נעם התחיה

בס"ד יש בעיה מהותית בפגישה שלנו עם העולם וכשאני אומר פגישה הכוונה לרמה הנמוכה והבסיסית ביותר: היכולת שלנו להבין מה בכלל מתרחש סביבנו. למשל חוש הראיה, אנחנו תמיד מסתכלים על שטח מאוד מצומצם. מתוך מה שמגיע לעין אנחנו יכולים לעבד לתמונה אחוזים קטנים מאוד. המוח שלנו משלים את התמונה ולכן אנחנו מרגישים שאנחנו רואים את התמונה הגדולה. הדבר נכון גם לגבי חוש המישוש, אנחנו מרגישים כל כך הרבה דברים בעת ובעונה אחת ואנחנו לא מצליחים לעבד את הכל, יש לנו תחושה כללית של הרגשה לרובה בכלל איננו מודעים. למשל, אנחנו לא מודעים לתחושה של החולצה שנוגעת לנו בגב או לנעל שלוחצת לנו על הרגל. אם זה המצב, ואת רוב הדברים בעולם איננו יכולים לעבד וממילא גם איננו מרגישים, נשאלות מספר שאלות: איך אנחנו מרגישים כל כך בטוחים להתנהל בעולם כזה שלרובו המוחלט אנחנו בכלל לא מודעים? איך המוח שלנו מחליט את מה לעבד ולהביא למודעות שלנו ומה לא? הבעיה הופכת למסובכת יותר כשאנחנו מתחילים להבין את המנגנון בו המוח משתמש כדי לבחור מה המידע שמציג לנו ומה לא: היוריסטיקות – דרכי קיצור. המוח מנסה לקצר תהליכים ולכן משתמש בחוויות עבר ...

  בס"ד כולנו מכירים את הסיפור על חוני המעגל [1] שהתפלל שירד גשם ולאחר שירדו גשמים קלים וגשמי זעף הגיעו גשמי ברכה עד שהתפלל שיעצרו. אנחנו יודעים שחוני היה אדם גדול שהרגיש כבן בית אצל הקב"ה. אבל המשך הסיפור על חוני קצת פחות מוכר, וכך מספרת הגמרא [2] (תרגום לאחר הציטוט): " אמר ר' יוחנן כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה: שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים אמר מי איכא דניים שבעין שנין בחלמא יומא חד הוה אזל באורחא חזייה לההוא גברא דהוה נטע חרובא אמר ליה האי עד כמה שנין טעין אמר ליה עד שבעין שנין אמר ליה פשיטא לך דחיית שבעין שנין אמר ליה האי [גברא] עלמא בחרובא אשכחתיה כי היכי דשתלי לי אבהתי שתלי נמי לבראי יתיב קא כריך ריפתא אתא ליה שינתא נים אהדרא ליה משוניתא איכסי מעינא ונים שבעין שנין כי קם חזייה לההוא גברא דהוה קא מלקט מינייהו אמר ליה את הוא דשתלתיה א''ל בר בריה אנא אמר ליה שמע מינה דניימי שבעין שנין חזא לחמריה דאתיילידא ליה רמכי רמכי אזל לביתיה אמר להו בריה דחוני המעגל מי קיים אמרו ליה בריה ליתא בר בריה איתא אמר להו אנא חוני המעגל לא...

  בס"ד מיד לאחר שאנו אומרים "שמע ישראל" אנחנו אומרים בלחש: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". מקור הדין נמצא בגמרא במסכת פסחים [1] : " מאי טעמא אמרינן ליה? כדדריש ר' שמעון בן לקיש דאמר רבישמעון בן לקיש (בראשית מט, א) ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה אמר שמא חס ושלום יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ואבי יצחק שיצא ממנו עשו אמרו לו בניו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אמרי רבנן היכי נעביד? נאמרוהו? לא אמרו משה רבינו! לא נאמרוהו? אמרו יעקב! התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי " וכך באמת נפסק להלכה בשולחן ערוך [2] : " אחר פסוק ראשון צריך לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בחשאי " ומוסיף המשנ"ב [3] שבכך שאומרים זאת בחשאי יש סימן שמשפט זה לא נכתב בתורה אלא יעקב אבינו אמר אותו. על כך עולות מספר שאלות: 1) ממתי אנחנו פוסקים הלכה על פי המדרש? אנו מכירים שני ...

  בס"ד אי שם בשנת 1964 ישב בוב דילן ברכבו, ברדיו הושמע שיר ישן בביצוע חדש של להקת "החיות". את השיר הוא הכיר היטב, שהרי היה זה שיר שהוא עצמו ביצע שנתיים לפני, גם אם בגרסה מעט אחרת. ברגע שסיים לשמוע את השיר כל כך התלהב עד שעצר את מכוניתו, קפץ החוצה והיכה בתדהמה על מכסה המנוע. השיר היה "בית השמש העולה" [1] : ישנו בית בניו אורלינס המכונה "בית השמש העולה " שהרס את חייהם של נערים מסכנים רבים ואלוקים עדי שאני אחד מהם . אמא שלי הייתה תופרת שתפרה לי את מכנסי הג'ינס הכחולים אבא שלי היה מהמר שם למטה, בניו אורלינס . הדבר היחיד שמהמר צריך הוא מזוודה ותא מטען והזמן היחיד שהוא מרוצה זה כשהוא שתוי . הו אמא, התרי בילדיך לא לעשות את שעשיתי אני לבזבז את חייהם בחטא ובסבל בבית השמש העולה . יש רגל אחת על הרציף והשנייה על הרכבת אני חוזר לניו אורלינס לשאת את הכבל והכדור שלי ישנו בית בניו אורלינס המכונה "בית השמש העולה " שהרס את חייהם של נערים עניים רבים ואלוקים, אני יודע, שאני אחד מהם . השיר מתאר את מצוקתו הקשה של הגיבור, את הח...