לא להגיע רק לשאוף

 

בס"ד

ככל שאדם גדל כך הוא נעשה חכם יותר ומודע יותר למתרחש סביבו. כשהילד קטן הוא מאוד מרוכז בעצמו, במשחקים שלו וברצונות שלו. אם אינו משיג אותם, מיד בוכה. אבל מצרכים של אחרים הוא מתעלם לגמרי – לא בכוונה, הוא פשוט לא מודע להם. שכלו אינו מפותח מספיק כדי לצאת מתוך עולמו ולהתייחס גם לסובבים אותו בתור סובייקטים, כלומר אנשים, בעלי חיים ועצמים שעומדים בפני עצמם ללא קשר אליו.

לאט לאט הילד מתבגר ולומד שהעולם אינו מסתובב סביבו אלא הוא עצמו מהווה חלק ממכלול גדול יותר. אבל כאשר מגיע לגיל הנערות נוצר מצב אבסורדי: מצד אחד שכלו מספיק מפותח כדי להבין מה מתרחש סביבו, הוא כבר מסוגל להבין על מה המבוגרים מדברים. אבל מצד שני הוא עדיין ילד, אין לו את הכישורים והנסיון כדי להניע דברים ולהשפיע על העולם. הנער הזה מביט סביבו ורואה איך הפוליטיקה מתנהלת, באיזה רמה מתנהל שיח על נושאים כבדי משקל המשפיעים על אנשים רבים: הוא רואה שכשמתווכחים על השאלה האם צריך להחזיר חטופים בכל מחיר, אי אפשר להעלות טיעון הגיוני ותקף ללא התקפה רדודה בסגנון "לא אכפת לך מהחטופים", "אוכל מוות" וכד'. הוא רואה  שכשיש זמר עם נטיות הפוכות יוצאים נגדו למלחמת עולם אבל כשמדובר על זמר מחלל שבת זה בסדר.

כל הדברים הללו יוצרים אצלו שאלות שדוקרות אותו ומפריעות למנוחתו. איך אפשר לחיות בעולם כזה? הוא שואל, חייבים לעשות משהו. ולכן הוא מורד, הוא יוצא נגד המוסכמות, מדוע? כי אין לו דרך אחרת לעשות זאת. המרידה יכולה להיעשות בצורה כשירה וקדושה – באמצעות האידיאלים של תנועות הנוער, התנדבויות וכד', אך גם יכולה להיעשות באופן של שבירת הכלים.

אחד המאפיינים של הנער המתבגר הוא השאלה. חוסר המוכנות לקבל את העולם כי כך לימדו אותו. מה ההגיון בהלכות מוקצה? מה פשר דקדוקי העניות הללו? מאפיין נוסף הוא הרדיקליות, העולם שחור או לבן – או שאתה בעד טרנספר מלא לכל ערביי ישראל או שאתה בעד שלום פציפיסטי מוחלט. תפיסת העולם המורכבת עוד לא נוצרה אצל הנער המתבגר והיא תבוא לידי ביטוי מאוחר יותר בחייו.

ובאמת, כשמתבגר הנער והופך לגבר בגילאי העשרים או שלושים, מוצא עבודה, מקים משפחה, בנקודה זו חל מהפך בתפיסתו. אך כאן הוא עלול ליפול לאחד משני הבורות. הוא יכול לקחת את כל השאלות  ו"לצאת בשאלה" – לומר: באמת אני לא יודע למה לקיים מצוות, אז לא אקיים. או לומר: אנשים לא מוסריים, העולם הזה לא מוסרי ואין מה לעשות עם העניין, אז גם אני אהיה כזה. גישה זו מהווה ייאוש שמוביל לפריקת עול העולם המוכר.

מצד שני האיש הזה יכול לומר: אני לא יודע לענות על השאלות הללו, באמת העולם רע, יש מלחמות, יש התחממות גלובלית, הפוליטיקה רדודה אבל מה אני יכול לעשות עם זה, אחיה את חיי וגמרנו. אם יש עוני, אתן קצת כסף לצדקה. הקב"ה מצווה אותי לשמור שבת וחכמים לימדו אותי שיש משהו שהוא מוקצה, אז בסדר, אשמור שבת, אחיה עם השאלה, לא בא לי להסתבך עם הקב"ה, אני יהודי פשוט. גם גישה זו מהווה סוג של ייאוש, אלא שבמקום לבעוט בעולם הישן, היא נטמעת בתוכו, בנוחות של המוכר. האדם יוצר לעצמו אזור נוחות ממנו אינו רוצה לצאת. "די, מספיק עם החלומות הגדולים, זה היה טוב לפעם, כשהיינו צעירים והעולם היה לפנינו, עכשיו יש לנו משפחה לפרנס ועבודה לעשות".

הבעיה של אדם זה היא שאי אפשר להישאר במקום, הגבולות שהיו נראים לו ברורים, אם בשמירת שבת, אם בהתנהגות מוסרית, הולכים ומטשטשים. פה הוא נופל מעט ומתעצבן בכביש – אז הוא מתייאש קצת מעצמו, במקום אחר קילל בטעות – עוד ייאוש נבנה. הוא שכח להתפלל – ממשיך ומתייאש, ולאט לאט האדם הזה, שמנסה למצוא נוחות בתמורה להתעלמות ממה שמפריע לו, הן ברמה האמונית, הן ברמה המוסרית והן ברמה האישית, מגלה יום אחד שמה שנשאר ממנו זו קליפה של ריקנות עם צמאון נורא למשמעות.

אך ישנה גם דרך שלישית, שאינה בועטת בעבר ומצד שני אינה מנסה להתעלם מכאביו, הדרך ששואפת לגדלות. המאפיין של דרך זו היא התחושה שמלווה את האדם לכל אורך הדרך, הניסיון הבלתי פוסק שלו למצוא עומק ומשמעות למה שקורה סביבו ולתפקידו בכל זה. אדם שפוסע בדרך השלישית הזו יעמוד מול השאלה - בין אם זו שאלה אמונית אינטלקטואלית ובין אם זו רעה מוסרית המתרחשת סביבו - וינסה להבין איפה הוא. אני רואה את הפוליטיקה הרדודה, את הויכוחים העקרים, את השנאה העיוורת, מה אני יכול לעשות כעת? מה תפקידי? – יכול להיות שבאמת אין לי יכולת השפעה ברמה הארצית, אבל ברמה המקומית יש לי ולכן אני אהווה דוגמה מוסרית למשפחתי ולסביבתי.

אין לי תשובה לשאלה אמונית או משהו בעולם הדתי נראה לי מוזר או עקום, אני אחקור ואנסה להגיע לשורש העניין, להבין מה הסיפור? אלמד את התורה שלי באופן עמוק יותר. מאוד נוח להסתפק במשפטים גבוהים ומרוממים, מאוד קל לדבר על קידוש החומר, אהבת ישראל, מוסר הנביאים. נחמד לומר שכשהנשמה מאירה גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים – אבל אם אנחנו לא מעמיקים ומבינים למה? לא מעמיקים ושואלים איך אנחנו מיישמים את הרעיונות הגבוהים האלה בחיינו, מתי יש להם מקום ומתי אין וכו' – המשפטים היפים האלה יהפכו לקלישאה חלולה, שהרי איך נוצרות קלישאות? באמצעות משפטים יפים ללא כוונה אמיתית העומדת מאחריהם. קל לדבר על אהבת ישראל – אבל אם אני לא מיישם זאת, כשאזכיר את המילים אהבת ישראל, זו תהיה הצגה, סוג של התיפייפות ותו לא.

הדרך השלישית משמרת את חדות הנעורים ובו זמנית רותמת את הנחת הבוגרת, את נסיון החיים שכבר רכשנו ומוצאת כיצד ניתן לצמוח ולגדול מתוך הקושי, מתוך הקונפליקט ומתוך הכאב.

יש חשיבות גדולה לשמר בנו את השאיפה לגדלות ולא להיכנס לקיפאון וסטגנציה שבסופו של דבר תוריד אותנו ותבזבז אותנו. תמיד עלינו לשאוף קדימה ולהציב מטרות גבוהות יותר מאלו שהגענו אליהן עד כה. האמת, גם לא תהיה לנו ברירה כיוון שככל שאדם גדל, בחכמתו, מידותיו וצידקותו, כך הוא נעשה רגיש יותר לקונפליקטים ולכאב הקיימים בעולם. כדברי השיר[1]:

זו הריצה שאין לה סוף

אין לה בית, אין לה חוף,

לא להגיע רק לשאוף,

לא לעצור

---

[1] לא נעצור, מילים: יורם טהרלב, לחן: נורית הירש