נעם התחיה

  בס"ד ככל שאדם גדל כך הוא נעשה חכם יותר ומודע יותר למתרחש סביבו. כשהילד קטן הוא מאוד מרוכז בעצמו, במשחקים שלו וברצונות שלו. אם אינו משיג אותם, מיד בוכה. אבל מצרכים של אחרים הוא מתעלם לגמרי – לא בכוונה, הוא פשוט לא מודע להם. שכלו אינו מפותח מספיק כדי לצאת מתוך עולמו ולהתייחס גם לסובבים אותו בתור סובייקטים, כלומר אנשים, בעלי חיים ועצמים שעומדים בפני עצמם ללא קשר אליו. לאט לאט הילד מתבגר ולומד שהעולם אינו מסתובב סביבו אלא הוא עצמו מהווה חלק ממכלול גדול יותר. אבל כאשר מגיע לגיל הנערות נוצר מצב אבסורדי: מצד אחד שכלו מספיק מפותח כדי להבין מה מתרחש סביבו, הוא כבר מסוגל להבין על מה המבוגרים מדברים. אבל מצד שני הוא עדיין ילד, אין לו את הכישורים והנסיון כדי להניע דברים ולהשפיע על העולם. הנער הזה מביט סביבו ורואה איך הפוליטיקה מתנהלת, באיזה רמה מתנהל שיח על נושאים כבדי משקל המשפיעים על אנשים רבים: הוא רואה שכשמתווכחים על השאלה האם צריך להחזיר חטופים בכל מחיר, אי אפשר להעלות טיעון הגיוני ותקף ללא התקפה רדודה בסגנון "לא אכפת לך מהחטופים", "אוכל מוות" וכד'. הוא רואה...

  בס"ד מטרת שיעור זה אינה להכריע בשאלה האם מותר לצאת לטיול בחו"ל או אסור. מטרתו היא להראות שיש מגוון פוסקים רחב המתיר לצאת לטיול בחו"ל בתנאים מסויימים ושאין זה דבר האסור לכל הדעות. הסיבה לדגש שינתן על הדעות המתירות נועד להוציא ממבוכה אנשים דתיים יראי שמים אשר מקפידים על המצוות אך על עניין היציאה לחוץ לארץ לא וחושבים שיש בידם עבירה. אך כיוון שיש להם על מי לסמוך נוכל להראות שאין בידם עבירה אלא לכל היותר אינם נוהגים במנהג חסידות. יש חשיבות גדולה בהפרדה בין מצוות מוסכמות לבין מנהגי חסידות, אנשים יראי שמיים עלולים לתייג עצמם כ"לייטים" והסתכלות עצמית שגויה זו עלולה לגרור אותם להתדרדרות רוחנית עמוקה יותר. הדיון בשאלה זו מתחיל בדרך כלל ברמב"ם המפורסם [1] : " אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ וכן יוצא הוא לסחורה אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אא"כ חזק שם הרעב ...ואף על פי שמותר לצאת אינה מדת חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כלייה למקום " הרב נ...

  בס"ד כחלק מאגדות החורבן מספרת הגמרא במסכת גיטין [1] (תרגול לאחר הציטוט): " אתרנגולא ואתרנגולתא חריב טור מלכא דהוו נהיגי כי הוו מפקי חתנא וכלתא מפקי קמייהו תרנגולא ותרנגולתא כלומר פרו ורבו כתרנגולים יומא חד הוה קא חליף גונדא דרומאי שקלינהו מינייהו נפלו עלייהו מחונהו אתו אמרו ליה לקיסר מרדו בך יהודאי אתא עלייהו הוה בהו ההוא בר דרומא דהוה קפיץ מילא וקטיל בהו שקליה קיסר לתאגיה ואותביה אארעא אמר ריבוניה דעלמא כוליה אי ניחא לך לא תמסריה לההוא גברא לדידיה ולמלכותיה בידיה דחד גברא אכשליה פומיה לבר דרומא ואמר הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא אלהים בצבאותינו דוד נמי אמר הכי דוד אתמוהי קא מתמה על לבית הכסא אתא דרקונא שמטיה לכרכשיה ונח נפשיה אמר הואיל ואיתרחיש לי ניסא הא זימנא אישבקינהו שבקינהו ואזל, איזדקור ואכלו ושתו ואדליקו שרגי עד דאיתחזי בליונא דגושפנקא ברחוק מילא אמר מיחדא קא חדו בי יהודאי הדר אתא עלייהו א"ר אסי תלת מאה אלפי שליפי סייפא עיילו לטור מלכא וקטלו בה תלתא יומי ותלתא לילוותא ובהך גיסא הלולי וחנגי ולא הוו ידעי הני בהני בלע ה' ולא חמל את כל נאות יעקב כי אתא רבין א...

  בס"ד במסכת גיטין אנו נפגשים באגדות החורבן. כשהגמרא מספרת לנו אגדות וסיפורים היא הרי לא באה להעביר לנו את הזמן, יש לה מסר שהיא רוצה להעביר ולכן כדאי לדייק בדבריה כפי שעושים בסוגיות ההלכתיות. וכך הגמרא מתחילה (תרגום לאחר הציטוט): " אמר רבי יוחנן מאי דכתיב   "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה"? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספק חרוב ביתר קמצא ובר קמצא חרוב ירושלים דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא עבד סעודתא אמר ליה לשמעיה זיל אייתי לי קמצא אזל אייתי ליה בר קמצא אתא אשכחיה דהוה יתיב אמר ליה מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא מאי בעית הכא קום פוק אמר ליה הואיל ואתאי שבקן ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא אמר ליה לא אמר ליה יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך אמר ליה לא אמר ליה יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך אמר ליה לא נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה אמר הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה שמע מינה קא ניחא להו איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא... ". קמצא ובר קמצא החריבו את ירושלים, תרנגול ותרנגולת החריבו את הר המלך (טור מלכא),...