נעם התחיה

  בס"ד בסוף שנת 1957 ביוזמתו של איש העסקים חיים שיף ואחרים החלו בבניית הבריכה בירושלים שהיתה עתידה לשמש את תושבי העיר. אלא שהיה מדובר בבריכה מעורבת וב-21 לינואר 1958 בעת הנחת אבן הפינה לבריכה התקיימה הפגנה של אנשי נטורי קרתא נגדה. אך הם לא הסתפקו בהפגנה, בראיון שעשה ק. שבתאי עם אנשי נטורי קרתא [1] הם תיארו שלושה דברים שיבצעו: " א) יוכרז מרי כללי כנגד עיריה ציונית זו ב) יחרימו את מלון הנשיא, אשר בעל מלון זה הוא השותף היסודי לסחר זימה ותועבה ג) פולסא דנורא יופק נגד כל מי שיישאר שותף בעסק בריכת-שחיה זו ", ואכן בסופו של דבר רבני העדה החרדית הטילו את הפולסא דנורא. וכך מתאר זאת הרב מנחם מנדל גרליץ (שהיה סופר חרדי): [2] " קהל רב הגיע, על פי הזמנה מראש לרחבת בית הכנסת שבבתי ורשא. איש לא הורשה להכנס פנימה, רק העשרה ההכרחיים. נרות שחורים משעווה לא מזוקקת דלקו ושיוו למקום אוירה קודרת ספונת רצינות ופחד. הרבנים היו שרויים בתענית. חלוצי נעליים עמדו מול ספר התורה הפתוח ועסקו בכוונת השמות הקדושים . קהל האלפים שהמתין בחוץ, עמד בסדר מופתי. המתח ניכר על פני ההמון. הכל המתינו ליצי...

  בס"ד ככל שאדם גדל כך הוא נעשה חכם יותר ומודע יותר למתרחש סביבו. כשהילד קטן הוא מאוד מרוכז בעצמו, במשחקים שלו וברצונות שלו. אם אינו משיג אותם, מיד בוכה. אבל מצרכים של אחרים הוא מתעלם לגמרי – לא בכוונה, הוא פשוט לא מודע להם. שכלו אינו מפותח מספיק כדי לצאת מתוך עולמו ולהתייחס גם לסובבים אותו בתור סובייקטים, כלומר אנשים, בעלי חיים ועצמים שעומדים בפני עצמם ללא קשר אליו. לאט לאט הילד מתבגר ולומד שהעולם אינו מסתובב סביבו אלא הוא עצמו מהווה חלק ממכלול גדול יותר. אבל כאשר מגיע לגיל הנערות נוצר מצב אבסורדי: מצד אחד שכלו מספיק מפותח כדי להבין מה מתרחש סביבו, הוא כבר מסוגל להבין על מה המבוגרים מדברים. אבל מצד שני הוא עדיין ילד, אין לו את הכישורים והנסיון כדי להניע דברים ולהשפיע על העולם. הנער הזה מביט סביבו ורואה איך הפוליטיקה מתנהלת, באיזה רמה מתנהל שיח על נושאים כבדי משקל המשפיעים על אנשים רבים: הוא רואה שכשמתווכחים על השאלה האם צריך להחזיר חטופים בכל מחיר, אי אפשר להעלות טיעון הגיוני ותקף ללא התקפה רדודה בסגנון "לא אכפת לך מהחטופים", "אוכל מוות" וכד'. הוא רואה...

  בס"ד מטרת שיעור זה אינה להכריע בשאלה האם מותר לצאת לטיול בחו"ל או אסור. מטרתו היא להראות שיש מגוון פוסקים רחב המתיר לצאת לטיול בחו"ל בתנאים מסויימים ושאין זה דבר האסור לכל הדעות. הסיבה לדגש שינתן על הדעות המתירות נועד להוציא ממבוכה אנשים דתיים יראי שמים אשר מקפידים על המצוות אך על עניין היציאה לחוץ לארץ לא וחושבים שיש בידם עבירה. אך כיוון שיש להם על מי לסמוך נוכל להראות שאין בידם עבירה אלא לכל היותר אינם נוהגים במנהג חסידות. יש חשיבות גדולה בהפרדה בין מצוות מוסכמות לבין מנהגי חסידות, אנשים יראי שמיים עלולים לתייג עצמם כ"לייטים" והסתכלות עצמית שגויה זו עלולה לגרור אותם להתדרדרות רוחנית עמוקה יותר. הדיון בשאלה זו מתחיל בדרך כלל ברמב"ם המפורסם [1] : " אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ וכן יוצא הוא לסחורה אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אא"כ חזק שם הרעב ...ואף על פי שמותר לצאת אינה מדת חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כלייה למקום " הרב נ...