האם מותר לצאת לטיול בחוץ לארץ?
בס"ד
מטרת שיעור זה אינה להכריע בשאלה האם מותר
לצאת לטיול בחו"ל או אסור. מטרתו היא להראות שיש מגוון פוסקים רחב המתיר לצאת
לטיול בחו"ל בתנאים מסויימים ושאין זה דבר האסור לכל הדעות. הסיבה לדגש שינתן
על הדעות המתירות נועד להוציא ממבוכה אנשים דתיים יראי שמים אשר מקפידים על המצוות
אך על עניין היציאה לחוץ לארץ לא וחושבים שיש בידם עבירה. אך כיוון שיש להם על מי
לסמוך נוכל להראות שאין בידם עבירה אלא לכל היותר אינם נוהגים במנהג חסידות. יש
חשיבות גדולה בהפרדה בין מצוות מוסכמות לבין מנהגי חסידות, אנשים יראי שמיים
עלולים לתייג עצמם כ"לייטים" והסתכלות עצמית שגויה זו עלולה לגרור אותם
להתדרדרות רוחנית עמוקה יותר.
הדיון בשאלה זו מתחיל בדרך כלל ברמב"ם
המפורסם[1]: "אסור לצאת מארץ
ישראל לחוצה לארץ לעולם אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם
ויחזור לארץ וכן יוצא הוא לסחורה אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אא"כ חזק שם הרעב
...ואף על פי שמותר לצאת אינה מדת חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו
ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כלייה למקום"
הרב נחום אליעזר רבינוביץ'[2] מבין שהרמב"ם עוסק באיסור
יציאה מארץ ישראל "לעולם" – כלומר לתמיד. כשהרמב"ם כותב:
"אסור לצאת מארץ ישראל לעולם" אין הכוונה לומר: אסור לצאת אף פעם מארץ
ישראל אלא בתנאים הבאים, אלא כוונתו: אסור לצאת מארץ ישראל לחלוטין, שלא על מנת
לחזור. אבל לנסוע לחו"ל לזמן מועט מותר.
דבר זה כותב גם רבי יוסף מטיראני,
המהרי"ט[3]:
"תימא מדה איסור לצאת לקראת אמו, אפילו לקראת אחרים, כיוון שאינו יוצא
להתשקע, דאע"ג דאמרינן בשלהי כתובות (קי"א ע"א) אסור לצאת מארץ
ישראל אפילו לבבל, זהו לדור אבל לסחורה או לעסק שיש לו שם פשיטא דמותר" –
כלומר המהרי"ט יוצא בשאלתו מנקודת הנחה שהאיסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ
הוא רק אם מתכנן לגור שם בקביעות אבל לא לצורך מטרה אחרת.
עם זאת, אנו רואים שאין כן דעת האחרונים,
כפי שמציין הרב רבינוביץ ומתוך דברי השו"ע[4] אנו לומדים שיציאה לטיול נחשבת
ליציאה שלא ברשות. זאת, בניגוד ליציאה לדבר מצווה שנחשבת יציאה ברשות שבזה גם
האוסרים יודו שהדבר מותר ובלבד שיתכנן מתי הוא חוזר לארץ.
בגדר דבר מצווה הרב רבינוביץ' מביא הגדרה
רחבה מאוד מתוך הרמב"ם על הלכות עירובין[5]: "לדבר מצוה – כגון
שהיה רוצה לילך לבית האבל, או למשתה של נישואין, או להקביל פני רבו או
חבירו...וכיוצא באלו" ומתוך כך מסיק הרב רבינוביץ': "מעתה,
המתוודע ליהודים בחוץ לארץ, או המטייל לראות את נפלאות הבריה, כגון הרים וימים
ושאר נפלאות הטבע שיש לברך עליהם ברכות הראיה – הכל דבר מצווה יחשב, ומותר"
– נראה שהפתרון שהרב רבינוביץ' מוצא הוא פתרון טכני, אם אנחנו יוצאים לחו"ל
ומקיימים מצווה כל שהיא (ברכת ראיה על נפלאות הטבע, או מפגש עם יהודים ונסיון לקרב
אותם ליהדות כפי שכותב בהמשך) זה כבר מספיק כדי להפוך את היציאה של הטיול
לחו"ל למותרת.
