מרחב לימינלי וימי התשובה
בס"ד
דמיינו
תחנת רכבת גדולה ושוקקת, אך בשעות הלילה המאוחרות. הרציפים ריקים, האורות עמומים, והשקט חובק את המקום. אין עוד את ההמולה
הרגילה,
את הקולות, את הריחות.
דמיינו
שאתם נמצאים כעת בשעות הקטנות של הלילה, בנמל, כאשר האורות מתחילים לדעוך. המזח
המתפתל נראה אינסופי בחשכה,
מואר רק באורות חלשים של מכולות ענקיות. הרוח נושבת קרה ומלוחה ,נושאת איתה את רחשי הגלים המתנפצים על הסלעים.
המכולות הצבעוניות ניצבות זו לצד זו, כמו
קוביות לגו ענקיות. הן נראות זרות ומנותקות, כמו יצורים משונים בנוף השומם של הנמל. המנופים נישאים לגובה
רב, זרועותיהם מכוונות לשמיים. הם נראים כמו יצורים מכניים עתיקים השומרים על הנמל
בשקט.
מה
התחושות שעולות בכם למשמע התיאורים הללו?
אולי
תחושת בדידות - למרות ההמולה של היום, הלילה הופך את הנמל או את תחנת הרכבת למקום
בודד. אתם מרגישים קטנים וחסרי חשיבות מול גודלם של המבנים והכלים.
אולי
פליאה - הנוף המיוחד והאווירה המסתורית מעוררים תחושת פליאה והתפעלות. אתם מרגישים
חלק מעולם אחר, עולם מסתורי שאינו קיים בשעות היום כשהמקומות עמוסים.
אולי
חשש – החשיכה, וכל האוירה שנוצרה גורמים לנו להרגיש חשופים ופגיעים, כאילו כל רגע
עלול להתרחש משהו לא צפוי, משהו שעלול להגיח מן הפינה.
התחושות
יכולות להיות חיוביות או שליליות. הן יכולות להגיע גם במקביל או בנפרד. ישנה סתירה
מעניינת בין תפקידם הרגיל של המקומות הללו, שהומים בדרך כלל בפעילות, לבין המצב הריק
והשקט השורר בהם בלילה. למרות שהכלים והמכונות מוכנים לפעולה, אין מי שיפעיל אותם.
הכל קיים, אך עומד וממתין.
המצב
אותו תיארנו נקרא: "מרחב לימינלי". זהו מצב ביניים, כמו אזור דמדומים, שבו
קיימת תחושה של אי-ודאות, מעבר וחוסר יציבות. כשתיארנו את תחנת הרכבת והנמל, יצרה התמונה
תחושה של המתנה וציפייה למשהו עתידי. התמונות הדוממות אותן ציירנו ממתינות לאור
היום שיפציע ולהמולת ההמון. תחושה של 'המתנה לחיים', כאילו המקום מחכה לרגע שבו יגיעו
אנשים ויפיחו בו רוח חדשה.
מרחב
לימינלי הוא מעין 'מסדרון' בין מצבים. הוא לא חייב להיות אזור שומם ושקט הוא גם
יכול להיות מלא באנשים ורועש. למשל, חדר המתנה הומה אדם, או חדר המיון בבית חולים.
המכנה המשותף לכל המקומות אותם תיארנו הוא הציפיה לשינוי, התחושה שלנקודה הנוכחית
בה אנו נמצאים אין משמעות בפני עצמה אלא מהווה הכנה למשהו אחר.
מרחב לימינלי נפשי
ברמה
הנפשית מצב הביניים הזה, החוויה הזו, של 'בין לבין', מהווה קרקע פוריה לשינוי
ודוחפת אותנו לכיוונו, היא מכינה אותנו לקראת מה שיבוא. לדוגמה, חשבו על שלבים
שונים בחייו של אדם[1]:
בגיל הילדות הוא תלוי מאוד בהוריו, הוא מקבל מהם הרבה וגם מושפע מדבריהם
והתנהגותם. אבל בימי הנערות, בהם שכלו מתפתח, הוא מבין יותר לעומק את העולם שסביבו
ומתוך כך מתחיל מצד אחד למרוד בעקרונות וערכים שנראים בעיניו כשגויים אך מהצד השני
אין לו עדיין יכולת ממשית לעשות משהו בנידון (מלבד למרוד במוסכמות), הוא עדיין
אינו עצמאי באופן מלא ויכולת ההתמודדות שלו עם העולם לא מפותחת. כך המצב נמשך עד
שמגיע לגיל בגרות בו יש לו כבר כלים להתמודד ולהשפיע על סביבתו באופן מלא.
גיל
הנעורים הוא תקופת המעבר, הוא חדר ההמתנה בו מתפתחים בתוכנו הכוחות הנפשיים אך הם
ממתינים לפרוץ ולצאת החוצה, לבוא לידי ביטוי באופן יעיל ונכון. גיל הנעורים הוא מה
שכינינו קודם בשם: מרחב לימינלי.
