קמצא ובר קמצא
בס"ד
במסכת
גיטין אנו נפגשים באגדות החורבן. כשהגמרא מספרת לנו אגדות וסיפורים היא הרי לא באה
להעביר לנו את הזמן, יש לה מסר שהיא רוצה להעביר ולכן כדאי לדייק בדבריה כפי
שעושים בסוגיות ההלכתיות. וכך הגמרא מתחילה (תרגום לאחר הציטוט):
"אמר
רבי יוחנן מאי דכתיב "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול
ברעה"? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא
דריספק חרוב ביתר קמצא ובר קמצא חרוב ירושלים דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה
בר קמצא עבד סעודתא אמר ליה לשמעיה זיל אייתי לי קמצא אזל אייתי ליה בר קמצא אתא
אשכחיה דהוה יתיב אמר ליה מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא מאי בעית הכא
קום פוק אמר ליה הואיל ואתאי שבקן ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא אמר ליה לא
אמר ליה יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך אמר ליה לא אמר ליה יהיבנא לך דמי כולה
סעודתיך אמר ליה לא נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה אמר הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו
ביה שמע מינה קא ניחא להו איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא...".
קמצא
ובר קמצא החריבו את ירושלים, תרנגול ותרנגולת החריבו את הר המלך (טור מלכא), יתד
של מרכבה החריב את ביתר. קמצא ובר קמצא החריבו את ירושלים [הסיפור הוא]: שהיה אדם
אחד שאהב את קמצא ושנא את בר קמצא. עשה סעודה. אמר לשמשו: 'לך, הבא לי את קמצא'.
הלך, והביא לו את בר קמצא. בא (בעל הסעודה) ומצא אותו (את בר קמצא) שיושב. אמר לו:
הרי אותו האיש (קמצא) – הוא שונא שלי, מה אתה עושה כאן? קום וצא.
אמר
לו (בר קמצא): עכשיו שבאתי, עזוב אותי ואשלם לך על מה שאכלתי ושתיתי. אמר לו: לא. אמר
לו: אתן לך חצי מעלות הסעודה. אמר לו: לא. אמר לו: אתן לך את כל עלות הסעודה.
אמר
לו: לא. תפס אותו בידו, העמיד אותו והוציא אותו החוצה. אמר בר קמצא בליבו: מאחר
שישבו שם חכמים ולא מחו בו (בבעל הסעודה), מכאן ברור שנוח להם כך. אלך ואספר עליהם
לשלטון (להלשין עליהם לפני המלך).
לפני
שנכנס פנימה מעניין לציין שאנו רגילים לומר שירושלים נחרבה עקב שנאת חינם, אבל אם
נעיין בתוך הסיפור וגם בהמשכו זה בכלל לא כתוב. אנו יכולים להבין שהסיבה לחורבן
ירושלים היא אחרת לגמרי וקמצא ובר קמצא הם רק כלים לצורך ביצוע הגזרה. הגמרא כותבת
זאת במפורש בהמשך: "אזל אמר ליה לקיסר מרדו בך יהודאי אמר לו מי יימר? אמר
ליה שדר להו קורבנא חזית אי מקרבין ליה אזל שדר בידיה עגלא תלתא בהדי דקאתי שדא
ביה מומא בניב שפתים ואמרי לה בדוקין שבעין דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו
מומא הוא סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות אמר להו רבי זכריה בן אבקולס יאמרו
בעלי מומין קריבין לגבי מזבח סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא אמר להו רבי זכריה
יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס
החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו"
הלך
(בר קמצא) ואמר לקיסר: "היהודים מרדו בך."
אמר לו (הקיסר): "מי אומר?"
אמר לו: "שלח להם קורבן (קרבן,
כדי לראות אם יקריבו אותו לקרבן)."
הלך, ושיגר בידו (של בר קמצא) עגל
משובח.
תוך כדי שבא, עשה בו (בר קמצא) מום
בשפתיים (החתים/פצע אותו), ויש אומרים (שפצע אותו) בעפעף העין - מקום שלדעתנו
(היהודים) נחשב למום, ולדעתם (הגויים) אינו מום.
חכמים חשבו להקריב אותו (את הקורבן)
משום שלום המלכות.
אמר להם רבי זכריה בן אבקולס:
"יאמרו: מקריבים בעלי מום על המזבח!"
חשבו להרוג (את בר קמצא), כדי שלא ילך
וילשין.
אמר להם רבי זכריה: "יאמרו: המטיל
מום בקודשים – נהרג!"
אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו
ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.
אנו
יכולים לומר שדקדוקי העניות והחששות המופלגים של ר' זכריה בן אבקולס הם אלו
שהובילו לחורבן. כלומר, אנו יכולים ללמוד את הסיפור הזה באותו אופן ששני הסיפורים
האחרים מלמדים אותנו. הסיפור על התרנגולים מספר על כך שהטריגר לחורבן טור מלכא היה
הרג החיילים הרומאים בעקבות כך שלקחו את התרנגולים (ובסוף הסיפור שם הגמרא אומרת
שסיבת החורבן היתה שלא התאבלו על ירושלים), והסיפור של חורבן ביתר מספר על כך
שהטריגר לחורבן היה היתד של מרכבת הנסיכה הרומית.
מאוד
מעניין לציין שבמדרש רבה (על איכה פרק ד' פסוק ב') מובא הסיפור באופן מעט שונה,
ובין היתר מספור שם כך: "...אמר ליה קום לך. והיה שם ר' זכריה בן אבקולס
והיתה סיפק בידו למחות ולא מיחה" (ומסביר שם העץ יוסף[1]: שר' זכריה
בן אבקולס לא רצה לנהוג שררה ולמחות בבעל הבית). ומסיים המדרש: "הדא
דבריאתה אמרין (זה מה שהבריות אומרות) בין קמצא ובין בן קמצא חרב מקדשא.
אמר ר' יוסי ענותנותו של ר' זכריה בן אבקולס שרפה את ההיכל". מהמדרש אנו
רואים שלסיפור יש שני רבדים: אחד – מעיניהם של הבריות: המקדש נחרב בגלל קמצא ובר
קמצא (כלומר שנאת חינם), והשני – מעיניהם של החכמים: המקדש נחרב עקב ענוותנות יתר
או דקדוקי שאינם במקומם מצד ההנהגה הרבנית.
למרות
כל מה שכתבנו קודם, הגמרא במסכת יומא[2] מלמדת אותנו
במפורש שמקדש שני נחרב עקב שנאת החינם. ללא גמרא זו היינו יכולים להבין את הסיפור
כפי שניסינו להבין בתחילה (את שנאת החינם ניתן ללמוד גם מהסיפור של הבריונים
והאוכל בירושלים או סיפורים אחרים בגמרא).
לאחר
שהבנו זאת, הבה נעיין בסיפור עצמו. מה פירוש השם "קמצא"? למה הגמרא
משתמשת בשם הזה בסיפור? קמצא בתרגום לעברית הוא "נמלה" (יכול להיות גם
חגב וגם אגרוף). מה מאפיין את הנמלה? שהיא מוסרת את נפשה. בכל חייה אוספת אוכל
לימות החורף. הנמלה כל כולה מסירות נפש. אלא שהנמלה דואגת רק למי שמהווה חלק מהקן
שלה. אם נכנסת נמלה מקן אחר היא הורגת אותה. כלומר יכולים להיות אנשים צדיקים,
גומלי חסדים ואם מידות טרומיות, אבל אם כל זה משמש רק את מי שבמפלגה שלי אין לכל זה
שום משמעות.
אבל
כאן עולה השאלה, היכן עובר הגבול? כלומר, האם אני מחוייב לדאוג לכולם? והרי ישנם
אנשים שאני יותר רוצה לדאוג להם (משפחה, חברים קרובים), ההרגשה הכי בריאה היא
להשקיע במי שקרוב אליך יותר ממי שרחוק. זה גם הדבר הנכון לעשות, להשקיע באנשים
זרים על חשבון בני הבית זו בעיה (אגב עדיף לתת צדקה לקרוב משפחה, מאשר לארגון חשוב
ככל שיהיה).
אלא
שכאן אנו מדברים על נושא אחר, אם בדאגה לעצמנו אנחנו דוחים את השני, לא מדובר פה
בהכרח על דאגה לאחר אלא על דחייתו.
פירוש
השם "בר קמצא" אינו בהכרח הבן של קמצא אלא יכול להיות במשמעות של "בר
מצווה" – בעל קמצא, בעל התכונה של הנמלה, ומכיוון שאצלנו נמלה היא במשמעות של
מחלוקת אזי הכוונה בעל המחלוקת. כשם שלטנגו צריך שנים כך גם למחלוקת צריך שנים,
צריך את מי שייצר את המחלוקת וצריך את המחנה השני שיקיים את המחלוקת. נניח לדוגמא
שני אנשים שמתמודדים על קידום בעבודה, בסופו של דבר רק אחד מהם יזכה בתקן. ביום
שאחרי מי שלא זכה נוטר טינה כלפי מי שזכה. למי שזכה יש שני אפשרויות: או לשחק את
המשחק ולנטור טינה בחזרה, ללכלך עליו
ולהעצים את הקרע – ובזה הוא הופך למעשה לבעל המחלוקת, למי שגורם בפועל לקיומה של
המחלוקת, או לחשוב על דרכים שישברו את הקרח - ובזה הוא מסיר מעליו למעשה את חרפת
המחלוקת.
השמות
קמצא ובר קמצא אינם בהכרח שמות פרטיים של אנשים אלא שמות של טיפוסים שהיו קיימים
באותה תקופה – עם ישראל נחלק לשניים, החלוקים ובעלי המחלוקת.
נמשיך
כעת בסיפור, בעל הבית שולח את שמשו על מנת לקרוא לקמצא אוהבו לשם סעודה שעשה, אבל
השמש קורא לבר קמצא. בגמרא לא כתוב אם השמש התבלבל או עשה זאת בכוונה. אם אנו
ממשיכים בקו החשיבה שהצגנו זה גם לא משנה כיוון שגם השמש הוא לא אישיות, הוא לא
אדם מסויים, אלא טיפוס –הוא היישות שיוצרת את הטריגר שגורם לאירועים להתרחש.
הקב"ה מסובב את העניינים, גורם לאירועים להתרחש וזה תפקידו של השמש בסיפור
שלנו, הוא השליח שמפעיל את הגלגל וגורם לו להתחיל להסתובב.
הוא
נשלח על ידי בעל הבית על מנת להזמין את קמצא לסעודה, לאיזו סעודה מזמינים אנשים?
לסעודת שמחה. נמשיך בקו שלנו להציג את הסיפור לא רק כתיאור מצב אלא גם כמשל: אנו
מכירים עוד סעודה אליה מוזמנים הצדיקים (שהרי היו בסעודה זו מזקני וחשובי
ירושלים), הסעודה לעתיד לבוא בגאולה. הסעודה בסיפור שלנו מקבילה לסעודת הצדיקים
לעתיד לבוא, ובסעודה זו כולם משתתפים[3]:" אמר רבה אמר רבי יוחנן: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן, שנאמר: 'יכרו עליו חברים', ואין 'כרה' אלא סעודה,
שנאמר: "ויכרה להם כרה גדולה ויאכלו וישתו", ואין "חברים" אלא
תלמידי חכמים, שנאמר: "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני"
מגיע
השליח לבר קמצא ומזמינו לסעודה, ובר קמצא חושב בליבו שבעל הבית רוצה לעשות איתו
שלום וביחד להמשיך לבנות ולקדם את עם ישראל עד לגאולה.
אבל
בעל הבית לא הזמינו, והקב"ה שסובב את העניין נתן הזדמנות לבעל הבית לתקן אבל
הוא דחה את בר קמצא החוצה. הוא בעצם אומר לו, אתה לא מהווה חלק מהמהלך הגאולי, אין
לך חלק בעם ישראל ובתפקידו לקדם עוד ועוד את העולם על ליום שבו יהיה "ה' אחד
ושמו אחד". בעל הבית, בתור כת מסויימת בעם ישראל שלל לגמרי את האפשרות של
המפלגה השניה להיחשב כחלק מהעם. בסירובו זה פספס לגמרי את ההזדמנות שהיתה לו לתקן
את הנקודה הקשה של שנאת החינם ובכך לא רק שלא גרם לגאולה אלא גרם להיווצרותה של
סעודה אחרת, הסעודה של קמצא עם הקיסר שם אמר לו שמרדו בו היהודים.
החכמים
שהיו בסעודה היו צריכים למחות בבעל הבית אך לא עשו זאת, אם מפני החנופה ואם מפני
ענווה פסולה, כיצד זה משתקף בעניינינו? – החכמים הם מנהיגי הדור שצריכים לראות את
ההזדמנות ליצירת הסעודה ולא להישאר במחנה הנוח או הנכון, וכן לא לחשוש להביע את
עצמם ודעתם שלא להוקיע את מי שאינו ראוי להוקעה.
הקב"ה
מסובב את העניינים כך שלכל מפלגה בעם ישראל יש את האפשרות להזמין את המפלגה השניה
לסעודה, לגאולה, ואנו צריכים לתפוס את ההזדמנות ולנצל אותה ולא לפספס כיוון שכל
פספוס כזה עלול להוביל לחורבן.
תגובות
הוסף רשומת תגובה