חוני המעגל – אחרית דבר
בס"ד
כולנו
מכירים את הסיפור על חוני המעגל[1] שהתפלל שירד גשם ולאחר שירדו
גשמים קלים וגשמי זעף הגיעו גשמי ברכה עד שהתפלל שיעצרו. אנחנו יודעים שחוני היה
אדם גדול שהרגיש כבן בית אצל הקב"ה. אבל המשך הסיפור על חוני קצת פחות מוכר,
וכך מספרת הגמרא[2]
(תרגום לאחר הציטוט):
"אמר
ר' יוחנן כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה: שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון
היינו כחולמים אמר מי איכא דניים שבעין שנין בחלמא יומא חד הוה אזל באורחא חזייה לההוא
גברא דהוה נטע חרובא אמר ליה האי עד כמה שנין טעין אמר ליה עד שבעין שנין אמר ליה פשיטא
לך דחיית שבעין שנין אמר ליה האי [גברא] עלמא בחרובא אשכחתיה כי היכי דשתלי לי אבהתי
שתלי נמי לבראי יתיב קא כריך ריפתא אתא ליה שינתא נים אהדרא ליה משוניתא איכסי מעינא
ונים שבעין שנין כי קם חזייה לההוא גברא דהוה קא מלקט מינייהו אמר ליה את הוא דשתלתיה
א''ל בר בריה אנא אמר ליה שמע מינה דניימי שבעין שנין חזא לחמריה דאתיילידא ליה רמכי
רמכי אזל לביתיה אמר להו בריה דחוני המעגל מי קיים אמרו ליה בריה ליתא בר בריה איתא
אמר להו אנא חוני המעגל לא הימנוהו אזל לבית המדרש שמעינהו לרבנן דקאמרי נהירן שמעתתין
כבשני חוני המעגל דכי הוי עייל לבית מדרשא כל קושיא דהוו להו לרבנן הוה מפרק להו אמר
להו אנא ניהו לא הימנוהו ולא עבדי ליה יקרא כדמבעי ליה חלש דעתיה בעי רחמי ומית אמר
רבא היינו דאמרי אינשי או חברותא או מיתותא" – תרגום: אמר רבי יוחנן: כל
ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה: "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון
היינו כחולמים". אמר: "האם יש מישהו שישן שבעים שנה ונמצא בחלום?"
יום אחד היה הולך בדרך, ראה
את אותו אדם שנטע חרוב. אמר לו: "זה, עד כמה שנים טוען פירות?" אמר לו:
"עד שבעים שנה". אמר לו: "פשוט לך שאתה חי שבעים שנה?" אמר
לו: "אותו האדם (כלומר אני) עולם מלא חרובים מצאתי, כפי ששתלו לי אבותי, שותל
גם כן אני לבני". ישב, אכל פיתו, באה לו שינה וישן. הקיפה אותו שן סלע, ונעלם
מן העין, וישן שבעים שנה. כאשר קם, ראה את אותו אדם שמלקט מן החרובים. אמר לו:
"אתה הוא ששתלת את העץ הזה?" אמר לו: "בן בנו אני". אמר לו:
"משמע שישנתי שבעים שנה". ראה לחמוריו שנתיילדו לו עדרים עדרים. הלך
לביתו אמר להם: "בנו של חוני המעגל מי קיים?" אמרו לו: "בנו איננו
עוד, בן בנו קיים". אמר להם: "אני הוא חוני המעגל". לא האמינו לו. הלך
לבית המדרש שמע את חכמים אומרים: "ברורות לנו השמועות כמו בשנות חוני
המעגל", שכשהגיע לבית המדרש, כל קושיה שהיתה לחכמים היה פותר להם. אמר להם:
"אני הוא". לא האמינו לו ולא עשו לו כבוד כפי שצריך. חלשה דעתו, ביקש
רחמים ומת. אמר רבא: זה כמו המשפט שאומרים אנשים: "או חברותא או מיתותא".
