דעת תורה, אמונת חכמים ופסיקת הלכה

בס"ד
דעת תורה, אמונת חכמים ופסיקת הלכה

ניתן לקרוא את השיעור גם כקובץ בקישור זה


לא מעט פעמים יוצא לנו להיתקל בפשקווילים בשם מרנן ורבנן גדולי ישראל שליט"א, במודעה בעיתון או במכתב רבנים שכותרתו "ועשית ככל אשר יורוך". לעניינים אלה מדביקים גם את השם "דעת תורה" שאחריה אין להרהר או לשאול אלא יש לפעול לפיה. הדבר בא לא רק במרחב הציבורי אלא גם ברשות היחיד: אנשים מתייעצים עם הרב בנושאים מנושאים שונים, חלק בנושאים הלכתיים וחלק בנושאים שאינם כאלה במטרה ללכת אחר הוראתו של הרב.

המקור לביטוי דעת תורה מופיע בגמרא[1] בסוגיה העוסקת בגיד הנשה. לדעת רבי יהודה גיד הנשה נוהג רק בירך אחת, "והדעת מכרעת את של ימין", שנוהג בירך הימנית דווקא. על דברים אלה מקשה הגמרא: "איבעיא להו: מיפשט פשיטא ליה לרבי יהודה, ומאי 'דעת' – דעת תורה, או דילמא ספוקי מספקא ליה ומאי 'דעת' – דעת נוטה?" – דעת תורה במובן זה היא דעת התורה לעומת דעת נוטה שמשמעותה היא דעתו האישית של רבי יהודה. אנו רואים שהשימוש בביטוי דעת תורה בסוגיה זו שונה משימושו בימינו אנו.

את שימוש במושג דעת תורה כפי שאנו מכירים אותו ניתן למצוא ביהדות הונגריה בימי האמניסיפציה כפי שמביא פרופ' יעקב כ"ץ[2].

הרציונל שעומד מאחורי הפניה לרב בדברים שאינם הלכתיים יכולה לנבוע משתי סיבות:
1) התייעצות עם דמות בעל סמכות, חכמה ונסיון חיים – ובזה אינו שונה הרב מאדם אחר, וכפי שכותב הרב קוק[3]: "כשאני בעצמי, מוצא אני את עבודת הרבנים לא בתוכן המעשה של בנין האומה החומרי, כי אם בהשפעתם לחדד את הדעות, המביאות לאימוץ וסידור אורגני לאומי, לחזק את ההכרה הלאומית ולאמץ ידים רפות של פועלים מוכשרים לעבודה זו. לעדן את המחשבות ולחדדן. ולהרבות בהן אמונה אמיצה ועמוקה משפעת הגיוני קודש העצורים בנשמתם, ולהעלות בזה את התחיה הלאומית כולה למרומי הקודש שמשם לוקחה. אבל העבודה בפועל, השיח והשיג עם רבי מלוכה ואדירי הפוליטיקה, אם מזדמן הדבר שימצאו לנו רבנים, שגם להם יד ושם בעבודות כאלו, אינם כמובן גרועים משאר בני אדם בתור יהודים נאמנים לעמם. אבל לא מטעם התפקיד של הרבנות."

 2) האמונה לפיה השכל התורני משפיע על קבלת ההחלטות בכל הנושאים ומיישר אותה. גישה זו אנו יכולים למצוא אצל ר' אברום שפירא זצ"ל[4] שמביא ראיה מהגמרא הבאה[5]: "ת''ר ששה דברים עשה חזקיה המלך על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו...ועל שלשה לא הודו לו קיצץ דלתות של היכל ושיגרן למלך אשור ולא הודו לו סתם מי גיחון העליון ולא הודו לו עיבר ניסן בניסן ולא הודו לו" – מתוך גמרא זו לומד ר' אברום שפירא שחכמים לא הסכימו עם חזקיהו המלך בדברים שנתונים להכרעה מציאותית שאינה קשורה לעניינים הלכתיים וכך כותב: "ממעשה זה מוכח שיש לחכמים מעמד בהערכת המציאות, כמו לנביא. משנסתלקה הנבואה ניתן כח זה לחכמים, כמוש"כ בסדר עולם רבא: משנסתלקה הנבואה כוף אזנך לשמוע דברי חכמים. כך מוכח מהמעשה בדוד. לאחר שהיה דוד מורה לאנשיו לכו ופשטו ידיכם בגדוד, מיד יועצים באחיתופל, נמלכין בסנהדרין ושואלים באורים ותומים. אחיתופל היה השכל הישר של אותם זמנים, "ועצת אחיתופל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל איש בדבר האלקים" (שמו"ב טז,כג), ואעפ"כ מצאו לנכון להימלך גם בסנהדרין, לברר מה יש לדעת תורה לאמר לאחר מה שנאמר על ידי ההגיון והשכל הישר. למדנו מזה שקודם כל צריך לברר הבעיא על פי השכל הישר, כמו"ש "נמלכין באחיתופל", ורק אח"כ נשאלים לאורים ותומים, ובלי זה לא היו נענים באו"ת. ואח"כ נמלכין בסנהדרין".

וכך כותב החזון איש[6]: "השיטה לעשות את התורה לחלקים שנים, הרואה באיסור והיתר חלק אחד והוראה בשוק החיים חלק שני, להיות נכנעים להוראות חכמי הדור בחלק הראשון ולהשאיר לחופש בחירתם בחלק השני – היא השיטה הישנה של המינים בירידת היהדות באשכנז אשר הדיחו את עם ישראל עד שיתערבו בגויים ולא נשאר לפליטה..."

יש לציין שאמנם יש השפעה של לימוד התורה על ניתוח האדם את המציאות וקבלת ההחלטות שלו אך יש לכך גבול – אדם שאינו מבין ברפואה לא יוכל לייעץ בתחום זה – אלא אם כן הוא נביא. ואכן הרב עמיטל ז"ל מתייחס לדבריו של ר' אברום שפירא ודוחה אותם:  קודם כל לא כתוב מי לא הודו למעשי חזקיהו, הרי יכול להיות שפרנסי הדור לא הודו לו ולאו דווקא חכמים (וכן מעיר העורך בתחומין). בנוסף, ישנה גמרא במסכת ברכות[7] שמביאה עניין זה ושם כותב רש"י[8]: "נוטלין מהן רשות כדי שיתפללו עליהם" – כלומר שמטרת ההליכה לסנהדרין היא בקשת רשות לצורך תפילה עליהם ולא לעיכוב.  בנוסף הוא מצוטט את הרב בר שאול ז"ל[9]: "האם באמת הנך מאמין שמי שעסק כל ימיו בסדרי נשים ונזיקים, יוכל לפסוק הלכה גם בדיני קדשים וטהרות רק בשל כך ששכלו הפך והיה ל"שכל תורתי"? אתמהה!" – עם זאת, על כך ניתן לומר שמי שלא למד את כל התורה כולה אין לו שכל של תורה ולכן ההוכחה הזו נופלת.

מלבד המושג דעת תורה אנו מוצאים אמירות על כך שאין לערער אחר החלטות או תשובות הרבנים, אמירות שמדברות על "אמונת חכמים" והצורך להיות תמים ולא להבין עד הסוף את הרציונל שכיוון את הרב. גישה זו באה חזק לידי ביטוי בסיפורי חסידים שונים, על התמימות של החסיד ועל ההוראה המשונה של הרב. דבר זה גם מונצח בפרסום של שו"ת סמ"ס במרחב הציבורי – בהם, לרוב, הרבנים העונים נותנים תשובה ללא הסבר על הרציונל שמאחוריה.

האם זו הדרך הנכונה? האם "אמונת חכמים" הכוונה לאמונה עיוורת? האם "דעת תורה" היא דבר מוחלט? הגישה הזו מובילה לעיוותים רבים: אנשים שלא רוצים לתפוס אחריות על מעשיהם משליכים את ההחלטה לפתחו של הרב, אנשים יוצאים מנקודת הנחה שגויה (שמקורה בנצרות הקתולית – ביחס לאפיפיור) שהרב אינו יכול לטעות וכל דבר שאומר הוא קודש קודשים.

מצד שני, אנו מכירים את המימרא המפורסמת של "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" – ואומר הספרי[10]: "אפילו מראים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין - שמע להם". יותר  מכך, הרמב"ם[11] פוסק: "אמרו חכמים מורא רבך כמורא שמים, לפיכך אמרו כל החולק על רבו כחולק על השכינה שנאמר בהצותם על ה'" – כלומר, אין לחלוק על הרב, אבל איך ניתן להבין זאת? הרי אם הרב פוסק את ההלכה ויש לנו קושיא, אסור לשאול אותה?! – כמובן שמותר ואף יש חובה לעשות זאת. בעל המאור[12] מלמד אותנו שדיין שדן ופסק טעות, אינו צריך לשלם את הנזק שיצר במשפט – זאת משום שבעל הדין היה צריך לשאול את הדיין מדוע פסק כך ולברר את הרציונאל.

הרב עובדיה יוסף ומחלוקתו עם הבן איש חי
הרב עובדיה יוסף בשיעור שנתן בנושא שיעור הפרשת חלה הגיע למסקנה הפוכה מדעת הבן איש חי בנושא, בין שומעי השיעור היו תלמידיו של הבן איש חי  והם התווכחו איתו. בשלב מסויים הכריע אותם בראיותיו וכך היה המשך ההתרחשות[13]: "...לכן דברי הרב בן איש חי כאן תמוהים מאוד. ויענו ויאמרו: יהיה איך שיהיה אסור לחלוק על רבינו הגאון רבי יוסף חיים בעל בן איש חי, כי מה נדע אנחנו והוא לא ידע, לכן אין לזוז מדבריו ימין ושמאל. ע"כ. ובאמת שכל דבריהם אין להם שחר, שאין זו דרכה של תורה, והלא כתב הגאון מהרא"י בעל תרומת הדשן בפסקיו (סימן רל"ח), שיכול התלמיד לחלוק על רבו, שכך היא דרכה של תורה מימי התנאים, שרבינו הקדוש היה חולק על אביו ורבו רבן שמעון בן גמליאל, ורבא היה חולק על רבה רבו, והרא"ש חולק על מהר"ם מרוטנבורג רבו וכו'. וכן כתב בשו"ת הרדב"ז (סימן תצ"ה). וכן מבואר בתשובת הרא"ש (כלל נ"ה סימן ט'), שהתורה אמת כתיב בה ואין מחניפים לשום אדם, ומי לנו גדול מרש"י ונחלקו עליו יוצאי ירכו רבינו תם ורבינו יצחק בעלי התוספות וסתרו דבריו בהרבה מקומות, ויפתח בדורו כשמואל בדורו. ע"ש. וכן כתב בשו"ת מקום שמואל (סימן י"א), ובשו"ת נודע ביהודה קמא (חלק אורח חיים סימן ל"ה). וכל זה פשוט מאוד לתלמיד עם מבין. והגאון רבי יוסף חיים עצמו בכמה מקומות חלק על החיד"א והגאון רבי חיים פלאג'י ושאר אחרונים" – כלומר, דרכה של תורה היא שהתלמיד יכול לחלוק על רבו וראוי שיעשה כך אם הגיע להכרעה אחרת מרבו לאחר לימוד ומשא ומתן עם רבו או עם תלמידי חכמים אחרים (במידה ורבו אינו בנמצא). יש להדגיש שדבר זה נכון רק ביחס לתלמיד שנאמן לאמת, כלומר שלמד את אותה ההלכה, ולאחר משא ומתן עם רבו לא הצליח ליישב את דעת רבו ביחס לדעתו – לא מדובר כאן על חוסר הזדהות עם דברי רבו אלא על חוסר הסכמה שמתבטא גם במקורות. תלמיד החולק על רבו רק מפני שדבריו לא נראים לו – אינו יכול ללכת לפי דברי עצמו בלבד.

המורין הלכה מתוך משנתן - הסבר המהר"ל
בגמרא במסכת סוטה[14] מובאת הברייתא הבאה: "תנא: התנאים מבלי עולם. מבלי עולם ס"ד? אמר רבינא: שמורין הלכה מתוך משנתן. תניא נמי הכי, א"ר יהושע: וכי מבלי עולם הן? והלא מיישבי עולם הן, שנאמר: הליכות עולם לו! אלא, שמורין הלכה מתוך משנתן" – כלומר, הגמרא מלמדת אותנו שאי אפשר לפסוק הלכה מתוך המשנה, וכך מסביר המהר"ל[15]:
"כלומר שמורים אף שאינו יודע עיקר טעם המשנה, ובזה מבלין העולם כי העולם עומד על התורה, ואין זה נחשב תורה כאשר אין יודע בירור טעם המשנה. והתורה שהיא להורות המעשה הוא עיקר תורה ועל זה העולם עומד, ולכך כאשר מורין הלכה מתוך המשנה לא מצד השכל הברור הם מבלי עולם שעומד על התורה...[המהר"ל קורא לתורה סדר העולם, זה דבר שעליו העולם מושתת והוא חייב להיות קוהרנטי עם העולם. המורה הלכה ללא בירור טעמה מנתק את הקשר שלה לעולם] רק שהם פוסקים הלכה מתוך הפסקים אשר נתחברו להורות הלכה למעשה ולא נעשו ללמוד אותם רק לפסוק מהם, ודבר זה יותר רחוק מן הדעת.
והראשונים כמו הרמב"ם ז"ל והטור ז"ל, אף על גב שגם הם חברו הפסקים בלא בירור לא היה דעתם רק להורות סוף ההלכה ואשר הוא עולה מתוך התלמוד. אבל לפסוק האדם מתוכה מבלי שידע מאיזה מקום יוצא הדין רק הלכתא בלא טעמא לא עלה על דעתם על מחשבותם, שהרי אמרו כאן הפוסק מתוך המשנה נחשב אמגושי כמו שהתבאר ושאר גנות שהוא נחשב כמו כותי.
ואלו ידעו המחברים כי החבורים ההם יהיו גורמין שיהיו עוזבין את התלמוד לגמרי ויהיו פוסקין מתוך החבורים, לא היו מחברים אותם. כי יותר ראוי ויותר נכון שיהיה פוסק מתוך התלמוד, ואף כי יש לחוש שלא ילך בדרך האמת ולא יפסוק הדין לאמיתו שתהיה ההוראה לפי האמת, מכל מקום אין לחכם רק מה שהשכל שלו נותן ומבין מתוך התלמוד, וכאשר תבונתו וחכמתו תטעה אותו עם כל זה הוא אהוב אל השם יתברך כאשר הוא מורה כפי מה שמתחייב מן שכלו ואין לדיין רק מה שעיניו רואות, והוא יותר טוב ממי שפוסק מתוך חבור אחד ולא ידע טעם הדבר כלל שהולך כמו עור בדרך." - המהר"ל מלמד אותנו שיש חובה ללמוד ולהבין את ההלכה ממקורה ולא להסתפק בשורה התחתונה.

הרב נחום אליעזר רבינוביץ'[16] מלמד שלכתחילה חובה עלינו ללמוד את ההלכות ממקורן. רק במקרה ואין אנו יודעים את ההלכה, יש ללכת לרב או לפוסק ולהתייעץ איתם: "צריך להבין שהמושג של אמונת חכמים איננו מושג של 'שיתוק השכל'. 'אמונת חכמים', פירושו של דבר, שיש על מה להתאמץ. אם טיפש ברחוב יגיד לך דבר שישמע מוזר אתה תדע שאין מה להתאמץ להבין את דבריו, אבל אם חכם אומר לך איזה דבר אתה צריך שתהיה לך אמונת חכמים שתבין שזה לא דבר ריק. אמנם זה לא פוטר אותך מהחובה להבין באמת מה יש בדבריו, ולא ללכת כעיור המגשש[17]".

לסיכום העניין אנו רואים שמה שנקרא דעת תורה, אין בו לא דעת ולא תורה (כדברי הרב רבינוביץ'), יש חובה על כל אחד מאיתנו להבין למה הרב פסק כך ולא אחרת. אין מקום לגילויי דעת ולמכתבי רבנים הפוסקים הלכה כלשהי ללא מתן הסבר מה הרציונל שהוביל לפסיקה – וגם אז הם צריכים לאפשר משא ומתן הלכתי. מכאן גם אנו לומדים על עוד חסרון בפרסום שו"ת סמ"ס במרחב הציבורי.

אפילו אומרים על ימין שהוא שמאל
נשארה לנו שאלה אחת ואחרונה, כל זה יפה וטוב אבל מה עם המימרא שאומרת: " אפילו מראים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין - שמע להם"? שתי תשובות בדבר: א) המימרא הזו תלויה במחלוקת, זו אכן דעת הספרי, אבל הירושלמי[18] כותב:"יכול אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין תשמע להם?! – תלמוד לומר: "ימין ושמאל", שיאמרו לך על ימין שהוא ימין, ועל שמאל שהוא שמאל", במבט ראשון אכן נראה שפירוש הספרי מתאים יותר לפס': "לא תסור...ימין ושמאל) אבל אם קוראים בתחילת הפרשה[19] רואים שהפרשיה מתחילה במילים[20] :"כ יפלא ממך דבר...וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' א-לוקיך בו ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם...והגידו לך את דבר המשפט" – כלומר, רק אם "יפלא" מאיתנו דבר, שלא נדע מה ההלכה. הפרשיה עוסקת רק במצב שאין אנו יודעים מה ההלכה ולא במצב שברור לנו מהי ולכן אפשרות של אמירה על ימין שהוא שמאל ושמאל שהוא ימין לא תיתכן.

ב) הפרשיה עוסקת בבית דין הגדול[21].

הלכה למעשה, הרמב"ם בהלכות שגגות[22] פוסק: "כיצד הורו בית דין לאכול חלב הקיבה כולו, וידע אחד מן הקהל שטעו ושחלב הקיבה אסור ואכלו מפני הוראתן, שהיה עולה על דעתן שמצוה לשמוע מבית דין אף על פי שהם טועים, הרי זה האוכל חייב חטאת קבועה על אכילתו, ואינו מצטרף למנין השוגגים על פיהם, במה דברים אמורים כשהיה זה שידע שטעו חכם או תלמיד שהגיע להוראה אבל אם היה עם הארץ הרי זה פטור שאין ידיעתו באיסורין ידיעה ודאית ומצטרף לכלל השוגגים על פיהם" – כלומר הרמב"ם מכריע כירושלמי ולא כספרי. וכן מביא הרב שרקי הלכה למעשה ומוסיף ומצוטט את הגר"ח מוואלאז'ין[23]: "מ"ש במשנה והוי מתאבק בעפר רגליהם, מלשון: ויאבק איש עמו, כי אסור לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם, ולפעמים תהיה האמת עם התלמיד ". וכן פוסק הרב עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר[24] ובשו"ת יחווה דעת[25].


[1] מסכת חולין דף צ' עמוד ב'
[2] בין ספרות לאוטונומיה, "דעת תורה הסמכות הבלתי מסוייגת שטוענים לה בעלי ההלכה"
[3] אגרות הראי"ה ב' תש"ז
[4] תחומין ח', "דעת תורה"
[5] פסחים נ"ו עמוד א'
[6] איגרתו מובאת בספר פאר הדור חלק ה'
[7] דף ג' עמוד ב'
[8] ד"ה "ונמלכין בסנהדרין"
[10] ספרי דברים, פסקא קנד
[11] הלכות תלמוד תורה ה א
[12] על הרי"ף סנהדרין יב א
[13] שו"ת יחווה דעת חלק ד' סימן נ"ה
[14] דף כ"ב עמוד א
[15] נתיב התורה פרק טו
[16] בשיעור על סמכות הרב: http://www.ybm.org.il/Admin/uploaddata/LessonsFiles/Pdf/12206.pdf
[17] שם מתוך סיכום התלמידים
[18] מסכת הוריות א א
[19] כפי שמראה אראל סגל הלוי
[20] דברים יז ח-י"א
[21] כפי שמראה הרב תמיר גרנות בשיעורו: פרשת שופטים – התורה ומוסדות השלטון, https://www.etzion.org.il/he/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A9%D7%95%D7%A4%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%9C%D7%98%D7%95%D7%9F
[22] פרק י"ג הלכה ה'
[23] רוח חיים – אבות פרק א' משנה ד'
[24] שו"ת יביע אומר חלק ד – בפתיחה לחלק אורח חיים
[25] חלק ד' תשובה נ"ה

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז

קול הנבואה - שיעור 10

קול הנבואה - שיעור 9