח אשר נטע, או אם גם מן הדומם, כמו בית אשר בנה – הנהו דבוק למעשי
ידיו באהבה, כי את עצמו ימצא בהם" – אומר הרב דסלר, אני אוהב את מה
שיצרתי, את הדבר בו השקעתי, בגלל שאני מוצא את עצמי בו. למשל, גידול ילדים: ככל
שאני משקיע בילד, חושב איך לקדם אותו, איך לגרום לו ליהנות, משקיע מזמני, כספי
ומרצי – כך אני מרגיש את המשמעות שלי בילד, את ההשפעה שלי עליו. אפשר לומר
שהעצמיות שלי מתרחבת. ידיעה זו, בתורה, גורמת לי לאהוב אותו בצורה עמוקה יותר,
וכפי שנאמר: "ואהבת לרעך כמוך" – בגלל ה"כמוך" אני
מסוגל לאהוב את הריע.
וכך מסכם זאת הרב דסלר: "כללו של
דבר, זה אשר יתן האדם לזולתו, לא יאבד ממנו, אלא זו היא התפשטות עצמותו, כי ירגיש
אשר גם חלק לו בחבירו זה אשר נתן לו. זו היא הדבקות שבין אדם לזולתו, אשר נקרא לה
בשם 'אהבה'".
כלומר, ככל שאני נותן יותר למישהו, כך אני
אוהב אותו יותר. ככל שאני משקיע יותר כוחות למען מטרה מסוימת, אני יותר דבק בה. אך
כל זה נכון בתנאי אחד, שהנתינה שלי נעשית מתוך רצון. אם מכריחים אותי לתת, לא
נוצרת אהבה בעקבות הפעולה הזו. להיפך, נתינה מתוך הכרח מולידה בנו יראה. כאשר אני
צריך לשלם קנס, הדבר לא מוליד בי הרגשת דביקות וחיבור למשטרת ישראל או לרשות
המקומית. אם, לעומת זאת, אני מתנדב במשמר האזרחי, כן נוצרת תחושת הדביקות והאהבה
הזו.
מתוך כך אנו יכולים להבין את דברי
המהר"ל[2]
ביחס למלאכים: "כי הדביקות היא מצד האהבה, שבשביל זה דבר בו יתברך, ולא
שייל אהבה במלאכים, רק יראה, וכמו שאמרו – עושים באימה וביראה רצון קונם"
– המלאכים אינם יכולים להגיע לדרגה של אהבת ה', רק לדרגה של יראת ה', מדוע? כיוון שאין
להם בחירה חופשית. כל מעשיהם נעשים בהכרח. כיוון שכך, אין מעשיהם מעשים רצוניים
אלא הם מעשים מוכרחים. המלאכים לא מכירים את מושג הבחירה החופשית, כיוון שהוא לא
קיים בלקסיקון שלהם, הוא מחוץ לעולם המושגים שלהם.
כאשר אדם בעל בחירה חופשית מחליט באופן
רצוני ללמוד תורה, לגמול חסד או לתת צדקה, נוצרת אצלו תחושת חיבור לציווי הא-לוקי.
הוא מרגיש את החלק שלו בקיום הציווי הא-לוקי, עצמיותו מתרחבת וגדלה ומכילה בתוכה
רבדים אחרים שלא היו קיימים בו לפני כן. רק אדם בעל בחירה חופשית יכול להרגיש
דביקות, לאהוב. למלאכים אין את ההשגה הזו השמורה לבעלי הבחירה (ועל מה שנאמר על
המלאכים: "ונותנים באהבה רשות זה לזה..." אומר הרב דסלר[3] שהמילה אהבה מציינת את האחדות
שבין המלאכים ולא את השגתם).
האהבה גוררת בעקבותיה את מידת השמחה. ככל
שאנחנו נעשים שלמים יותר כך אנו נעשים שמחים יותר וכפי שכותב הרב קוק[4] "השמחה היא הרגשת
השלמות הפנימית של הנפש הישרה בהיותה מרגשת את יושר מהלכה וטובה". כאשר
אני נותן מעצמי ומרחיב את גבולותיי, אני נהיה שלם יותר ולכן גם שמח יותר.
השמחה מתבטאת בצורה חזקה יותר כאשר אני מבין
שעד עתה הייתי חסר. ככל שאני מכיר את מצבי הנוכחי על כל מעלותיו וחסרונותיו, כך,
כאשר אני מתקדם ובונה ונותן מעצמי, אני מרגיש באופן בהיר יותר את השלמות אותה
השגתי.
החידוש הגדול של פורים הוא קבלת התורה מתוך
בחירה חופשית, וכך אומרת הגמרא: "'ויתיצבו בתחתית ההר' - אמר רב אבדימי בר
חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים
התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא.
אמר רבא: אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב 'קימו וקבלו היהודים', קיימו
מה שקיבלו כבר"[5] – מלמדת אותנו הגמרא שקבלת
התורה במעמד הר סיני נעשתה באופן של כפיה, למה הכוונה?
במעמד הר סיני הקב"ה הביא את עם ישראל
להכרה שהוא עומד כעת מול האמת המוחלטת. הקב"ה קרע את כל המסכים מפניהם, את כל החסמים, הדעות הקדומות, השפעת הרגשות על
בוחן המציאות, את הכל. במצב כזה האם ניתן בכלל לבחור שלא לקבל את התורה? לכן אמרו
מיד "נעשה ונשמע" – קודם נעשה כיוון שאין משמעות לשמיעה שלנו, שהרי ברור
שזו האמת וזה מה שצריך לעשות. מצב כזה נחשב ככפיה, כיוון שאין כאן יכולת בחירה
אמיתית האם לקבל או לא לקבל את התורה.
לעומת זאת, בימי מרדכי ואסתר, הנהגת
הקב"ה את העולם פעלה באופן נסתר. כידוע שכל אירועי המגילה נעשו באופן שנדמה
כצירופי מקרים שהלכו והצטברו עד שהגיעו לשיא שבעקבותיו עם ישראל ניצל מגזרות המן.
בעולם חשוך כזה, לאחר חורבן הבית בהיותם תחת
ממשלתו של אחשוורוש – בוחרים היהודים לקיים את התורה מרצונם החופשי, ללא פעולת
הכרח. בעקבות כך עם ישראל מסוגל להידבק בהקב"ה מתוך אהבה אמיתית ולא רק מתוך
יראה.
לכן אומרת הגמרא "משנכנס אדר מרבין
בשמחה"[6].
בגלות אחשוורוש עם ישראל הרגיש באופן מובהק את החור השחור שנוצר בעקבות חורבן בית
המקדש ומתוך קבלתו את התורה בבחירתו החופשית, ומתוך ההצלה הגדולה שהגיעה ליהודים,
העם הרגיש כיצד חסרונו מתמלא. היהודים נתנו מעצמם לקיום מצוות ה' והרגישו כיצד
נוצרת בתוכם הזדהות, כיצד נפשם מתרחבת וכיצד הם הופכים ליותר ויותר קשורים לקידוש
שם ה' בעולם – מה שבא לידי ביטוי במלחמתם בצורריהם ובניצחון על המן ובניו.
קידוש ה' שנעשה בעקבות פעולותיהם הבחיריות,
הרצוניות, של עם ישראל הוא הוא המהווה את גורם השמחה. ולכן משנכנס אדר אנו מרבים
בשמחה, בעבודת ה' מתוך הרצון והבחירה החופשית שלנו שבונה את אהבתנו כלפי ה'
א-לוקינו ואת השמחה על השלמות אותה אנו משיגים.
[1]
מכתב מאליהו חלק א', קונטרס החסד פרק ד', עמוד 36
[2]
חידושי אגדות על מסכת מכות דף י"ב עמוד א'
[3]
מכתב מאליהו חלק ב', "משנכנס אדר מרבים בשמחה" עמוד 123
[4]
עולת ראיה, ענייני התפילה פיסקה י"א, עמודים כ"ט – ל'
[5]
בבלי, שבת דף פ"ח עמוד ב'
[6]
בבלי, תענית דף כ"ט עמוד א'
תגובות
הוסף רשומת תגובה