הסוף
של סיפור חוני המעגל עצוב מאוד, הוא מתעורר לעולם חדש שאינו מכיר ואיש אינו מכיר
אותו. בעולם החדש חוני המעגל הוא דמות מופת היסטורית אליה מתגעגעים אך כשהוא מגיע
ועומד מולם, אף אחד לא מזהה אותו. הדבר כל כך קיצוני עד כדי כך שהוא נושא תפילה
להקב"ה שירחם עליו.
השאלה
הגדולה היא מה הגמרא באה ללמד אותנו בסיפור זה? השאלה מתחזקת לאור העובדה שסיפור זה
חוזר על עצמו בירושלמי[3] באופן שונה לגמרי (תרגום לאחר
הציטוט):"א"ר יודן גיריא הדין חונה המעגל בר בריה דחוני המעגל הוה סמיך
לחרבן בית מוקדשא נפק לטורא לגבי פעליי עד דו תמן נחת מיטרא עאל ליה למערתא מן יתיב
גם ודמך ליה ועבד שקיע בשינתיה שובעין שנין עד דחרב בית מוקדשא ואיתבני זמן תיניינות.
לסוף שובעין שנין איתער מן שינתיה נפק ליה מן מערתא וחמא עלמא מחלף זוויי דהוות כרמי'
עבידא זייתין זוויי דהוות זייתין עבידא זרעו. שאל ליה למדינתא אמר לון מה קלא בעלמא
אמרון ליה ולית את ידע מה קלא בעלמא אמר לון לא. אמרין ליה מאן את אמר לון חוני המעגל.
אמרון ליה שמענן דהוה עליל לעזרה והיא מנהרה עאל ואנהרת וקרא על גרמיה (תהילים קכו)
בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחלמים" – תרגום: אמר רבי יודן: גזר דין!
(כותרת) חוני המעגל, בן בנו של חוני המעגל היה. סמוך לחורבן בית המקדש יצא להר, אל
מקום עבודתו. למקום ששם ירד הגשם ונכנס למערה. משישב שם, נרדם ושקע בשינה עמוקה
שבעים שנה, עד שחרב בית המקדש ונבנה מחדש. לבסוף, לאחר שבעים שנה, התעורר משנתו
ויצא מהמערה, וראה את העולם השתנה: כרמים הפכו לזיתים, וזיתים הפכו לכרמים. שאל את
אנשי המקום ואמר להם: "מה קרה בעולם?" אמרו לו: "ומה אתה לא יודע
מה קרה בעולם?" אמר להם: "לא". שאלו אותו: "מי אתה?" אמר
להם: "חוני המעגל". אמרו לו: "שמענו כי היה עולה לעזרה והאיר את
פניו וקרא על עצמו (תהילים קכו): 'בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים'".
הירושלמי
מספר בכלל על נכדו של חוני המעגל המפורסם שגם לו קראו "חוני המעגל" והוא
זה שישן שבעים שנה. גם תקופת הסיפור שונה לגמרי: בית ראשון ותחילת שני. אבל בניגוד
לסיפור של הבבלי, סיפור זה נגמר בטוב, מכירים בו שהוא הנכד של חוני המעגל והוא
מצליח להשתלב בעולם החדש. מה בא הירושלמי ללמד אותנו? מה ההבדל בין תפיסתו לבין הבבלי?
שווה
לציין שיש גם גירסה שלישית לסיפור, אותה מספר יוספוס פלאביוס[4]: "וצדיק אחד חביב-אלוהים,
חוני שמו, שהתפלל פעם לאלוהים בשעת עצירת גשמים שיסיר את הבצורת, ואלוהים שמע לקולו
והמטיר, (חוני זה) התחבא בראותו שהמהומה עומדת בתוקפה. והוא הובא למחנה היהודים והם
דרשו ממנו, שכשם שהתפלל והפסיק את הבצורת כך יערוך תפילות נגד אריסטובולוס ובני-סיעתו
המורדים.וכשהתנגד וסירב, הכריחו ההמון (לכך). אז עמד בתוכם ואמר: 'אלוהינו מלך העולם,
מאחר שאלה העומדים אתי הם עמך והנצורים כוהניך, בבקשה ממך, שלא תשמע את אלו נגד אלו
ולא תקיים מה שמבקשים אלו נגד אלו'. (וכשעמד) והתפלל תפילה זו הקיפו אותו הרשעים שביהודים
והרגוהו בסקילה. מיד נפרע מהם האלוהים על אכזריותם והטיל עליהם עונש על רצח חוניו...