הרב דייכובסקי[6] מביא שתוקף איסור היציאה לחו"ל
תלוי במחלוקת: לפי הרמב"ן הוא איסור מדאורייתא שנובע מתוך הציווי לרשת את
הארץ, ולפי הרמב"ם הוא איסור מדרבנן. לפי הרמב"ן מותר לצאת לחו"ל
רק לצורך מצוות גדולות כמו תלמוד תורה ונשיאת אישה, אבל לפי הרמב"ם מותר לצאת
גם לצורך כלשהו. ומסיק: "מתבאר שראיית פני חבירו מהווה היתר לצאת מן הארץ
לחו"ל, ונחשבת
כיציאה לדבר מצוה. בנוסף, גם יציאה להרווחה - שלפי
רש"י הכוונה היא למי שיש לו נכסים הרבה, ויוצא להרויח יותר - גם היא מותרת.
הרי לפנינו היתר מרווח ליציאה לחו"ל, לצורך דברים אלו... כבר ראינו שיציאה
לצורכי רפואה מותרת. נראה שגם יציאה לנופש המושג ע"י שינוי אויר ושינוי
אווירה, גם היא בבחינת צורך, ומותרת. אם התירו חז"ל "הרווחת
נכסים", למי שיש לו נכסים ורצה להרוויח עוד ועוד, למה לא נתיר גם
"הרווחת הגוף", שאינה פחותה מרווח של נכסים?
"הרווחת הנפש" אינה פחותה מהרווחת
הגוף - על
שניהם אנו מתפללים: רפואת הנפש ורפואת הגוף. במתח שבו חי אדם כיום יש מקום להנחה
שרבים הם הזקוקים ל"אוורור" פיזי ונפשי, שקשה למצאו בארץ, ובפרט בתקופת
הקיץ. למה יגרע צורך זה, שהוא צורך חיוני, מהרווחת נכסים המתירה לצאת לחו"ל,
כאמור בברייתא וכנפסק בשו"ע?"
וכך כותב הרב וואזנר בתשובה[7]: "מדברי הרמב"ם
פ"ה ממלכים ה"ט יראה ברור, דעיקר האיסור הוא דוקא בדירת חו"ל...
אבל בדעתו לחזור - אסור לצאת ללא צורך כלל, אבל בצורך כל דהו לא גזרו. ובטיול, על
פי סברא, לא נקרא צורך. ומכל מקום, אם הולכים לזמן מועט מאד, לראות פלאי הטבע של
יוצר בראשית ברוך הוא, יש מקום להקל. כמובן, צריך להפך הכל לדבר מצוה" –
כלומר, אם הולכים לזמן מועט לחו"ל ולא במטרה להשתקע שם וגם הולכים לצורך
מסויים הדבר יהיה מותר. כלומר, אם מצליחים לשלב בטיול לימוד מסויים, פרנסה, בריאות
גוף או נפש, הדבר מותר.
לכאורה, היינו יכולים לומר שכל יציאה
לחו"ל נעשית לצורך מסויים? אחרת בכלל לא היה היוצא, יוצא לחו"ל. אז מה
מגדיר טיול ככזה שנעשה שלא לצורך? הרב ישראל רוזן[8] מסביר שטיולים ללא צורך הם
מהסוג שבו יוצאים "למסע ממושך מסוג השוטטות הנהוגה בקרב בני הנוער, במזרח
או במערב, באמריקה, באסיה או באפריקה. הדגש במסעות אלו מושם על עצם השוטטות
וההסתובבות בחו"ל אנה ואנה, לספיגת תרבות או מראות, 'התחברות' ולעתים
'התמזגות' אשר הארעיות ממנה והלאה". טיולים כאלה שאין בהם מועד חזרה ואין
מטרה מוגדרת הם הטיולים הבעייתיים. זאת בניגוד לטיול נקודתי או מאורגן בו מטרות
הטיול ברורות.
עם זאת, כולם מודים שיציאה לטיול לחו"ל
אינה נחשבת כמידת חסידות. כלומר, הכי טוב היה לנפוש בארץ ולא בחו"ל. ובכל
זאת, למרות שאין זו מידת חסידות, אין זו גם עבירה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה