פרשת זכור - זיכרון והיסטוריה


בס"ד

נסיון ההתנקשות
השופט שלוּוה במשמר חמוש מצא אותו מחזיק שעון ופתיל השהיה באחד המרתפים מתחת לבית הלורדים הבריטי. מאוחר יותר באותו יום, החמישי בנובמבר 1605, התגלו שלושים ושש חביות נפץ ובתוכן 2.5 טון של אבקת שריפה שמטרתן היתה לרצוח את המלך ג'יימס הראשון ורוב האצולה באמצעות פיצוץ בניין הפרלמנט הבריטי בטקס פתיחת הפרלמנט.
באחת לפנות בוקר הובא אותו האיש, גאי פוקס, לחדר השינה של המלך שם התאספו המלך וכל חברי הממשלה, הודה בתוכנית זו וב-31 לינואר 1606 הוצא להורג עם קושרים נוספים. בעקבות כך נחקק חוק בפרלמנט הבריטי בהוראתו של ג'יימס הראשון, שבכל שנה ה-5 בנובמבר יחגג כ"יום שמחה לזכר הצלתנו". ביום זה נהגו להדליק מדורות ולשרוף בובה בדמותו של גאי פוקס[1]. עוד דבר שנשתמר כמסורת הוא המנהג שלפני כל טקס של פתיחת הפרלמנט, נוהגים אנשי המשמר לערוך חיפוש טקסי אחר מטעני חבלה. מטרת יום זה היא גם ללמד על החומרה של הבגידה במלך ולכן לילה זה נקרא גם Gunpowder Treason Day - ליל המזימה.
המלך ג'יימס דרש, ולא בכדי, לחגוג את המאורע ולא רק ללמוד אותו וזאת בכדי שהוא יישאר חקוק בזכרון של העם האנגלי, לא רק בהיסטוריה שלו.

ההבדל בין זכרון להסטוריה
ההיסטוריון יוסף חיים ירושלמי[2] עומד על ההבדל שבין זיכרון להיסטוריה וכך כותב[3]: "עיקרו של הספר הזה ("זכור") הוא נסיון להבין את מה שלפנים נראה בעיני כפרדוקס  - דהיינו, שבעוד שהיהדות בכל הדורות לא חדלה לתהות על משמעותה של ההיסטוריה, ההיסטוריוגרפיה [הבירור של האירועים ההיסטוריים באופן מפורט ושיטתי] עצמה לא מילאה אצל היהודים אלא תפקיד שולי לכל היותר, ותכופות לא מילאה תפקיד כלל; ובעקבות זאת, בעוד שזיכרון העבר היה תמיד גורם מרכזי בהתנסות היהודית, הרי לא ההיסטוריון היה משמרו העיקרי" – הוא מציג את הפרדוקס הבא: מצד אחד היהדות נותנת לזיכרון מקום מאוד משמעותי, היהדות חוקרת מה משמעות המאורעות שהתרחשו ומשמרת אותם על ידי המצוות והמנהגים. אבל מצד שני חקר ההיסטוריה לא תפס כמעט מקום (אם בכלל) בחיים היהודיים – אף על פי שהיינו מצפים שזה מה שיתרחש אצל אומה שכל כך קשורה לעבר שלה ולעתידה.
מתוך דבריו אנו יכולים ללמוד שהזיכרון נותן משמעות לעבר ומחבר אליו את ההווה. היהודי שמקיים מצווה זכר ליציאת מצרים חי עכשיו משהו מיציאת מצרים, מבטא בחייו משהו מאירוע זה. לעומת זאת ההיסטוריה היא דבר אובייקטיבי, משהו שאליו פונים ואותו ניתן לחקור ולחשוף. ההיסטוריה היא משהו חיצוני לנו שאליו אנו מתחברים. האדם והמסורת אינם המרכז אלא חלק מההיסטוריה. זאת לעומת הזיכרון שמעמיד את האדם במרכז, או באופן יותר מדויק את חיבורו של האדם לעברו.

מה עמלק עשה שנצטווינו לזכור את מעשהו
"זכור את אשר עשה לך עמלק" – אנו מצווים לחיות את הזיכרון, לא ללמוד אותו כעובדה היסטורית יבשה שאינה קשורה לנו - לזכור אותו. אבל מה עשה לנו עמלק? מה היה כל כך מיוחד בבואו לקראתנו למלחמה? הרי נלחמנו במלחמות נוספות?
אם מעיינים בפסוקים מוצאים תשובה לכאורה מוזרה: "אשך קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע", כלומר, עמלק הגיע אליך כשאתה עייף ויגע ומתחיל את המלחמה דרך פגיעה בנחשלים. מה כל כך חמור בזה? הוא בסך הכל נלחם בעזרת טקטיקה נכונה: פגיעה בחלשים ומתוך כך פגיעה במורל העם ואז מלחמה בחלק היותר מרכזי של העם.
עם שאלה זו התמודד המדרש המפורסם[4]: "אמר רבי חוניא: משל למה הדבר דומה? לאמבטי רותחת שלא היתה בריה יכולה לירד בתוכה. בא בן בליעל אחד וקפץ לתוכה. אע"פ שנכוה - הקירה לפני אחרים. אף כאן: כיון שיצאו ישראל ממצרים, הקב"ה קרע הים לפניהם ונשתקעו המצרים לתוכו - נפל פחדן על כל האומות, שנאמר: (שמות טז) אז נבהלו אלופי אדום וגו'. כיון שבא עמלק ונזדווג להם - אע"פ שנטל את שלו מתחת ידן הקירו לפני אומות העולם".
אם מבינים את המדרש כפשוטו יוצא שבעצם זה שעמלק נלחם עם ישראל, הוא פתח פתח לאומות העולם להילחם אתנו. המשל מאוד מובן, אבל באיזה אופן עמלק קירר אותנו, מה הנמשל? מה הוא עשה שגרם לנו לאבד את החסינות שלנו, את המצב הרותח שלנו?
כאשר עם ישראל יצא ממצרים נוצרה התפיסה שהנה יש כאן עם מושלם שהא-ל אתו, הוא זה שניצח את מצרים - האומה ששלטה על העולם, והוא זה שישלוט עליו מעכשיו. אין מה להלחם בו ושום תועלת לא תצמח מכך. לתוך מצב זה, מגיע עמלק ומראה לכולם שלעם ישראל יש "נחשלים". הוא מגלה לעולם שאנחנו לא כאלה מושלמים כמו שחושבים ויש לנו נקודות תורפה דרכן ניתן לפגוע בנו. עמלק הוא זה שהפך את עם ישראל לפגיע, הוא זה שפתח את הפתח להרוג ולטבוח, לרצוח ולפגוע בנו במהלך כל ההיסטוריה.
לכן אנו מצווים לזכור את אשר עשה לנו עמלק, לא רק ללמוד כידיעה חיצונית, אלא לזכור – לזכור ולא לשכוח את כל מה שהתגלגל עלינו במהלך הדורות בגלל הזינוב שלו בנחשלים שבנו. זיכרון מעשה עמלק הוא משהו אקטיבי שנועד להטביע בנו את החוויה של אותו פספוס היסטורי גדול שנוצר על ידי עמלק. ללא מעשה עמלק לא היה צורך לעם ישראל להילחם, היתה לנו אפשרות להשתית ממלכה על אדני השלום, ללא צורך בלחימה וחורבן. אמנם בתחילה "נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, תיפול עליהם אימתה ופחד" – אבל כל התחושות הללו של אומות העולם היו אמורות להיות נכונות רק "עד יעבור עמך ה', עד יעבור עם זו קנית" – עד שעם ישראל יגיע לארץ ישראל ויבנה את המקדש שמהווה את הנקודה הכי חזקה של חיבור שמים וארץ ומתוכה יוצאת ברכה לעולם.
אבל את כל זה מנע עמלק, מתי? – מתי שהראה לאומות העולם שניתן להילחם בעם הזה שיצא ממצרים, שהוא בעצם עם ככל העמים, שיש בו נחשלים, שהוא עייף ויגע והוא לא מביא איזושהי בשורה לעולם.




[1] המילה "בחור" באנגלית - "guy"="גאי- מקורה בנוהג זה שכן נהגו לקרוא לדמות ששורפים בשם "גאי", שבשפת הדיבור שינתה את משמעותה משם פרטי לכינוי כללי לאדם (ויקיפדיה).
[2] חי בשנת 1932 – 2009 בארצות הברית, היה חוקר את ההסטוריה של עם ישראל ופרופסור בהארוורד וקולומביה.
[3] בספרו "זכור" עמוד 16,הוצאת ספרית אופקים\עם עובד תשמ"ח.
[4] מדרש תנחומא, דברים, כי תצא ט.

תגובות

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז

קול הנבואה - שיעור 10

קול הנבואה - שיעור 9