האנטרופולוג
הבריטי ויקטור טרנר עסק בנושא זה. בספרו "התהליך הטקסי, מבנה ואנטי מבנה"
הוא מדבר בין היתר על טקסי המעבר שבין גיל הילדות לבגרות, למשל בר מצווה. המשמעות
של בר מצווה, sweet
16
וכד' חשובים בכך שהם עוזרים לנו לנווט את השינויים הגדולים בחיינו, הם
"מסמנים" לנו אותם ובכך עוזרים לנו להתכונן אליהם. הטקס גם מלמד את הילד
מה תפקידו בחברה וכיצד הוא מתחבר לערכיה.
אך
המרחב הלימינלי הנפשי הזה לא רק מכין אותנו לקראת הבאות, הוא גם מעורר בנו כוחות
חדשים: מי שנמצא למשל בתקופה של חיפוש עבודה (שזה מרחב לימינלי נפשי לכל דבר
ועניין) יכולים להתפתח בו כוחות של לימוד, לקיחת יוזמה, סבלנות, גמישות מחשבתית,
התמודדות עם משברים ועוד.
מדענים
בתהליך המחקר חווים רגעי התגלות יצירתיים במצבים של אי-ודאות ובחיפוש אחר תשובות
לשאלות הפתוחות איתם הם מתמודדים. סופרים רבים משתמשים במצב הלימינלי כמקור השראה לסיפוריהם.
הם יוצרים דמויות הנמצאות במצבי ביניים, ומעבירים את הקוראים למסעות פנימיים וחיצוניים
ועוד ועוד.
זמן לימינלי
אומרת
המשנה במסכת אבות[2]:
"עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת,
וְאֵלּוּ הֵן, פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן, וְהַקֶּשֶׁת,
וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַמַּזִּיקִין, וּקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל
אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה"
ישנו
זמן מיוחד המהווה מסדרון בין מצבים, סוג של "אזור דמדומים" בו אנחנו
נמצאים רגל פה ורגל שם: בין השמשות. בין השמשות הוא זמן לא מוגדר, בגמרא[3] מנסים לתחום אותו: "תנו
רבנן: בין השמשות ספק מן היום ומן הלילה, ספק כולו מן היום, ספק כולו מן הלילה...ואיזהו
בין השמשות? משתשקע החמה, כל זמן שפני מזרח מאדימין. הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון
- בין השמשות; הכסיף העליון והשוה לתחתון - זהו לילה, דברי רבי יהודה. רבי נחמיה אומר:
כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל (כחצי קילומטר). רבי יוסי אומר: בין השמשות
כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו." – מדובר בזמן שקשה לתפוס,
הוא נמצא בין לבין. הוא לא יום, הוא לא לילה, אז מהו?
לא
זו בלבד שקשה להגדירו, חישבו מה קורה כאשר זמן ביניים שכזה מתרחש בנקודת ההשקה של
ימי החול עם יום השבת? – כמו אותם הכוחות הנפשיים שנוצרים באדם בעת שהותו במרחב
לימינלי, כך בריות מיוחדות נבראות בבין השמשות שכזה, בריות שהמכנה המשותף לכולן
הוא: חוסר השלמות.
הקב"ה
לא סיים לברוא אותן כביכול – כלומר, הן לא משמשות כעת את העולם אלא הן מחכות
להופיע ולבוא לידי ביטוי בעתיד, הן מחכות להתגלות. וכפי שמנסח זאת הרצי"ה
זצ"ל[4]: "בבין השמשות של ערב
שבת, יש פגישה בין הבריאה לבין מה שממעל לבריאה...בין השמשות של ערב שבת, הוא הגשר
בין הממשיות הגשמית, החומרית והמעשית, לבין גילוי הפנים והנשמה, מעין עולם הבא"
אלו בריות הנמצאות בעולם הטבע ומעל הטבע בעת ובעונה אחת. אלו בריות לימינליות.
למשל
הקשת. בהרבה מקומות כשמוזכר ענן בתנ"ך הוא מוזכר במשמעות של כיסוי והסתרה, אך
לא כן הקשת. כותב הרצי"ה[5]: "משה רבינו נמצא בתוך
הענן, 'וכבוד ה' מלא את המשכן'[6].
בפרשת העקדה 'וירא את המקום מרחוק'[7],
ובמדרש: 'ראה ענן קשור על ההר'[8]...הקשת
היא כאשר הענן מתגלה לא בצורה הרגילה אלא בצורה של הרכבת הגוונים שבבריאה כולה(איך
הכל קשור אחד לשני)...הקשת נמצאת בתוך הענן, הענן נמצא בתוך הטבע הרגיל, ובתוך
הענן יש משהו שלא כטבע הרגיל, לכן זה שייך לדברים שנבראו בבין השמשות" –
הקשת מבטאת את החיבור וההרמוניה בין כל חלקי הבריאה כולה, איך הכל קשור להכל. אך
העולם צריך ללמוד את החיבור הזה, העולם צריך להתקדם לרעיון, לתפיסה ולצורת החיים
הזו. הרעיון הנשגב שהכל מחובר ויסוד כולם במקור אחד הוא רעיון שהולך ומתפתח לאט
לאט. לכן הקשת נבראה בבין השמשות, היא אינה סוג של בריאה שיכולה להופיע כאן
ועכשיו. היא משהו שהעולם יצטרך ללמוד ולהבין.
