כיצד לחזור בתשובה על חטאים שאין בכוחי לטפל בהם

 

בס"ד

לכל אחד יש את אותם מעשים לא טובים או מידות לא מתוקנות שניסה שוב ושוב לתקן במהלך השנים ולא הצליח. בכל שנה בחודש אלול הוא מקבל על עצמו להשתפר ולהתקדם, אך לריק. מה אנחנו יכולים לעשות עם המעשים הללו? כיצד ניתן לחזור עליהם בתשובה? אם אני תקוע כבר מספר שנים בחוסר היכולת לשלוט בעצמי כאשר פוגעים בי או שאיני מצליח להתרכז בתפילה, כיצד אני יכול להתמודד עם המצב?

ישנן שתי בעיות מרכזיות בנושא זה: הראשונה - אישית, האדם צריך להיות כנה עם עצמו, להבין ולהגדיר "היכן אני בסדר, היכן אני לא בסדר" וזה מאוד מאוד קשה. לכולנו קשה להיות מודעים לעצמנו באופן מלא ולשים את האצבע על הנקודות הללו כיוון שהאדם הוא יצור מאוד מורכב. להכיר את עצמנו היא משימת חיים.

הבעיה השניה היא בעיה עקרונית: מה האסטרטגיה שלנו? האם נאמר שאנו מכריזים מלחמה על היצר וחוזרים בתשובה עם כל הכוח, מאיצים מאפס למאה בחודש אלול? הרי הבעיה בגישה זו היא שקשה עד בלתי אפשרי להישאר במתח רוחני כל כך גבוה ללא בניה אישית. אם אנחנו מנסים בבת אחת לחזור בתשובה באופן מלא לא יעבור זמן רב עד שניפול. אבל לא מדובר על נפילה רגילה אלא עמוקה יותר מהמקום שבו היינו לפני הנסיון לחזור בתשובה. אם בתחילה עוד היתה לנו מוטיבציה לנסות לכבוש את היעד, היתה לנו אמונה בעצמנו שנצליח לתקן את המעוות, הרי שלאחר הנפילה יכול להיווצר ייאוש, אכזבה ותחושה שהעסק הזה "גדול עלינו".

האסטרטגיה השניה אומרת, זה מי שאני, אני לא מצליח לכוון בברכות הנהנין, בשמונה עשרה אני חושב על הכל חוץ מהתפילה, אקבל את עצמי כך ואין לי מה לעשות עם המצב. אחזור עכשיו בתשובה על דברים שיותר קל לי לרכז בהם את האנרגיה, אבל על כל שאר הנושאים אני מוותר מראש. קל לראות שאם אנו הולכים בגישה זו אנו מנציחים את המצב הרוחני בו אנו שרויים. אולי נתקן נקודה קטנה פה או נקודה קטנה שם אבל התקדמות אמיתית כנראה לא תורגש כאן. מעבר לכך, אותן הנקודות שהזנחנו ילכו, יתפחו ויהפכו לבעיה של ממש.

אז כיצד אנו יכולים להתמודד עם אותם השדות שנמצאים לכאורה מחוץ לטווח השגתנו? איזו תוכנית אופרטיבית יש, אם בכלל?

נתחיל עם דבריו של הרב אליהו דסלר בספרו מכתב מאליהו[1]:

"כששני עמים נלחמים, הנה המלחמה היא במקום מערכתה, כל מה שאחורי צבא העם האחד הוא כוללו תחת רשותו ואין לו שם שום ניוד כלל, וכן מה שהוא מאחורי השני כולו ברשות השני. אם האחד ינצח פעם בקרב, וידחה את השני מרחק מה, אזי בהתחדש הקרב יהיה במקום שיעמדו שניהם אז, אבל במקום שרכש לו הראשון שם אין עוד מלחמה כי הוא ברשותו. הרי שבפועל יש רק חזית אחת, ובכח, כל שטח שתי המדינות הוא מקום הקרב.

כן הוא גם בעניין הבחירה. כל אדם יש לו בחירה, היינו בנקודת פגישת האמת שלו עם האמת המדומה, תולדת השקר. אבל רוב מעשיו הם במקום שאין האמת והשקר נפגשים שם כלל. כי יש הרבה מן האמת שהאדם מחונך לעשותו, ולא יעלה על דעתו כלל לעשות ההיפך, וכן הרבה אשר יעשה מן הרע והשקר, שלא יבחין כלל שאין ראוי לעשותו. אין הבחירה שייכת אלא בנקודה שבין צבאו של היצר הטוב לצבאו של היצר הרע. הרבה נכשלים תמיד בלשון הרע, מפני שהורגלו בו, ולא יעלה על דעתם כלל כי רע הוא. ואותם אנשים עצמם לא יבוא לפניהם יצר הרע להציע להם מחשבת חילול שבת, ביטול תפילה, וציצית ותפילין, וכדומה. והיינו משום שבשבת, ותפילין , וציצית, נתחנכו והורגלו כל כך עד שאין כניסה שם ליצר הרע.

