האם היהדות מונותאיסטית?
בס"ד
זה
קורה בשיחות בין חברים, בארוחות שבת או סתם באמצע השבוע. מדברים על פוליטיקה, דת,
ועל מה לא. וכך מתמשכת לה השיחה עד שמגיעה השאלה: תגיד, יש א-לוהים? או, בוא נראה
אם אתה יכול להוכיח לי שיש א-לוהים (לא לא, השיעור לא הולך לעסוק בהוכחת קיומו של
א-לוהים - אם בכלל אפשר להוכיח את א-לוהים). אם קמתי בבוקר עם מצב רוח פרובוקטיבי אני
עונה: באלוהים שאתה כופר גם אני כופר. אבל אז בן שיחי בדרך כלל מחזיר מבט חשדן שנושא
בקרבו אמירה סמויה ששואלת: איזה מניפולציה אתה מנסה להפעיל עלי? אז אני מחזיר את
הכדור למגרש שלו ושואל: מיהו האלוהים שאתה רוצה שאוכיח את קיומו? הרבה פעמים
התשובה תהיה בערך כזו: א-לוהים הוא כח עליון שנטען שברא את העולם ונטען שמנהל
אותו. ועל כך אני עונה: זה בדיוק הא-לוהים שאני כופר בו, מה שגורר מבט שאומר: אתה רציני? אתה צוחק עליי עכשיו?
אז מיהו א-לוהים שאתה מאמין בו? הוא שואל בחזרה.
מטרת
השיעור היום היא לעסוק בדיוק בשאלה זו: שאלת המושג הא-לוהי (אם ניתן בכלל להשתמש
במילים אלו). או בצורה יותר פשוטה: במה אנו מאמינים? על מנת לענות על כך נקדים
ונתאר סוגים שונים של תפיסות דתיות שונות בעולם:
פוליתאיזם – אמונה בהרבה אלילים. ישנו
פנתיאון שלם של אלילים כמו במצרים או יוון העתיקה והאדם מחויב לכבד ולעבוד אותם.
ישנו אל הגשם ואל הברקים, ישנו אל הקציר וכן על זו הדרך, הרבה הרבה אלים. לפעמים
הם נלחמים אחד בשני, מתחתנים, אוהבים, שונאים, סיפורי אלף לילה ולילה. שורה
תחתונה, הפוליתאיסט מאמין בקבוצת אלים.
הֶנותאיזם – אמונה שמאמינה בהרבה אלים אך מרכזת את
הפולחן, עבודת האל, סביב אל אחד. יש מי שרצו לומר שתיאור עבודת ה' לפי תורת הנסתר
יוצרת מצב של הנותאיזם כיוון שיש את הקדוש ברוך הוא ויש את עשרת הספירות. אבל דעה
זו לא מחזיקה מים כיוון שהספירות מהוות ביטוי להנהגת ה' את העולם ולא מהוות סוג של
כוח חיצוני בו הקב"ה משתמש או שאותו צריך לעבוד.
דואליזם – אמונה בשני אלים. אחד טוב ואחד
רע, למשל: הדת הפרסית זרתוסטרה. לפי דת זו כשם שישנם יום ולילה, כך גם העולם מחולק
לאמת ושקר. בראש הכוחות הרעים עומד אהרימן, רוח האפילה והרשע, והם נלחמים באל
הטוב, אהורה מזדא. כל אחד מהם אחראי על חלק אחר בעולם האחד על החושך והשני על
האור, אחד על האמת והשני על השקר. כלומר, הדואליזם אומר שיש שני אלים והאדם בוחר
למי מהם לעבוד.
אגב,
כשחושבים על זה לעומק, ניתן לכלול בקטגוריה זו גם את הדת הנוצרית שם מתואר מאבק
מתמיד בין האל לבין השטן. הדואליזם שם בא לידי ביטוי בחלוקה הקטגורית שבין הגוף לרוח.