שלח רוח גדולה וחזקה והשמיד את כל תבואת הארץ" – סיפור זה ממוקם מבחינה
היסטורית בזמן אחר לגמרי ובסופו חוני המעגל נרצח. במסגרת שיעור זה לא נתעכב על גירסה
זו, עם זאת הסיפור השלישי מחזק את השאלה: אנחנו יודעים שכשהגמרא מספרת לנו סיפור,
אגדתא, אין כוונתה בהכרח לספר לנו מה היה מבחינה היסטורית אלא להעביר לנו מסר.
נחזור
לתלמוד הבבלי. חוני המעגל שמסופר שם הוא הוא היה אותו אחד שעג עוגה, התפלל וירד
גשם. הוא היה אחד האנשים המוכרים בדורו, אנשים ביקשו ממנו שיתפלל עליהם והיה ידוע
שהוא מלומד בניסים. לאחר הסיפור עם הגשם ועל כך שנענתה תפילתו ניתן אולי להסביר
שחוני מתמודד עם השאלה התיאולוגית הבאה: אם ניתן להתפלל אל הקב"ה ולהיוושע
כמו שהתרחש בעקבות תפילתי לגשם, מדוע לאחר בית ראשון היה צורך לחכות 70 שנה בגלות
עד שהקב"ה הושיע את עם ישראל? למה היה צריך לחלום ולכסוף ולא להתפלל ולהיוושע
מיד?
בעוד
שאלה זו מלווה אותו בחייו הוא נפגש עם בעל החרוב (לא סתם נבחר עץ חרוב, מלשון חורבן) שמלמד אותו על כך שהעולם עובד
בצורה תהליכית, אנחנו אוכלים את פירות העבודה של אבותינו, ועבודתנו עצמה משפיעה על
צאצאינו העתידיים. במילים אחרות, זמן הגלות של שבעים השנים היה זמן של הכנה, זמן
שבו עם ישראל הכין את הקרקע לבית שני. זה חייב להתרחש בצורה תהליכית, כיוון שלוקח
זמן לבנות את העם ולהכינו. ככלל, העולם הולך לאיטו ובונה את הדברים לאט לאט.
ממשיך
הסיפור וחוני אוכל, נרדם וישן שבעים שנה – מספר השנים המקביל לגלות ישראל בין בית ראשון
לשני בבבל. לאחר שמתעורר, רואה את העולם החדש בו הוא נמצא ומגלה כמה שנים ישן. הוא
הולך לבית המדרש ומתרץ את השאלות שעלו שם – במילים אחרות, הוא הולך לכור הגרעיני
שמניע את העם, למקום שבו כל הזמן חושבים איך מחברים את חיי היום יום לאלוקים הן
ברמה הפרטית והן ברמה הציבורית ופותר את ההתלבטויות שעלו שם. הדרך לקרבת ה' ברורה
לו והוא חולק זאת עם באי בית המדרש. אך כאן מגיעה נקודת השבירה: כשהוא מגלה להם
שהוא לא אחר מאשר חוני, אף אחד לא מאמין לו. מדוע? כי חוני הוא דמות שייצגה את
הקשר השלם של אדם עם אלוקיו, כבן המתחטא לפני אביו, אבל כאן, שבעים שנה אחרי, הקשר
חלש יותר. בעולם החדש – כלומר בעולם המושגים החדש – לא מכירים החכמים בן אדם כל כך
שלם וגם אם חוני בכבודו ובעצמו עומד מולם הם לא מסוגלים לזהות אותו כיוון שאנשים
כמו חוני לא קיימים יותר בעולם, לא בעולם הפיסי ולא בעולם המושגים. הוא דמות מיתית, הם
בוודאי חשבו לעצמם, לא ייתכן שמסתובבים בינינו אנשים כמוהו, זה לא עובד ככה יותר.
