פולסא דנורא: בין קללה להתמודדות
בס"ד
בסוף
שנת 1957 ביוזמתו של איש העסקים חיים שיף ואחרים החלו בבניית הבריכה בירושלים
שהיתה עתידה לשמש את תושבי העיר. אלא שהיה מדובר בבריכה מעורבת וב-21 לינואר 1958
בעת הנחת אבן הפינה לבריכה התקיימה הפגנה של אנשי נטורי קרתא נגדה. אך הם לא
הסתפקו בהפגנה, בראיון שעשה ק. שבתאי עם אנשי נטורי קרתא[1] הם תיארו שלושה דברים שיבצעו:
"א) יוכרז מרי כללי כנגד עיריה ציונית זו ב) יחרימו את מלון הנשיא, אשר
בעל מלון זה הוא השותף היסודי לסחר זימה ותועבה ג) פולסא דנורא יופק נגד כל מי
שיישאר שותף בעסק בריכת-שחיה זו", ואכן בסופו של דבר רבני העדה החרדית
הטילו את הפולסא דנורא. וכך מתאר זאת הרב מנחם מנדל גרליץ (שהיה סופר חרדי):[2] "קהל רב הגיע, על פי
הזמנה מראש לרחבת בית הכנסת שבבתי ורשא. איש לא הורשה להכנס פנימה, רק העשרה
ההכרחיים. נרות שחורים משעווה לא מזוקקת דלקו ושיוו למקום אוירה קודרת ספונת
רצינות ופחד. הרבנים היו שרויים בתענית. חלוצי נעליים עמדו מול ספר התורה הפתוח
ועסקו בכוונת השמות הקדושים.
קהל האלפים שהמתין בחוץ, עמד בסדר מופתי. המתח ניכר על פני ההמון.
הכל המתינו ליציאת הרבנים. "פולסא
דנורא", הרהרו ורטט חלף בגופם. ואז נדרכה
האוירה: בפתח נראו הרבנים, חמורי סבר. הם נגשו אל הרמקולים והכריזו: קראנו את נוסח
ה"כל בו" במעמד עשרה, בהדלקת נרות שחורים, בחליצת מנעלים ובספר תורה
פתוח... מאותו רגע היו חייו של ראש העיריה - גרשון אגרון, בסכנה.
אותם
דיינים שערכו את הטקס המאיים לא היו קטלי קניא, ההיפך, אלו היו רבנים משמנה וסלתה
של העיר ירושלים ביניהם הדיינים החרדים רבי פנחס אפשטיין, רבי דוד יונגרייז ורבי
ישראל יצחק רייזמן שערכו את טקס הפולסא דנורא נגד ראש עיריית ירושלים, גרשון
אגרון, שאפשר את הקמת הבריכה המעורבת, וכפי שיודעים זקני ירושלים לספר מר אגרון
נפטר כשבועיים לאחר מכן."
גרשון
אגרון שהיה ראש עיריית ירושלים נפטר לאחר מכן והעדה החרדית ראתה זאת כהמשך ישיר
לפולסא דנורא שהוטלה עליו ובכרזה שיצאה על ידי "שלומי אמוני ישראל"
נכתב: "הזהרו בגחלתן, הפולסא דנורא עשה את שלו, אגרון מת".
השבוע[3] פורסם על מקובל מוכר שהלך
לקיברו של המהרי"ל דיסקין ושם התפלל נגד גיוס חרדים והטיל פולסא דנורא על כל
העוסקים בדבר. אמנם לאחר מכן יצאה הכחשה מצידו שהטיל פולסא דנורא אבל עצם זה
שהפיצו דווקא שמועה זו אומרת דרשני. ניתן גם למצוא שקללה זו חוזרת ומופיעה במקרים
שונים: על רבין הטילו אותה כחודש לפני הרצחו, וגם על שרון הטילו אותה ולאחר זמן
יחסית קצר נפטר. לכאורה, נראה שהפולסא דנורא פועלת. אבל מה המקור לקללה זו ואיך
היא עובדת?
הביטוי
"פולסא דנורא" מופיע במספר מקומות בגמרא, למשל במסכת יומא[4] מסופר שיצאו מלאכים מאחורי
הפרגוד והכו את המלאך גבריאל בשישים "פולסי דנורא" על כך שבחורבן
ירושלים לא ביצע את שליחותו כראוי. במקום נוסף מסופר שגם את מטטרו"ן הכו
בשישים פולסי דנורא על כך שגרם להטעיית את אלישע בן אבויה. כלומר מדובר על עונש
כלשהו שמגיע למלאכים.
בתרגום
לעברית "פולסא דנורא" הוא מקל אש. המקל בגמרא הוא אחד הכלים עמם מבצעים
את העונש שבית הדין נותן. האש גם היא מבטאת את מידת הדין. כלומר, הביטוי פולסא
דנורא בא להביע את המימוש של מידת הדין, ביצוע של עונש חמור. עם זאת, אין אזכור
בגמרא לטקס של הטלת קללה על אדם שימות, בייחוד לא אחד המכונה בשם פולסא דנורא.