הגוף מייצג את הרע, הגוף שבוי בחטא הקדמון ואינו ניתן לגאולה והרוח מייצגת את הטוב
ולכן ניתן לגאול רק את הרוח אך לא את הגוף. אחד מאבות הכנסיה, מרקיון[1], ממש טען באופן גלוי שיש אל
טוב ושיש אל רע: האל של הברית הישנה הוא רשע, הוא ברא את הגשמיות ותאוות הבשר, הוא
עוסק במלחמות. ולעומתו האל של הברית החדשה הוא האל הטוב, הרוחני שהביא את האפשרות
להיגאל. הכנסיה הנוצרית אמנם הכריזה עליו ככופר ואף כינתה אותו בשם "בנו של
השטן", אבל ניתן לראות את השפעות הדואליזם על הנצרות כפי שהזכרנו קודם.
במילים אחרות, אף על פי שהם אומרים שיש אל אחד, בפועל הם מאמינים שיש שתי ישויות בעלות
כח זהה שאת האחת צריך לעבוד ואת השניה אסור לעבוד.
מונותאיזם – אמונה באל אחד. ישנו אל אחד
שמנהיג את העולם. ניתן להכניס לתוך קטגוריה זו את האיסלאם, שמאמין באל אחד שהוא
יותר גדול משאר האלים והכוחות הקיימים בעולם. לשיטתם, גם אם יש אלים אחרים, הרי
שהוא רומס אותם תחת מגפו והוא זה ששולט בהם. הוא הכי גדול, הוא ה"אכבר".
כמו שכתוב בסורת אל-אח'לאץ[2], טוהר האמונה: "אמור:
הוא אלוהים אחד, אלוהים לעד, לא ילד ולא יולד שווה לו אין גם אחד" – את
הסורה הזו מפרשים בשני אופנים: תנזיה – האל הוא נשגב וצריך לראותו כישות שונה
בתכלית ורחוקה מאוד מברואיו. תשביה – הוא ישות הדומה לברואיו. אבל לשני הפירושים
הוא נתפס כיישות נפרדת לעולם. ככוח הכי חזק וגדול שיש.
המוסלמים מאמינים באל אחד, אבל הם
מתייחסים אליו כאל כוח עליון, חיצוני, ששולט בהכל. ולכן הדבר העיקרי באסלאם הוא
הכניעה לאל. פירוש המילה "איסלאם" היא כניעה.
אגב, הרבה אנשים מתבלבלים וכששואלים אותם
מיהו או מהו א-לוקים הם עונים שהוא כוח עליון. אחד המפורסמים שבהם הוא ריצ'ארד
דוקינס[3] שטוען שאין צורך להגדיר את
אלוקים כי אין יישות כזאת (ובכך הוא סותר את עצמו, שהרי כבר הגדיר אותו כיישות). האמירה
שאלוקים הוא יישות או כח עליון בעייתית מכמה בחינות, למשל: אלוקים הוא אינסופי ולא
מוגבל וברגע שאנחנו אומרים שהוא כח עליון אנחנו מוציאים אותו מהמציאות, אנחנו
אומרים שיש אותו ויש את המציאות. הוא יישות גדולה מאוד שמדברת ומשגיחה על היקום –
אבל היקום, חיצוני לו.
אגב, הרב אורי שרקי מציין לפעמים בשיעוריו
את הרעיון שמתוקף היותו של הקב"ה אינסופי הוא זה שברא את מושגי היש והאין
וממילא הוא גם מעליהם, כלומר לשאלה: יש אלוקים? אין משמעות ביחס אליו. ניתן להוסיף
על דבריו שהוא גם ברא את מושג האינסוף ולכן הוא גם מעליו.
האם ניתן לומר שהיהדות נחשבת כדת
מונותאיסטית? – על פניו כן, גם אנחנו מאמינים באל אחד, כמו שאנו אומרים בכל יום,
פעמיים ביום: "שמע ישראל ה' א-לוקינו ה' אחד". אך יש לנו בעיה עם
האמירה שא-לוקים הוא יישות חיצונית למציאות כפי שנרחיב בהמשך.
ובאמת, על השאלה בדבר קיומו של א-לוקים
מצד אחד והיחס בינו לבין העולם נשברו קולמוסים רבים. בין ההשקפות שהוצעו ישנה אחת ש"רבים
חללים הפילה":
פנתאיזם – הפנתאיזם טוען שהכל אלוקים. אלוקים
והטבע, אלוקים והמציאות הן שמות שונים לאותו הדבר. העץ הוא אלוקים, האדם הוא
אלוקים, הכוכבים הם אלוקים, הכל הכל הוא אלוקים. כלומר אלוקים הוא לא משהו חיצוני
למציאות אלא הוא המציאות עצמה. זוהי תפיסתו של הפילוסוף היהודי ברוך שפינוזה. הוא
טען שא-לוקים הוא "אינסופי במוחלט", כלומר שמה שהופך אותו לאינסופי זה
שיש לו אינסוף תארים. עם זאת, לפי שפינוזה הוא לא מעבר לתארים אלה[4].
הבעיה בתפיסה זו היא שאלוקים כבול למציאות
עצמה, אין משהו מעבר. אנו, לעומת זאת, מאמינים שהא-ל הוא אינסופי, אין לו גוף ואין
לו דמות הגוף ואילו הפנתאיזם מחזיק אותו בתוך העולם החומרי בלבד. חשוב לציין שגם
אם מדובר על עניינים מופשטים הקשורים ליקום, לכוחות ולחוקים המנהלים אותו, הם
מתכתבים או נובעים תמיד מהיש ולא עומדים בפני עצמם.
גישה שהולכת בדרך של שפינוזה אך לוקחת
כיוון אחר היא א-קוסמיזם – לפי גישה זו היקום כולו הוא אשליה ויש דבר אחד
בלבד שקיים והוא האינסוף, הא-ל. כך טען הגל בספרו "ההרצאות על ההיסטוריה של
הפילוסופיה". גישה זו באה לידי ביטוי גם אצל הברהמנים (הינדואיסטים) שמתארים
את הברהמן כ"נשמת היקום". האני העצמי זהה עם המציאות האינסופית שהיא
המקור להכל. האשליה שיש משהו שמחלק בין האני העצמי לבין האינסוף נובעת מכך שאנו לא
מודעים לאני האמיתי שלנו, או בלשונם: तत्त्वमसि (tatvamsi) – אתה המהות[5].
מעניין לציין שאם מתעמקים בעולם המחשבה של
חב"ד היינו יכולים לטעות ולחשוב שהם סוברים כמו הברהמנים. אומר האדמו"ר
הזקן[6]: "שגם הארץ החומרית שנראית
יש גמור לעין כל, היא אין ואפס ממש לגבי הקדוש ברוך הוא כי שם א-להים אינו מעלים ומצמצם
אלא לתחתונים ולא לגבי הקב"ה מאחר שהוא ושמו א-להים אחד ולכן גם הארץ ומתחת לארץ
הן אין ואפס ממש לגבי הקב"ה ואינן נקראות בשם כלל..." – בקריאה
ראשונה נדמה שהדברים דומים. גם האדמו"ר הזקן אומר שאין בכלל כלום חוץ
מהקב"ה. אלא שישנם כמה הבדלים יסודיים:
1) נקודת המוצא העומדת בבסיס שתי התפיסות
שונה. ההינדואיזם מדבר על השתחררות מאשליית העצמי ולהבין שה"אטמן" (האני
האמיתי של האדם) זהה עם הברהמן (נשמת היקום, האינסוף) – מדובר על שחרור של הנפש
מהעולם ומהסבל העולמי. לעומת זאת היהדות, וכן בצורה בה הדבר מיוצג אצל חב"ד
מדברת על גאולת האדם והעולם. אין כניעה לסבל ולרוע העולמי אלא יש קריאה להעלות את
העולם לעבר מקורו.
2) כותב הרב שטיינזלץ בפירושו לשער הייחוד
והאמונה[7]: "חשוב לומר כאן כי
באומרו 'אין ואפס ממש' אין זו התפיסה (כפי שהיא קיימת במיסטיקה המזרחית), שהעולם
הוא תרמית החושים; טעות שלאחר שמגלים אותה מתברר שהעולם בעצם איננו קיים כלל.
ואילו כאן אין הכחשת מציאותו האובייקטיבית של העולם, אלא התפיסה שמציאות זו אינה
כפי שהיא נראית – חומרית ועצמאית. ומה היא אם כן המציאות? – הדיבור האלוקי. זה הוא
קיומה האמיתי והאובייקטיבי של המציאות. העולם כולו הוא דיבורים ש-ה' מדבר עם עצמו,
המילים והאותיות והיחסים ביניהם – הם הם העולם". – כלומר, לפי תפיסת
ההינדואיזם אין עולם בכלל, מדובר על אשליה של החושים ועל האדם להשתחרר ממנה ולגלות
שכל העולם וגם הוא עצמו מהווים חלק מהעצם, מהאינסוף. לעומת זאת לפי האופן שבו
האדמו"ר הזקן מציג את הדברים, יש עולם והוא אינו אשליה. העולם הוא הדיבור של
הקב"ה, כלומר העולם מהווה התגלות של רצונו של הקב"ה. כשאדם מעמיק הוא
מגלה שהעולם הוא רצון. כלומר, חב"ד מדגישים שהעולם הוא ביטוי של רצון ואילו
בהינדואיזם מדובר על בעל הרצון.
הפנתאיזם מזכיר לנו אמירות מוכרות כגון:
"לית אתר פנוי מיניה"[8](אין מקום פנוי ממנו), "מלא
כל הארץ כבודו"[9]. אלא שבניגוד לשפינוזה אנו
אומרים שכל הארץ, כלומר כל היקום, מהווה את גילוי של כבודו של הקב"ה. הוא
מבטא את יכולותיו והנהגותיו של הקב"ה אבל הוא לא מהווה את הקב"ה בעצמו.
העץ והאבן אינם אלוקים אבל הם מהווים ביטוי לרצונו. הגישה הזו, אם נתרגם אותה
למונח לועזי, נקראת פנאנתאיזם - פן=הכל, אן=בתוך, תאיזם=אלוקים.
את הגישה הזו מציג הרב הנזיר. ניתן למצוא
אותה גם אצל הפילוסוף הגרמני קראוזה, אך נתמקד בהבנתה מתוך עיניו של הרב הנזיר. אם
פנתאיזם טוען שהכל הוא אלוקים, הרי שהפנאנתאיזם אומר שהכל נמצא "בתוך"
אלוקים, כלומר כל המציאות נובעת מכוחו של אלוקים. המציאות היא לא א-לוקים עצמו ומאידך
גיסא יש מציאות והיא אינה אשליה (בניגוד לטענת הברהמנים). אומר הרב הנזיר: היהדות
מאמינה באופן הפנאנתאיסטי באלוקים שנמצא בתוך המציאות ומעבר לה.
אם כך, מה ההבדל בין הפנאנתאיזם לבין
המונותאיזם, כאן מאמינים באל אחד וכאן מאמינים באל אחד?
אנחנו מאמינים שאלוקים הוא לא רק אחד,
במשמעות של יחיד, כמו שהאסלאם גורס, אלא גם במשמעות של אחדות. "ואתה מחייה
את כולם"[10], "הכל יכול וכוללם
יחד"[11].
אין "מִדְבַּר" רוחני שעומד בינינו לבין ריבונו של עולם והוא לא יישות
חיצונית לעולם.
הקב"ה הוא קדוש מצד אחד וברוך מצד
שני. טרנסצנדנטי ואימננטי. ומסביר זאת הרב הנזיר[12]: "שיטת הכל-אלוהות (פנתאיזם),
השלילית, אחר טיהורה מנגעיה, וזיכוכה מסיגיה, יש להעלותה ולנסחה בשם הכל-באלהות (פנאֶנתאיזם),
שעיקרה החיות העולמית האלוהית, שהוא, ב"ה, מחיה הכל, כשהוא נבדל ולמעלה מהכל".
בהיכלות מדובר על כך שיש מלאכים שתפקידם
לומר קדוש, כלומר שהקב"ה נבדל ורחוק. ויש מלאכים שתופסים את הקב"ה
כ"ברוך", כנמצא ונגלה בתוך הבריאה עצמה, אבל עם ישראל מאופיין בכך שהוא
תופס את הקב"ה גם כקדוש וגם כברוך. גם כנבדל וגם כנגלה במציאות.
איך הדבר הזה עובד? איך יכול להיות שהוא
גם נבדל וגם נמצא?
אפשר לצייר זאת כך: כשם שהנשמה מחייה את
האדם אך היא אינה האדם עצמו, כך גם הקב"ה הוא מי שמחייה את הנשמה של האדם,
הוא כביכול השורש לנשמת האדם. וכשם שלאדם יש נשמה כך גם לעולם יש. וגם לנשמה עצמה
יש משהו שמחייה אותה, "נשמה לנשמה".
אפשר לומר שהנשמה של נשמת העולם (ומעבר
לה אחורה), היא מקור הכל. כל המציאות נובעת מכוחו של הקב"ה אך
אינה חיצונית לו. על מנת לצייר את זה בראשנו ניתן משל מעולם הגיאומטריה: אם נאמר,
לצורך המשל, שאלוקים הוא כמו צורה תלת מימדית, הרי שניתן להתייחס למציאות כאל
מישור דו מימדי הכלול בתוך הצורה התלת מימדית. האם הוא תופס מקום? – לא, האם הוא
עומד בפני עצמו? – לא, הוא כלול בצורה התלת מימדית. כך גם ביחס לקב"ה, אנחנו
לא חיצוניים לו אלא מהווים גילוי של רצונו.
ליהדות לא מספיק להאמין באל שהוא אחד, אלא
אנחנו לוקחים את זה צעד קדימה ואומרים שהוא גם מאוחד, שכל המציאות נובעת ממנו ואין
משהו חיצוני לו. כל המציאות מהווה ביטוי לרצון ה'. בעולם הנסתר בו עוסקים במעשה
בראשית ובמעשה מרכבה מפרטים את העניין הזה בעומק ובפירוט רב.
להבנה זו יש הרבה השלכות בעבודת ה' שלנו.
אם מסתכלים על הקב"ה כעל משהו חיצוני, כח עליון, אז עבודת ה' שלנו תיראה כמו
עבד המשרת את אדונו. למה אני מקיים מצוות? – כי כך הקב"ה ציווה. ביטול עצמי.
זה לא בהכרח רע אבל זה גם לא מספיק, אנחנו רוצים להתקדם לעבודה מאהבה. ובאמת, כותב
הרב קוק כותב באורות הקודש[13]: "טבע הדבר הוא, שבהשקפה הרגילה, אותה ההתבוננות האלוהית הבאה
מהדעה המונותאיסטית, שהיא ההשקפה היותר מפורסמת גם מצד האמונה, היא מסבבת לפעמים עצב
וחלישות נפש, מפני הרפיון הבא ברוח האדם בציורו, שהוא בתור נמצא מסובב מוגבל וחלש רחוק
הוא מההשלמה האלהית, המאירה באור תפארת גבורתה..." – כלומר, הציור
המונותאיסטי הפשוט, שיש את אלוקים ויש את האדם גורם לחולשה, גורם להקטנת האדם. ולכן,
האלנטרנטיבה היא: "פחות מההשקפה הזאת מייגעת את האדם
ההשקפה המונוטאיסטית, הנוטה לההסברה הפנטיאיסטית, כשהיא מזדככת מסיגיה, המובלטת בחלקים
רבים ממנה בהחלק התבוני של החסידות החדשה(חב"ד), שאין שם דבר מבלעדי האלהות"
– כלומר, אין להבין שהאל הוא טרנסצנדנטי בלבד, נמצא אי שם למעלה למעלה והאדם הקטן
רחוק ממנו ובטל אליו, אלא ישנו קשר, הקב"ה נמצא גם בעולם.
כשאנו מבינים שהקב"ה הוא מי שמחייה
אותנו, שאנחנו מהווים ביטוי לרצון ה' בעולם, אז לכל פעולה שאני מבצע, לכל רגש שאני
מרגיש, לכל מחשבה שאני חושב יש משמעות. כי אם אני הולך בדרך הישר, אני מגלה את
הקב"ה בעולם דרך חיי. למה אני מקיים מצוות? – כדי להיות כלי לגילוי טובו של
הקב"ה בעולם. מלמד אותנו הרב קוק[14]: "מה אני רואה בחזון,
אנו רואים את המחשבה העליונה, המחשבה הכוללת כל, המחשבה שכל העצמה וכל המילוי של כל
בה הוא." – הרב קוק משתמש כאן במושג "מחשבה" במובן של הדבר
שמאחד את הכל, הנקודה הכללית ממנה נובע הכל, מלשון: "חשב האפוד" מה
שקושר את האפוד. אומר הרב, המחשבה היסודית הזו מאחדת בתוכה את הבריאה כולה.
"רואים אנו, שכל הפלגים הגדולים ממנה
משתפכים, ומהפלגים יוצאים נהרים, מהנהרים נחלים, מהנחלים שטפים, מהשטפים זרמים, והזרמים
מתחלקים גם הם לצנורות קטנים, והצנורות מתחלקים להמון אלפי רבבות לאין קץ של קנוקנות
(טפטפות), מריקים שפעות, רצון חיים ומחשבה."
לפעמים צר מאד המקום לשוט בין הקנוקנות, נאחזת
אז הנשמה בשרשיהם של הקנוקנות הדקים, בצנורות, ואם הצנור גם הוא צר, נאחזת היא בזרם,
ואם הזרם צר הוא לפניה, הרי היא נאחזת בשטף, ואם השטף הוא צר, הרי היא נאחזת בנחל,
ואם צר הנחל, נאחזת היא בנהר, ואם גם הנהר יצר לה, נאחזת היא בפלג אלהים מלא מים, המחובר
למחשבה של בלי מצרים, ששם הוא מקום יאורים רחבי ידים. והשפע האחרון הנוזל מהקנוקנות
נובע בדרך זה מהמקור הראשי של המחשבה העליונה, שלמעלה מזה תלא כל עין לצפות, וד' אמר
לשכן בערפל. "
– נשמתו של האדם נמשלת כאן לטיפה היוצאת מטפטפת קטנה. מה שמזין את הטפטפת זה צינור
דק שניזון אף הוא מזרם דק, שניזון בתורו מזרם וכך עד לאותו ים שאין לו סוף. הנשמה
היא חלק מאותו שפע אלוקי אדיר, הא אינה מנותקת ממנו.
אדם נותן מקום לשפע הזה, לאור האלוקי
להופיע בתוכו על ידי תורה, מצוות, מעשים טובים ומוסריות וככל שהוא נותן לו יותר
מקום כך עובר דרכו יותר שפע. דבר זה גורם שהוא כבר לא נמצא ברמה של טפטפת, עוברים
בו יותר "מים" רוחניים וממילא הוא כבר "עולה" בזרם, הוא הופך
להיות כלי קיבול גדול יותר.
נמשיל משל נוסף להבהיר את הנקודה הזו,
נניח שיש נחל ואנו חורטים לידי במקל עץ קו שיוצא ממנו, הקו הקטן הזה מתמלא במעט
מים. ככל שנחפור את הגומה הקטנה הזו היא תקלוט לתוכה יותר ויותר מים עד אשר תהפוך
לאמת מים גדולה. כך גם האדם, ככל שהוא נותן יותר מקום לאור האלוקי להופיע דרכו, כך
זורמת בו יותר אנרגיה רוחנית. דבר זה גורם לכך שהאדם הופך לחי יותר, יש בו יותר
עוצמות חיים.
זה מסביר באופן מופלא את הסיפור בגמרא[15]: "כי הא דאביי שמעיה לההוא
גברא דקאמר לההיא אתתא נקדים וניזיל באורחא אמר איזיל אפרשינהו מאיסורא אזל בתרייהו
תלתא פרסי באגמא כי הוו פרשי מהדדי שמעינהו דקא אמרי אורחין רחיקא וצוותין בסימא אמר
אביי אי מאן דסני לי הוה לא הוה מצי לאוקומיה נפשיה אזל תלא נפשיה בעיבורא דדשא ומצטער
אתא ההוא סבא תנא ליה כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" – מספרת הגמרא
שאביי שמע אדם שאמר לאישה "בואי נלך יחד בדרך". אמר לעצמו אביי, אעקוב
אחריהם ואציל אותם מאיסור אם חס ושלום יקרה משהו ביניהם. הלך אחריהם שלש פרסאות
וכששניהם נפרדו אמרו אחד לשני: "הבתים שלנו רחוקים זה מזה ואין אנו יכולים
להמשיך ללכת יחד, אך אילו היינו יכולים היה לנו נחמד ללכת יחד". כששמע זאת
אביי הצטער מאוד ואמר לעצמו: אם אני הייתי בסיטואציה הזו בטוח שהייתי חוטא. הלך
ונשען על פתח הדלת והיה חושב על העניין. הגיע זקן אחד ואמר לו: אין לך מה להצטער,
כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו – ומכיוון שאתה גדול מהם מבחינה רוחנית היצר שלך
גדול יותר.