אמנם נקודת זו של הבחירה אינה עומדת תמיד על מצב אחד, כי בבחירות הטובות האדם עולה למעלה, היינו שהמקומות שהיו מערכת המלחמה מקודם, נכנסים לרשות היצר הטוב, ואז המעשים הטובים שיוסיף לעשות בהם יהיה בלי שום מלחמה ובחירה כלל, וזהו 'מצווה גוררת מצווה'; וכן להיפך, הבחירות הרעות מגרשות היצר הטוב ממקומו, וכשיוסיף לעשות מן הרע ההוא יעשנו בלי בחירה, כי אין עוד אחיזה ליצר הטוב במקום ההוא. וזהו אומרם ז"ל (אבות ד' ב') 'עבירה גוררת עבירה', וכן 'כיוון שעבר אדם עבירה ונשה בה הותרה לו' (יומא פ"ו עמוד ב')."

הרב מסביר לנו שהשטח בו פועל האדם מתחלק לשלושה חלקים: השטח שכבר כבש, בו אין מקום ליצר הרע לדרוך, השטח שעוד לא כבש – שם אין לאדם בחירה חופשית עקב כך שהדברים שם גדולים עליו, והגבול בין שני השטחים בו האדם נלחם. ככל שאני כובש יותר שטחים כך הבחירה שלי הולכת ומתעלה, הולכת ומתרחבת, ואני מסוגל להגיע לנקודות בחירה מתקדמות יותר וכן להיפך חס ושלום.

למשל: כיום אני נלחם כדי להתרכז בברכה הראשונה שבתפילת שמונה עשרה, אם הצלחתי בזה שוב ושוב אוכל להתקדם ולהתרכז גם בברכה השניה. עם זאת, אני לא מנסה בשלב זה להצליח לכוון את כוונות המקובלים, אין לי שום יכולת גם לעשות זאת ואפילו לא רצון קונקרטי (שאיפה עתידית אולי יש לי אבל היא מאוד אמורפית). בנוסף, בשלב זה יכול להיות שאין לי בכלל שאלה או הרגשה של נסיון בכך שאני הולך להתפלל, כיוון שמצווה זו כל כך מושרשת בי עד שאין יכולת ליצר הרע לגעת בנקודה זו – הוא יאלץ להכשיל אותי בנושאים אחרים על מנת לבנות מציאות כזו שתיצור אצלי נסיון להתפלל, למשל: לפתח בי עצלות, לערער בי את האמונה, להוציא אותי מריכוז ועוד על זו הדרך.

במקום אחר הרב דסלר משכלל עוד יותר את הרעיון ומסביר שאם עד עכשיו אנו מבינים שישנם שני שטחים וביניהם ישנו קו גבול בו אנו נלחמים, הרי שהמציאות מורכבת יותר. לא מדובר על לחימה בקו גבול אלא על לחימה אזורית, על פני שטח מסויים. כלומר ישנו מנעד בו הבחירה שלי קיימת, למשל יום אחד אני יכול להתרכז בתפילה וביום השני פחות ובשני הימים עדיין אהיה בתוך "סטיית התקן", בתוך השטח. ככל שאני מצליח לשמור את עצמי כמנצח וככובש את רוב השטח, ככל שאני מצליח להתרכז יותר בתפילה למשל, כך מרכז הכובד, "סטיית התקן" משתנה לטובתי וכן להיפך.

מתוך הציור של הרב דסלר אנו לומדים לכאורה שאכן ישנן התנהגויות שאין לנו בהן יותר מידי בחירה חופשית. האם לפי זה אנחנו יכולים לוותר עליהן מראש? מי שאינו מצליח להתרכז בברכות הנהנין, או מי שרגיל בלשון הרע, האם יכול לוותר לעצמו מתוך אמירה שאין לו בתחום זה בחירה חופשית?! זה נשמע אבסורד! ובאמת, הרב דסלר כלל לא מתכוון אפילו לרמוז שעלינו לוותר על חלקים אלה. אז למה הוא מתכוון?