הדבר
הקרוב ביותר לטקס זה נמצא בספר הכל-בו. זהו ספר הלכה שנכתב בתקופת הראשונים ונדפס
לראשונה בנאפולי ב-1490. בספר זה, בסימן קל"ט נכתב נוסח על מי שרוצים להטיל
עליו חרם: "בגזרת
עירין ובמימר קדישין אנו מחרימין ומשביעין ומנדין ומשמתין ומקללין ומאררין על דעת
המקום ועל דעת הקהל בספר התורה הזה בשש מאות ושלש עשרה מצות הכתובות בו בחרם
שהחרי׳ יהושע את יריחו ובקללה שקלל אלישע את הנערים... ובכל החרמות והאלות והקללות
והנדויין והשמתות שנעשו מימות משה רבנו ועד עכשיו בשם..." וכאן מפרט המחבר שמות של מלאכים
ושמות ה', "קל אלקי הרוחות לכל בשר השפילהו קל אלקי הרוחות לכל בשר
הכניעהו קל אלקי הרוחות לכל בשר השחיתהו. קל אלקי הרוחות לכל בשר הכריתהו. חמת ה׳
וסער מתחולל על ראש רשעים יחול. מלאכי חבלה יפגעו בו. ארור הוא בכל אשר יפנה.
בבהלת תצא נשמתו...".
אם
מחפשים באינטרנט, ניתן למצוא תיאורים של הטקס עצמו פחות או יותר באופן הבא: עשרה
מקובלים שנמצאים בתענית מתאספים באמצע הלילה. הטקס עצמו כולל תקיעות בשופר, קריאת
פסוקים או אמירת החרם וכיבוי נרות שחורים. הבעיה היא שלכל מה שמתואר כאן אין שום מקור.
טקס הפולסא דנורא כפי שאנו מכירים אותו נוצר בבריכה של ירושלים ב-1958. עד אז לא
היה קיים כזה טקס.
אך
זה לא הכל, האם הפולסא דנורא באמת עובדת כפי שתיארנו? לא בדיוק, היו לא מעט אנשים
שביצעו עליהם טקס זה ודבר לא קרא: סדאם חוסיין, פוטין ולהבדיל נפתלי בנט, שמעון ריקלין ועוד. מה גם, שבניגוד לסיפור שהבאנו קודם על גרשון אגרון, הוא לא
נפטר שבועיים לאחר מכן אלא שלשת רבעי שנה לאחר הטקס כשבועיים לפני הבחירות.
אבל
יש כאן משהו נוסף ועמוק יותר, גם אם בקללה זו היה ממש, ממתי משתמשים בקללות כלפי
יהודים? לא מצאנו דבר כזה בהיסטוריה למעט אולי מקרי קצה! אם יש לאדם כוח רוחני כה
גדול עד כדי כך שהוא מסוגל להשביע מלאכים ולפגוע ביהודי אחר, הוא צריך להתפלל
לחזרתו בתשובה של החוטא ולא למותו - כפי שאמרה ברוריה לרבי מאיר[5] כשהיו הבריונים מציקים לו ורצה
להתפלל על מותם: נאמר בתהילים[6] "יתמו חטאים" –
הפעולות האסורות, ולא יתמו האנשים החוטאים.
אם
אכן יש כזה כוח גדול, מדוע אותם מקובלים לא משתמשים בו כלפי אויבינו האמיתיים?
ובכלל,
התפיסה שיש לי את הרשות להתפלל על מותו של יהודי אחר רק כי יש לי מחלוקת איתו, רק
כי אני חושב שהוא טועה ואפילו מטעה היא עקומה מיסודה. שהרי במקום לנסות להתמודד עם
הבעיה בצורה שורשית ואמיתית, בין אם זה בעניין הבריכה ובין אם זה בעניין הגיוס
לשיטתם, מי שעושים פולסא דנורא פונים לנתיב הקל ביותר: אין אנשים – אין בעיות. לא
צריך להתמודד יותר עם אנשים שלא מסכימים איתם, יש שיטה פשוטה ביותר, פולסא דנורא. זה
בדיוק כמו שמישהו יאמר: "אני לא מסכים עם אשתי האם לתת לילדים לשחק על מחשב,
אז נתגרש".
במקום
לנסות ולהבין מדוע רוצים לגייס חרדים לצבא למשל, מעדיפים להפיץ שנעשות פולסות
דנורות על מי שמשתף פעולה עם זה. כי הכי קל להשאר עם תפיסת עולם מסויימת ולא לנסות
להסתכל עליה מבחוץ ולבחון אותה בהקשר כולל יותר. במקום לנסות להתמודד עם דרכו של רבין, הכי קל לעשות פולסא דנורא ואז לרוץ
לספר לחבר'ה על זה.
הכי
קל לברוח, יותר קשה לעשות את הדבר הנכון, לנסות להסתכל למציאות בעיניים ולהתמודד
עם כל המורכבות שלה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה