שמונה פרקים לרמב"ם - שיעור 22

 בס"ד

< לשיעור הקודם

להאזנה לשיעור לחצו כאן

בסוף הספר הרמב"ם בא להתמודד עם שאלת הידיעה והבחירה כיון שלאחר שדיבר על חירותו של האדם ובחירתו מתבקש שיעסוק בשאלה זו. ננסח את השאלה כך: אם הקב"ה אינסופי ובלתי מוגבל משמע שהוא יודע את כל מה שהיה הווה ויהיה, אם כך כיצד יש לאדם בחירה חופשית והרי הקב"ה ידע מראש מה יעשה האדם? (ואם אין לאדם בחירה חופשית אי אפשר לבוא אליו בטענות אם עשה עבירות או לחילופין, אי אפשר לתת לו שכר על מעשיו), וכפי שכותב הרמב"ם: "זה האיש, ידע ה' בו אם יהיה צדיק או רשע או לא ידע? הנה, אם תאמר ידע יתחייב שיהיה מוכרח על אותו מצב אשר ידעו ה' מקודם...ואם תאמר שהוא לא ידע זה מקודם יתחייבו הרחקות עצומות ויהרסו חומות."

על מנת להתמודד עם שאלה זו עלו מספר כיוונים שונים בין חכמינו וחכמי אומות העולם:

א) שלילת הבחירה – אין לאדם בחירה כלל. דעה זו היא דעת כת האשעריה אותה הזכרנו כבר מספר פעמים.

ב) שלילת הידיעה – בפירוש אור החיים על התורה[1] מוצעת האפשרות שהקב"ה יכול היה לדעת את העתיד להתרחש אך הוא ויתר על יכולת זו. אבל אם כך, עולה שאלה: והרי האינפורמציה עדיין קיימת? – הרי ה' החליט שאינו יודע, אבל ישנו משהו שהוא החליט לא לדעת! אולי ניתן לענות על כך שבעקבות החלטתו של הקב"ה, האינפורמציה אכן אינה קיימת (קצת מזכיר את תורת הקוונטים שהמתבונן משפיע על התצפית). הרב מיכאל אברהם מוסיף עוד שאלה על שיטה זו[2]: לומר שהקב"ה החליט לשלול מעצמו את הידיעה זה כמו לומר שהקב"ה יכול להפוך עצמו לבן תמותה. נניח שהקב"ה הופך עצמו לבן אדם ובא מישהו והורג אותו, האם זה הגיוני? – זו אינה בהכרח מגבלה על יכולתו של הקב"ה[3].

ג) שינוי היחס למרכיב הזמן – הקב"ה ברא את הזמן ולכן אינו מצוי תחתיו, דבר המאפשר גם ידיעת העתיד להיות וגם את היכולת שלא להשפיע עליו.

ישנם עוד הסברים אך נתמקד כעת בשיטתו של הרמב"ם, נביא את מה שכותב בהלכות תשובה[4]:

"שמא תאמר והלא הקדוש ברוך הוא יודע כל מה שיהיה וקודם שיהיה ידע שזה יהיה צדיק או רשע או לא ידע, אם ידע שהוא יהיה צדיק אי אפשר שלא יהיה צדיק, ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע הרי לא ידע הדבר על בוריו, דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר, כבר בארנו בפ' שני מהלכות יסודי התורה שהקב"ה אינו יודע מדיעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמתת הבורא שנאמר כי לא יראני האדם וחי אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא, הוא שהנביא אמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים והמעשים אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם ואין הקדוש ברוך הוא מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך, ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה אלא בראיות ברורות מדברי החכמה, ומפני זה נאמר בנבואה שדנין את האדם על מעשיו כפי מעשיו אם טוב ואם רע וזה הוא העיקר שכל דברי הנבואה תלויין בו" – רגילים להסביר שהרמב"ם עונה כך: ידיעתו של הקב"ה אינה כידיעתנו ואין שכלנו יכול להקיף ולהבין זאת. על הסבר זה עולות שתי שאלות:

א)      אם אין אנו יכולים להבין זאת, מדוע הרמב"ם מפרט מעט את הדברים? שיכתוב פשוט: "אין אדם יכול להבין זאת" וגמרנו.

ב)      במורה נבוכים[5] כותב הרמב"ם: "האמונה אינה עניין הנאמר אלא העניין המצטייר בנפש כאשר מקבלים כאמת שהוא כך כפי שהצטייר..." ובהמשך הפרק[6]:"אם אתה מאלה המסתפקים בכך שהם מוסרים בדבריהם את הדעות הנכונות או הנחשבות בעיניך לנכונות מבלי שתצייר לך אותן ותאמין בהן, לא כל שכן שתבקש לגביהן ודאות – הרי זה קל מאוד, כפי שאתה מוצא רבים מן הטפשים היודעים בעל פה עיקרי אמונה אשר אין הם מציירים להם משמעות כלל". – כלומר לפי הרמב"ם, דברים שאי אפשר "לצייר" בראש, אי אפשר להאמין בהם. אם כך, מה פשר תשובתו ביחס לשאלת הידיעה והבחירה[7]?

אלא יש להבין את הרמב"ם אחרת. הרמב"ם מלמד אותנו מדוע אין ידיעת הקב"ה כידיעתנו ולאחר שאנו מבינים זאת אנו יכולים לצייר את היתכנות הידיעה והבחירה.

על מנת להבין את שיטתו של הרמב"ם עלינו להקדים מספר הקדמות. אנו שבויים בצורות חשיבה מסויימות ומרוב שאנו רגילים אליהם קשה לנו מאוד להשתחרר מהן. נדגים זאת בעזרת תרגיל מחשבתי. בבית הספר אנו לומדים שקווים מקבילים אינם נפגשים וכן שלמשולש יש מאה ושמונים מעלות. כך אנו חיים את חיינו באין מפריע. אבל האם עובדות אלו תמיד נכונות? מסתבר שלא. גאוס ועוד מספר מדענים הצליחו להראות מצבים בהם הקווים המקבילים נפגשים, למשל: את כדור הארץ מקיף קו המשווה. את הקו הזה חותכים בתשעים מעלות קווי האורך. כל קווי האורך נפגשים בקטבים. הזווית בה קו אורך חותך את קו המשווה היא תשעים מעלות – כלומר, כל קווי האורך מקבילים אך גם נפגשים אחד עם השני. ממילא אנו גם מבינים שנוצר לנו משולש עם יותר ממאה ושמונים מעלות.

כיצד הדבר יתכן? ובכן, התשובה הפשוטה היא שבגאומטריה הרגילה, האוקלידית, עוסקים במישור, מרחב ישר, ואילו גאוס וחביריו עוסקים במרחב עקום. במרחב ישר קווים מקבילים לעולם לא נפגשים ולמשולשים יש מאה ושמונים מעלות בלבד, אבל במרחב עקום כל העניין משתנה.

כלומר, דבר ראשון שעלינו לעשות על מנת להבין את תשובת הרמב"ם הוא לדעת שישנם מרחבי חשיבה מעבר למושגים אליהם אנו רגילים.

איך גם בתוך עולם המושגים שלנו ישנן סתירות לוגיות שאין אנו מודעים אליהן אך הן חופפות ומלוות אותנו. ברור לנו שאם יש עוגה שלמה ואכלנו ממנה פרוסה, החלק שנשאר קטן יותר. אך האם תמיד חלק ממשהו – קטן ממנו? – לא. אם נבחן את כל המספרים הטבעיים, מאחד עד אינסוף. ומול סדרת מספרים זו נביא את סדרת כל המספרים הזוגיים – עד אינסוף. נוצרת לנו תופעה מעניין, מצד אחד שתי הסדרות שוות בגודלן ומצד שני הסדרה הראשונה, סדרת המספרים הטבעיים, כוללת בתוכה את סדרת המספרים הזוגיים.

כלומר, הלוגיקה עליה אנו נסמכים אינה מוחלטת ויש הרבה מקרי קצה בהם אנו יכולים למצוא חריגות.

הקדמה האחרונה היא מה שמלמד אותנו הרמב"ם במורה הנבוכים[8]: כל שני דברים שאין ביניהם יחס, אין יכולת להשוות ביניהם, למשל: אפשר לומר שהצבע החום דומה לצבע האדום אבל אי אפשר לומר שהצבע החום דומה לטעם המתוק כיוון שאלו שני דברים שונים מהותית. רק בין שני דברים השייכים למין אחד, שמהות שניהם אחת, ניתן להשוות. לכן אי אפשר להשוות בינינו לבין הקב"ה ולומר שהוא יכול יותר מאיתנו חי יותר מאיתנו או מרגיש יותר מאיתנו כיוון שמדובר על עניינים שונים מהותית. כל מה שאנו יכולים לומר ביחס להקב"ה הם תארי השלילה[9] ותארי הפעולה.