כלומר
במרחב הביניים שבין הקודש והחול טמונים הכוחות שיתפרצו ויתבטאו כשנדע להטביע אותם
בנו ולעכל אותם.
לאחר
שהגדרנו מהו מרחב לימיני וכיצד הוא בא לידי ביטוי, הבה נתבונן עליו באופן רחב
יותר. כשאנו נמצאים במעלית, אנחנו במרחב לימינלי. כשאנחנו מחכים בתור בסופר –
אנחנו במרחב לימינלי. כשאנו נוסעים לעבודה – אנו במרחב לימינלי. אבל אם נעמיק נוכל
לומר שגם כשאנו לומדים למבחני הבגרות אנו נמצאים במרחב לימינלי כיוון שאנו בדרך
לאנשהו – למבחן. כשאנו נחים, עובדים, קוראים או משחקים – כמעט תמיד ניתן לומר שאנחנו
בדרך למטרה מסויימת.
ניתן
לומר שכל החיים שלנו הם סוג של מרחב לימינלי אחד גדול, אנחנו תמיד מצפים למשהו
שיקרה, תמיד מתכוננים לעתיד. אך גם העתיד הזה משמש הכנה לעתיד רחוק יותר. וכמו
שמבטאת זאת המשנה במסכת אבות[9]: "רבי יעקב אומר: העולם
הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין"
– העולם הזה הוא הכנה, הוא מצב ביניים, לקראת העולם הבא. הבֵא לידי ביטוי את
היכולות שלך, קיים מצוות, למד תורה, היה בן אדם ובכך תהיה מוכן לעולם הבא.
אולי
אפשר לומר שזו הסיבה שהשבת נקראת "מעין עולם הבא", היא הזמן היחיד בו אנחנו
לא בדרך לאנשהו, בו לכל פעולה שאנחנו עושים יש משמעות מצד עצמה.
ימי התשובה
אנו
נמצאים כעת לקראת ימי התשובה, ואומרת הגמרא[10]: "א"ר כרוספדאי א"ר
יוחנן שלשה ספרים נפתחין בר"ה אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורין ואחד
של בינוניים צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים רשעים גמורין נכתבין ונחתמין
לאלתר למיתה בינוניים תלויין ועומדין מר"ה ועד יוה"כ זכו נכתבין לחיים לא
זכו נכתבין למיתה" – הצדיקים נכתבים לחיים, הרשעים למיתה, אבל מה קורה עם
הבינוניים? הם תלויים ועומדים, או במילים אחרות, הם נכנסים למרחב זמן לימינלי, חדר
המתנה. בזמן שהבינוניים מחכים, הם יכולים להוציא לידי ביטוי את תהליך התשובה
ולהפוך לצדיקים או חלילה להתייאש מן התשובה. בתקופה זו נבחנים הבינוניים מה יותר
חזק אצלם, התקווה או היאוש, החוסן או החולשה, הלחימה או הכניעה.
אך
ישנה עוד זווית בה לא נגענו. עד כה חילקנו את המרחב לשלושה חלקים: מה שהיה, מה
שיהיה ומרחב הביניים (הלימינלי) שביניהם. יוצא לכאורה שאין קשר בין מה שהיה למה
שיהיה. אך המצב אינו כזה. בעומדנו הערב, לקראת סוף השנה, בבין השמשות של
תשפ"ד ותשפ"ה, אנו כבר מריחים את השנה הבאה עלינו לטובה אך עדיין חיים
ונושמים את השנה שנגמרת ואת השפעותיה עלינו. אך במקום להיפרד ממנה, אנו מסכמים
אותה ומבקשים סליחה מהקב"ה על כך שלא ניצלנו אותה באופן המיטבי על מנת להתקדם
בעבודת ה' ולהיות אנשים טובים יותר, צדיקים יותר ומוסריים יותר. אנחנו מפיקים
לקחים על מנת לממשם בשנה הבאה עלינו לטובה.
בין
השמשות של השנה שנגמרת אינו מהווה מסדרון אילם בעל תפקיד זמני וזניח, הוא הופך
למטרה בפני עצמו, לדבק וחיבור בין העולמות. כשנגיד את הסליחות נייצר את הדבק הזה.
ניתן משמעות וביטוי לבריות, לכוחות הנפשיים שנבראים בנו בבין השמשות הזה.
מטרת
אמירת הסליחות אינה רק לצורך העבר, אלא גם לצורך העתיד ויותר מכך, לצורך קישור
העבר עם העתיד.
תגובות
הוסף רשומת תגובה