מה פירוש המשפט: כל הגדול מחברו יצרו גדול
ממנו? מדוע לימוד זה יכול לנחם את אביי אם מצטער שהיה יכול ליפול במשהו שאנשים
פשוטים לא נפלו בו? – על פי מה שהסברנו קודם הדבר מובן: כאשר אדם נותן יותר מקום
לאור האלוקי בחייו הוא נעשה יותר חי. המשמעות של להיעשות יותר חי, בין היתר, היא
שכוחות החיים שלנו מתחזקים מאוד ובין היתר גם היצר שלנו (שהרי היצר הוא חלק מכוחות
החיים שלנו).
זה גם מסביר את האמירה שצדיקים במותם
קרויים חיים ורשעים בחייהם קרויים מתים[16], שהרי הצדיקים נותנים מקום
לנשמה להופיע בהם והרשעים חונקים את נשמתם. וכן את הפסוק[17] "ואתם הדבקים ב-ה'
אלוקיכם חיים כולכם היום".
לפי הדרך הראשונה, פירוש המילים "אני
מאמין באלוקים" הוא: יש לי בטחון פנימי בכך שיש יישות שנקראת א-לוקים ולפי
הכללים שהיא התוותה אני צריך לחיות כדי לקבל שכר". לפי הדרך השניה, כשאני
אומר: "אני מאמין באלוקים" אני בעצם אומר: אני חי את החיים. אני חי לאור
הערכים הנצחיים המופיעים בתורה ומבטאים את רצונו של הקב"ה בעולם. ורצון זה
הוא לא מנותק, הוא לא משהו שמונְחת עלינו מלמעלה, הוא מה שמבטא את איך נכון שהעולם
יפעל, הוא דבר שמתאר איך אנחנו נחיה חיים שלמים יותר, מכוונים למטרה.
כששואלים אותנו: תוכיח לי שיש אלוקים! לפי הגישה הראשונה, יש באמת בעיה להוכיח. אבל
לפי ההבנה העמוקה יותר, עצם זה שאנחנו חיים מורה על כך שיש משהו שמחייה אותנו.
אותו דבר שמחייה אותנו, השורש שלו, מה שמחייה אותו, זה מה שאנחנו קוראים לו
אלוקים.
[1] חי במאה השניה לספירה
[2] סורה 112
[3] למשל בספרו "יש אלוקים?"
[4] מפאת קוצר הזמן הוצגה כאן שיטתו באופן מסויים ויחסית שיטחי. ישנן פרשנויות
נוספות לשפינוזה, ראו למשל כאן: https://benyehuda.org/read/40915/read
[5] יהיה מעניין לשאול על תפיסתם: אם הכל הוא האינסוף, כיצד יכולה בכלל
להתקיים האשליה שיש משהו שהוא לא אינסופי? כיצד יש משהו שחוסם את האינסוף מלשטוף
את כל המציאות האשלייתית?
[6] שער הייחוד והאמונה פרק ו'
[7] ביאור תניא, שער הייחוד והאמונה, פרק ג', עמוד 47, מהדורה שלישית, 1993
[8] תיקוני זהר קכ"ב ב'
[9] ישעיהו ו' ג'
[10] נחמיה ט' ו'
[11] פיוט וכל מאמינים
[12] קול הנבואה עמוד קנ"ג
[13] חלק ב' עמוד שצ"ט (יש לציין שמקור פסקא זו היא בהרכבה של פסקאות
המובאות בשמונה קבצים חלק א' פסקאות צ"ה-צ"ו)
[14] אורות הקודש ב',"שפעות המחשבה הכוללת" וכן בשמונה קבצים א'
פיסקא שט"ו
[15] סוכה נ"ב עמוד א'
[16] ירושלמי, ברכות, פרק ב' הלכה ג'
[17] דברים פרק ד' פסוק ד'
תגובות
הוסף רשומת תגובה