השפעתו
של חוני ומסריו קיימים ומהדהדים וימשיכו ללמד אותנו לדורות, אבל חוני עצמו לא יכול
למצוא את עצמו יותר בעולם. מדור לדור העולם משתנה יותר ויותר וכל צדיק מופיע דווקא
בזמן מסויים לתפקיד מסויים. אבל בזמן אחר – מי יכיר אותו? מי יבחין בגדלותו? ולכן
חוני מבקש רחמים ונפטר.
ההשפעה
שלנו כבני אדם על העולם אינה מתבטאת בנו כאישים. אנחנו הכלי שמעניק חיים לאחרים,
אנחנו עץ חרוב שרק לאחר שבעים שנה, כנגד ימי שנותיו של האדם, ניתן לראות את
פירותיו. הפירות של מעשינו והשפעתם על אחרים הם הדברים החשובים באמת, לאו דווקא
אנחנו כפרסונות. את השכר שלנו נקבל מהקב"ה, נכון, אבל השאיפה היא להעניק
מעצמנו לדורות הבאים כך שגם אם נישן שבעים שנה, נתעורר ואף אחד לא יזהה אותנו, עדיין
יוכלו להנות מאותם דברים שעשינו כשהיינו בחיים. זו גישתו של הבבלי.
הירושלמי,
לעומת זאת, רוצה ללמד דבר אחר לגמרי. הוא לא מדבר על חוני עצמו, הוא מתמקד בנכדו,
כלומר בפרי של חוני, ומדגיש את השפעתו של חוני לאורך השנים. כשנכדו נכנס לעזרה,
העזרה מאירה, עם ישראל נהנה מפירות עבודתו של חוני הסבא ולכן חוני ממשיך להתקיים
בתודעה הלאומית שלנו, הוא מאיר לנו את העזרה. זאת, לעומת הבבלי שמדגיש את חוני
כאדם, כאישיות. הבבלי מלמד אותנו ש"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים"[5] – גם לצדיקים, אך הירושלמי שם
דגש על האופן שבו חיינו באים לידי ביטוי וממשיכים להשפיע גם על העתיד.
במאמר
מוסגר נוסיף שרגילים לתאר את הגנטיקה שההורים מעבירים לילדיהם ברמה הפיסית: צבע
עיניים, גובה וכד'. אך הדבר נכון גם ברמה הרוחנית – יש לנו קשר נשמתי להורינו, אנו
"יורשים" חלק מנשמתם. ליתר דיוק אנו מהווים גוון חדש שנובע מהם. בכך יש לנו
קשר רוחני אליהם, ובחיינו ובמעשינו אנו מבטאים משהו מהם, מנשמתם. לכן כשאדם נפטר וילדיו
וצאצאיו הולכים בדרך הטוב יש לנשמתו נחת והיא מתעלה – זה לא בגלל שכשהם מקיימים
מצווה מסויימת מתווספות לו נקודות בשמים, אלא שכשהם מתעלים משהו ממנו מתעלה כי ילדיו
מהווים ביטוי נוסף לנשמתו של אביהם. בעומק הדברים זה גם מה שמלמד אותנו הירושלמי,
אנחנו חיים ומבטאים את כוחותיהם ונשמותיהם של אבותינו ואבות אבותינו, אנו ממשיכי
דרכם בפועל. לכן הגיבור באגדתא של הירושלמי הוא נכדו של חוני ולא חוני עצמו, על
מנת להדגיש את ההמשכיות וחיבור לדורות הקודמים.
תגובות
הוסף רשומת תגובה