ארבעת המלכויות

 

בס"ד

שיעור זה הוא תמצית מתוך סדרת השיעורים על ספר "נר מצווה" של המהר"ל שהעברתי בעבר. לשיעורים ניתן להגיע על ידי לחיצה על קישור זה

"רוֹאֶה הָיִיתִי בַּחֲזוֹנִי עִם לַיְלָה, וְהִנֵּה אַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם מְגִיחוֹת לַיָּם הַגָּדוֹל: וְאַרְבַּע חַיּוֹת גְּדוֹלוֹת עוֹלוֹת מִן הַיָּם, שׁוֹנוֹת זוֹ מִזּוֹ: הָרִאשׁוֹנָה כְּאַרְיֵה וּכְנָפַיִם שֶׁל נֶשֶׁר לָהּ, רוֹאֶה הָיִיתִי עַד אֲשֶׁר נִמְרְטוּ כְנָפֶיהָ וְנִשְּׂאָה ‏מִן הָאָרֶץ, וְעַל רַגְלַיִם כְּאָדָם הוּקָמָה, וּלְבַב אָדָם נִתַּן לָהּ : וְהִנֵּה חַיָּה אַחֶרֶת שְׁנִיָּה, דּוֹמָה לְדֹב, וּלְצַד אֶחָד הָעָמְדָה, וְשָׁלֹשׁ צְלָעוֹת בְּפִיהָ בֵּין שִׁנֶּיהָ, וְכֵן אוֹמְרִים לָהּ קוּמִי אִכְלִי בָּשָׂר רָב :  אַחֲרֵי זֶה רוֹאֶה הָיִיתִי, וְהִנֵּה אַחֶרֶת כְּנָמֵר, וְלָהּ כְּנָפַיִם אַרְבַּע שֶׁל עוֹף עַל גַּבָּהּ, וְאַרְבָּעָה רָאשִׁים לַחַיָּה, וְשִׁלְטוֹן נִתַּן לָהּ : אַחֲרֵי זֶה רוֹאֶה הָיִיתִי בְּחֶזְיוֹנוֹת לַיְלָה, וְהִנֵּה חַיָּה רְבִיעִית נוֹרָאָה וַאֲיֻמָּה וַחֲזָקָה יוֹתֵר, וְשִׁנַּיִם שֶׁל בַּרְזֶל לָהּ גְּדוֹלוֹת, אוֹכֶלֶת וּמְדִקָּה, וְהַשְּׁאָר בְּרַגְלָהּ רוֹפֶסֶת, וְהִיא מְשֻׁנָּה מִכָּל הַחַיּוֹת אֲשֶׁר לְפָנֶיהָ, וְקַרְנַיִם עֶשֶׂר לָהּ"[1]

חזון ארבע החיות שבספר דניאל הוא אחד היסודות להבנת ההיסטוריה העולמית על פי חז"ל. ארבעת החיות אותן רואה דניאל בחזונו מייצגות על פי המפרשים את ארבעת המלכויות שישלטו בעולם מעת יציאת עם ישראל לגלות בבל עד לעתיד לבוא בימות המשיח. כל חיה מייצגת מלכות שונה: האריה – בבל, הדב – פרס, נמר – יוון, החיה האיומה ללא השם – המלכות הרביעית (מלכות אדום).

המהר"ל מפראג בספרו על חנוכה נר מצווה פותח בחזון זה של דניאל ושואל: "ויש לשאול, כי אלו ארבע מלכויות שהעמיד השם יתברך בעולמו אין ספק שלא היו כך במקרה, רק כי כך מחייב סדר עולמו שסדר השם יתברך. ואם כן, למה היה זה שיהיו ארבע מלכויות דווקא?", למה הקב"ה העמיד דווקא ארבע מלכויות? המהר"ל מניח בשאלתו שקיום המלכויות הללו אינו מקרי. היינו יכולים לחשוב שארבעת המלכויות שקמו לאחר חורבן ישראל בבית ראשון הן תוצר של טבע מקרי, של היסטוריה עיוורת, אך המהר"ל איננו מסכים עם גישה זו. מכיוון שהעולם מושגח על ידי ריבונו של עולם, כך גם אירועי ההיסטוריה מושגחים. לא בכדי דווקא מלכויות אלה שולטות בעולם ולא אחרות ולא סתם ישנן דווקא ארבע ולא חמש או עשר. אם אנחנו מקבלים הנחות אלה אנו צריכים להתמודד עם השאלה: אז מה פשר הדבר?

נראה שחז"ל ייחסו מימד מיוחד למלכויות הללו, כך נכתב במדרש בראשית רבה[2]: "והנה תמצא, כי בשעה שברא השם יתברך את עולמו רמז הכתוב אלו ארבע מלכויות...
והארץ היתה תהו, זו מלכות בבל שנאמר (ירמיה, יד) ראיתי את הארץ והנה תהו.
ובהו, זו מלכות מדי שנאמר (אסתר, ו) ויבהילו להביא את המן.
וחשך, זו מלכות יון שהחשיכה עיניהן של ישראל בגזירותיהן, שהיתה אומרת להם, כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלוהי ישראל.
על פני תהום, זו מלכות הרשעה שאין לה חקר כמו התהום, מה התהום הזה אין לו חקר אף הרשעים כן.
ורוח אלוהים מרחפת, זה רוחו של מלך המשיח, היאך מה דאת אמרת (כמו שנאמר) (ישעיה, יא) ונחה עליו רוח ה'..."

ממדרש זה אנו למדים שהמלכויות הללו אינן מהוות רק אירוע היסטורי, חז"ל באים ללמד אותנו שיש להן משמעות עמוקה יותר, העקרונות שמתוכם יצמחו המלכויות הללו מופיעים כבר בבריאת העולם. בבל, פרס, יוון והמלכות הרביעית מבטאות רעיונות ואידיאות שהיו חקוקים כבר בזמן הבריאה.

וכאן המדרש מביא אותנו לידי הבנה ראשונית לגבי מה מהותן ומשמעותן: המדרש מייחס לכל מלכות חסרון מסויים שהיה קיים בבריאת העולם. בבל - תהו, פרס - בוהו וכו', כלומר המלכויות מביאות לידי ביטוי את החסרון האינהרנטי שקיים בעולם כעולם.

יש את הבורא ויש את העולם שנברא. מעצם זה שהעולם נברא (ולא בורא) הוא חסר ומוגבל, הוא לא מושלם. בעצם זה שהוא זקוק לבורא על מנת שיקיים אותו הוא חסר, מעצם זה שהיה מצב בו לא היה קיים ועכשיו הוא קיים, הוא מוגבל (לא נכנס לשאלת מהותו של הזמן במסגרת זו, רק נציין שניתן היה לשאול: האם לפני בריאת העולם היה משמעות לדבר על זמן? האם ניתן בכלל לדבר על אירוע שנקרא לפני בריאת העולם, אם לא היה קיים זמן).

המהר"ל מסביר שהחיסרון היסודי שקיים בעולם מאז הבריאה מתגלה בארבעה תחומים, וכל אחד מהם מקבל ביטוי היסטורי במלכות אחרת.
בבל מייצגת את החומריות והעולם הגשמי;
פרס את התחום התרבותי-רגשי;
יוון את התחום השכלי-לוגי;
והמלכות הרביעית מבטאת את המגמה, את הכיוון שאליו מופנים כל שלושת הכוחות הללו, האם הם בונים או הורסים.

שלוש המלכויות הראשונות משקפות חסרון טבעי הקיים בעולם: גוף, נפש ושכל - שלושת הרבדים העיקריים שהמהר"ל מרבה לדבר עליהם במקומות רבים. הגוף קשור לעולם החומר, השכל לרוח הטהורה, והנפש מחברת ביניהם. כל מלכות מגלה את מבטאת את החסרון שנוצר בעולם בעקבות אותו הרובד שהיא מייצגת.

בבל, שהייתה שקועה בעושר, בנייה אדירה, בזבוז ובחומרנות, מבטאת את החסרון של הגוף: כאשר החומר משתלט הוא מטשטש את האלוקי ומעמיד במרכז את הכוח, ההנאה והשליטה.

פרס, שמלכותה הייתה מלאת תאוות, תענוגות והנעת רגשות (כמו בסיפורי המשתאות במגילת אסתר), מבטאת את החסרון של הנפש: רגשות בלי גבול עלולים להוביל לבלבול, אימפולסיביות ולחוסר יציבות מוסרית.

יוון, שהעמידה את השכל במרכז - פילוסופיה, לוגיקה, יופי, מדע - מבטאת את החסרון של השכל: גם שכל טהור עשוי להפוך לכלי לגאווה, לניתוק מהקודש, ולראיית האדם כמרכז במקום הקב"ה (כמו הגזירות שניסו לעקור את הזהות הרוחנית של ישראל).

אך בניגוד לשלוש המלכויות הראשונות, שאינן "רעות" אלא פשוט מוגבלות, המלכות הרביעית מייצגת השחתה מכוונת, שימוש של הגוף, הנפש והשכל לכיוון ההפוך מן התכלית. במקום לבנות, להעלות ולהתקרב לא-ל, היא מושכת את העולם כלפי כילוי עצמי.

לפי המהר"ל, כל המלכויות הללו הן תוצאה של אותה "התרחקות" ראשונית של הבריאה מן האינסוף. הגוף, הנפש והשכל מטבעם מסתירים את האלוקות, אבל האדם יכול לנתב אותם קדימה, להשתמש בהם לבניין. מעל כל זה מרחפת כאיום המלכות הרביעית, זו שמנצלת את אותם כוחות עצמם לצורך השחתה.

אך בדיוק כאן מגיעה בשורת התקווה של חז"ל:
"ורוח אלוהים מרחפת - זה רוחו של מלך המשיח".
המשיח מחזיר את מלכות ישראל, שמטרתה לכוון את כל הכוחות הללו - החומר, הרגש והשכל - אל ייעודם האמיתי: קידום העולם לקדושה ולמימוש עצמי אמיתי, ולא להרס.

בסופו של דבר, המבט של חז"ל והמהר"ל על ארבע המלכויות מלמד אותנו שהמציאות אינה אוסף מקרים היסטוריים, אלא תהליך מחושב שמוביל את העולם לקראת תיקונו. כל מלכות חושפת את אחד החסרונות שנבראו בעולם, ואת האתגר המונח לפתחנו: כיצד להשתמש בחומר, ברגש ובשכל, לא כחומות המסתירות את האור האלוקי, אלא ככלים לגילויו.

בתוך המאבק הזה מופיעה ההבטחה:
"ורוח אלוהים מרחפת - זה רוחו של מלך המשיח".
כאשר הכוחות הללו יתעלו ויתוקנו, תתגלה שוב מלכות ישראל ותוביל את העולם אל ייעודו, לא אל השחתה וחורבן, אלא אל בניין, קדושה ומשמעות.

 

---

[1] דניאל פרק ז, מקור התרגום: https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8:%D7%93%D7%A0%D7%99%D7%90%D7%9C_%D7%96

[2] פרשה ב', ד'