אנו יכולים ללמוד ממכתב ששלח הרב דסלר לאביו[2] את עומק העניין: "יש יצר הרע נגלה ויש נסתר, וכל מה שיתרחק האדם מן האמת יגדל יצר הרע הנסתר, כי הנגלה נעשה נסתר, ויתחדש נגלה חדש. ואולי זהו פירוש דבריהם ז"ל 'שנה בה הותרה לו', ו'יצר הרע מתחדש עליו בכל יום' וכו'. על כל פנים בחטאים מהפך האדם את יצר הרע הנגלה לנסתר, לבד אשר עבירה גוררת וכו', שמגרה בעצמו נגלה חדש וכו'." – יש כאן הבנה עמוקה מאוד, כאשר יצר הרע כובש שטח מסויים, כאשר אדם עשה עבירה ושנה בה, היא נעשית לו כהיתר. אין הכוונה שמעכשיו מותר לו לעשות את אותה העבירה והוא לא יענש עליה, אלא הוא לא מרגיש יותר שהדבר שעשה - אסור. הנפש שלו נהייתה גסה ופחות רגישה לאותו החטא.

הרב קוק כותב באורות התשובה[3]: "היאוש שבא בתוך הלב, הוא בעצמו מורה על מרדות פנימית עדינה, הנובעת מתוך הכרה עליונה של מוסר ושל קדושה; על כן ראוי הוא שהיאוש בעצמו יחזק לבו של אדם, שלא יפחד וישוב מכל חטא בתשובה מלאה שלוה ואומץ רוח" – כל עוד החטא לא הושרש ולא הפך להיות חלק מאישיותו של האדם, עדיין כואב לאדם על כך שהוא חטא. אומר לנו הרב קוק, דעו, אם אתם מרגישים ייאוש וכאב על חטא שעברתם, זה סימן שהוא עדיין אינו  חלק מכם וזו נקודה שצריכה דווקא לעודד אותכם ולתת לכם מוטיבציה לחזור בתשובה. נפשכם עדיין רגישה לעולם החטא הזה.

אם נחבר זאת לדבריו של הרב דסלר, כל עוד אנו מרגישים שהחטא אינו טבעי לנו, הוא לא הופך לחטא נסתר. ברגע שכבר אין לנו נקיפות מצפון כלפי חטא מסויים, הוא הופך להיות מה שמכונה יצר הרע נסתר.

כל עוד אנו מתסכלים על מעשינו ומפריע לנו שלא הצלחנו לתקן אותם למרות שניסינו שוב ושוב, עצם ההפרעה הזו, התסכול הזה, מורה על כך שיצר הרע לא באמת כבש עדיין את האזור הזה, שעדיין אנו יכולים להילחם עליו.

אבל עדיין לא ענינו על השאלה שהצגנו בהתחלה, כיצד, אם כן אנחנו יכולים לתקן את אותם המקומות שאנו מנסים שוב ושוב לתקן ולא מצליחים? נכון שיצר הרע עדיין לא כבש לגמרי את המקומות הללו אבל בפועל אנחנו לא מצליחים להתקדם בהם.

ישנם כמה מישורים מקבילים בהם מומלץ לפעול. הראשון והבסיסי ביותר ההוא חשבון נפש קבוע ולימוד מוסר. ללמוד בכל יום אפילו שתי דקות מתוך ספר מוסר כגון מסילת ישרים, שערי תשובה וכד', בייחוד ספר הקשור לאותו העניין בו אנו רוצים להתחזק. כך נלמד עוד יום ועוד יום עד שיתרכך הלב ולאט לאט נוכל לראות תוצאות. וכך כותב הפלא יועץ[4]: "ידוע ומפרסם מעלת למוד המוסר, עד שפרשו המפרשים) ברכי' יוסף או''ח סי' א עיין שם) שמאמר רבותינו ז''ל שאמרו קידושין ל ב ) בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין. ואמרו (שם) משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נמוח, אם ברזל הוא מתפוצץ הכל הוא על למוד המוסר. ועל הרוב מי שאינו מתמיד ללמד מוסר, לא טעם טעם יראת חטא, ודרכו ישר בעיניו, ולבבו יבין אשר הוא יהודי כשר, ואף אם ישמע או ילמד פעם ביובל, או ישמע דברי מוסר, אינו פועל לו ואינו מתעורר כלל, ואין בשר המת מרגיש באזמל... וראוי ללמד כל ספרי מוסר אחד לאחד חזור חזור, חק ולא יעבר, יום ליום ולילה ללילה. ואף כשיחזר בספרים שכבר קרא, יהיו בעיניו כחדשים וימצא התעוררות חדש לפי העת ולפי מצב נשמתו, כי לא כל העתים שוות, כאשר צדיק יבחן".

במקביל למישור זה אנו יכולים לפרק את העבודה על אותה המידה או העניין בו אנו רוצים להתחזק לחתיכות קטנות וכך לכבוש שטחים קטנים עד שנגיע ליעד הנכסף. נניח שאני רוצה, למשל, להתחזק בכוונה של אמירת ברכות הנהנין ולא לזרוק את הברכה מהפה החוצה. אני יכול להחליט שפעם ביום אני שם לב לפחות לברכה אחת. על מנת לתת תוקף להחלטה הזו אני יכול לקנות פנקס קטן ובסוף כל יום לסמן לעצמי האם עמדתי בהחלטה זו או לא. לאחר מספר ימי הצלחות אני יכול "להעלות עומסים" ולהקפיד על שתי ברכות ביום, לאחר מספר ימים על שלוש וכן על זו הדרך.

אגב, תוצאה ישירה יכולה להיות שכבר ביום הראשון, לאחר שבירכתי ברכה אחת, ארצה להתרכז בעוד ברכות. זה טבעי וזה טוב, אבל חשוב לשמר את ההחלטה הראשונה שקיבלתי על עצמי ולא להעלות ישר את הרף, כיוון שלאחר יום, יומיים או שלוש אני עלול להפסיק להתכוון בברכות אלו בגלל שלא התרגלתי לעמוד במתח הרוחני החדש. אם אני יוצא מתוך גישה שאומרת: אני שומר את ההחלטה הראשונה שקיבלתי, למשל: ריכוז בברכה אחת לפחות, התוצאה תהיה שלמרות אותה נפילה ראשונית, עדיין יש לי משהו ביד, משהו שאני יכול לעבוד אתו ולהיבנות ממנו.

מן הצד השני יש לקחת בחשבון שהשילוב של שני המישורים הללו יכול ליצור איזשהו תסכול שאנו צריכים לתת עליו את הדעת. בעקבות לימוד חוזר ונשנה של ספרי המוסר נפתח בפנינו עולם שלם של עבודה עצמית שאנו מגלים שיש לעשות. אנו עלולים "לחטוף הלם" ולא לדעת מהיכן להתחיל לעבוד. אנו עלולים גם להיכנס לאיזשהו ייאוש, באמרנו לעצמנו: יש דברים שאני יודע שאני יכול לתקן ובכל זאת אני לא עושה זאת, ואף יותר מזה: אין לי אפילו דרך להצדיק את עצמי ולהסביר מדוע אני ממשיך בדרכי זו. לא משנה כמה אני לומד ספרי מוסר וכמה ליבי כואב בקרבי יש עוד כל כך הרבה מה לעשות. על כך כותב הרב קוק[5]: "אין לעכב את התשובה מכל מניעה רוחנית וקל וחומר גשמית, ואפילו כשהוא רואה שאיננו שב מכמה ענינים שאין עליהם שום התנצלות, מכל מקום ישוב בשמחה מכל מה שלבו נודבו לשוב מהם." - נכון, אומר הרב, יש עוד דברים שאנו צריכים לעבוד עליהם. הכשלון כואב לנו וחוסר היכולת שלנו להתגבר עליהם כואב אף יותר. אבל זה לא צריך להעיב על שמחת הניצחון של אותם המקומות בהם כן התגברנו ועבדנו על עצמנו.

ובפסקה שלפני הוא כותב[6]: "אל יבהל אדם מפני המניעות שיש לו על התשובה. ואפילו אם התשובה קשה לו...ואין ספק, שמתוך ההשלמה בכל מה שאין לו מניעות, יזכהו השם יתברך לתקן בכי טוב גם את כל הדברים שיש לו עליהם מניעות גדולות שאי אפשר לו לנצחן" – קודם כל, אומר הרב, צא ותכבוש את אותם המקומות שיותר קל לך לכבוש. אל תיבהל מהמקומות הקשים. כשתכבוש שטח, הקב"ה יסייע בעדך ותוכל להתגבר גם על המקומות בהם יש מניעות גדולות. ניתן לחבר את הדברים הללו לאותם הרעיונות שראינו בדברי הרב דסלר. שדה הקרב של האדם מתחלק לשלושה חלקים: מה שכבש, מה שעוד לא כבש ומה שנמצא כעת בשדה הקרב. כאשר אנו כובשים שטח מסויים כך אנו מתקדמים במערכה והקב"ה שולח בנו רצון, מוטיבציה וכוחות לנצח ולכבוש את השדות שנמצאים בעומק שטח האוייב.

עם זאת יכולה להתגנב לליבנו גמרא במסכת חולין[7] הדנה בשאלה האם משומד לדבר אחד (כלומר שעובר ואינו מקיים בקביעות מצווה מסויימת) נחשב למשומד לכל התורה כולה. אלא שיש להבחין כמה הבחנות. הראשונה היא ההלכה אותה פוסק הרמב"ם[8]: "שניהם הם המומרים מישראל: המומר לעבירה אחת, והמומר לכל התורה כולה. מומר לעבירה אחת זה שהחזיק עצמו לעשות אותה עבירה בזדון והורגל ונתפרסם בה, אפילו היתה מן הקלות, כגון שהוחזק תמיד ללבוש שעטנז או להקיף פאה ונמצא כאלו בטלה מצוה זו מן העולם אצלו, הרי זה מומר לאותו דבר. והוא שיעשה להכעיס." – כלומר, רק מי שעובר בקביעות עבירה על מנת להכעיס נקרא מומר. לא מי שעובר עבירה לתיאבון.

והנקודה השניה היא שאין אנו מוותרים על אותם המקומות שאיננו מצליחים לתקן ומתירים לגמרי את אותה המצווה. אנו מודעים לכך שאנחנו לא בסדר ואיננו מעוניינים להמשיך וליפול בה, אבל אנחנו גם מכירים במוגבלותנו, שיש לנו יכולת מסויימת לתקן ואם נתפזר ולא נרכז את הכוח הנפשי שלנו בכיוון אחד אנו עלולים לאבד את על היעדים אותם אנו רוצים לכבוש. לימוד המוסר באופן קבוע נועד לשמר בנו את אותה ההרגשה של חוסר הזדהות עם המעשים שאנו ממשיכים להיכשל בהם, לשמר בנו את הרגישות הנפשית.

מה שחשוב לדעת הוא שכשאנו מקבלים החלטה ומתחילים לעבוד על עצמנו בנושא מסויים, מבחינת הרצון שלנו אנו כבר נמצאים בעולם התיקון של אותו עניין אותו אנו רוצים לתקן. עצם השאיפה, ההחלטה והמעשים אותם התחלנו לעשות על מנת להתגבר על החטא כבר הופכים את תהליך ההתגברות וההתעלות שלנו לעניין של זמן עד שנגיע. יכול להיות שלא נגיע בפועל עד סוף חיינו לאותו אידיאל אליו אנו מכוונים. אבל עצם זה שאנו הולכים בדרך ומתקדמים לעברו כבר שם אותנו במקום התיקון, כיוון שסוף סוף זה רק עניין של זמן עד שנתגבר ונתעלה. אולי התיקון כבר לא יכול להיות בימי חיינו אך אין זה סותר, כיוון שלאחר החלטתי מה שנותר לי לעשותהוא לתקן וזה דבר התלוי בזמן בלבד, אין משהו מהותי שחוסם אותי לחזור בתשובה, רק עיכוב טכני של זמן – ולכן ברגע שהתחלנו בתהליך, אנו נחשבים כמי שכבר נמצאים בסיומו. וכמו האמירה המפורסמת במדרש שיר השירים רבה[9]: "פתחו לי פתח כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם".

ניסינו לשרטט כאן תוכנית עבודה מסוימת כיצד להתגבר על מניעות שיש לנו כאשר אנו רוצים להיות טובים יותר, מוסריים וערכיים יותר או במילים אחרות לחזור בתשובה. יהי רצון שנכתב ונחתם לחיים טובים, ארוכים ולשלום.



[1] חלק א', תש"ס, עמוד 113 קונטרס הבחירה פרק ב': נקודת הבחירה

[2] מכתב מאליהו חלק ג', תש"ס, עמוד 323 "היצר הנגלה והנסתר"

[3] פרק ח' פיסקה ט"ו

[4] ערך "מוסר"

[5] אורות התשובה פרק י"ג פסקא ט'1 (לפי חלוקת הרב פילבר)

[6] שם ט'

[7] דף ד' ע"ב – ה' ע"ב

[8] הלכות תשובה פרק ג' הלכה ט'

[9] ה' ב'

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

כבוד מלכים - מחשבות בעקבות פטירתה של מלכת אנגליה

לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז

קול הנבואה - שיעור 10