יש להעיר שכשמדברים על תארי השלילה נתקלים בבעיה: כאשר, למשל, אנו אומרים על הקב"ה שהוא יודע, יסביר הרמב"ם לפי הבנתינו עד כה שהכוונה שהקב"ה לא- לא יודע. אם כך, מה עשינו? הרי לומר "לא-לא יודע" זה בעצם לומר: "יודע"? – אלא, מסביר הרב יונתן בלאס, שההסתכלות הנכונה על תארי השלילה היא כעל תארים טרנסצנדנטליים, כלומר תארים "מצביעים" שמורים לנו על משהו שמעבר להשגתנו, למשל: הקב"ה יודע – הכוונה לידיעה עליונה מעבר לתפיסתנו.

לאחר הקדמות אלו נעבור לבאר את מושגי הידיעה והבחירה:

מסביר הרמב"ם[10]: לאדם יש יכולת להשכיל. כאשר הוא מביט בחתיכת עץ, למשל, הוא מסוגל לשמר את תמונתה בראשו ולהיזכר בה לאחר זמן. במילים אחרות, האדם השכיל את צורת העץ, הכניס לשכלו מידע נוסף. הדבר אותו השכיל האדם, כלומר הדבר המושכל, הוא הידע על חתיכת העץ, התמונה של העץ שיש בראשו . והשכל[11], המקור של הכוח השכלי, הוא הדבר שקלט את המידע. יש שכל – הפועל, מושכל – "חתיכת" הידע שנקלט, ומשכיל – הפעולה אותה השכל עושה. השכל הוא המשכיל.

מסביר לנו הרמב"ם, ממה מורכב השכל? "אין השכל דבר זולת העניין המושכל" – כלומר, השכל מורכב מהמידע שיש בו והכוח להשכיל. שכל ללא ידע כלל הוא דבר אבסטרקטי, משהו שנמצא בכוח בלבד. מכאן אנו לומדים שהמושכל הוא השכל. כלומר השכל הוא המושכל וגם המשכיל.

לאחר שהבנו זאת, נבין את ההבדל בין האדם להקב"ה עליו הרמב"ם מדבר: האדם נברא עם יכולת להשכיל. מכיוון שכך ישנה הבחנה בין שכלו לבין המידע אותו הוא עתיד להשכיל, אבל ביחס להקב"ה אין הבחנה כזו, הוא שכל בפועל כביכול הכל כבר ידוע לו ולכן אין שום ידע החיצוני לו: הוא השכל, המשכיל והמושכל.

הבדל נוסף אותו מביא הרמב"ם[12] הוא שיש הבדל בין ידיעת היוצר את מה שיצר לבין ידיעת מישהו אחר. היוצר מכיר את מהות הדבר שיצר ומתוך כך יודע את פעולותיו, באופן דדוקטיבי. מישהו אחר שנפגש עם היצירה מכיר אותה באמצעות האופן בה "נפגש" איתה, באופן אינדוקטיבי – כמו למשל הידיעה שתרופה מסויימת מרפאת. אנו יודעים להצביע על הקשר סיבתי, אנו מבינים שהיא מגרה חלק מסויים וכד' אבל אין אנו יודעים מדוע היא עובדת כך. אנו יודעים את ה"מה" וה"איך" אך לא את ה"למה".

לסיכום מושג הידיעה: כאשר אנו אומרים שהקב"ה "יודע", אנו מתכוונים להצביע על מושג שהוא מעבר לידיעה האנושית. הסברנו את עליונותו של הקב"ה על פני האדם במושגים שלנו, אף על פי שאין הם מכסים את ההבדל: א) הקב"ה הוא שכל בפועל ב) הקב"ה מכיר את המציאות מתוך מהותה ולא באופן חיצוני לה.

כעת נעבור לדון במושג הבחירה.

הרמב"ם הגדיר את בחירתו החופשית של האדם כבחירה חירותית לגמרי. האדם יכול לעשות מעשה זה או אחר בלי שמשהו יכריח אותו לעשות כן. אבל מה באדם מחליט בין לעשות טוב או רע? אם שום דבר אינו משפיע עליו מה עומד מאחורי הכרעתו? – כותב הרמב"ם: "הוא מעצמו ודעתו נוטה לאיזו דרך שירצה". אבל עצמו ודעתו הם הטבע הנפשי שקבע לו הבורא?

על מנת לענות על שאלה זו ננסה לצייר את מושג הרצון החופשי של א-לוקים כפי שמתגלה לנו. הרמב"ם מסביר[13] שאין להקב"ה אופי או טבע שמחייב אותו לברוא את העולם וששינוי בעולם אינו מהווה שינוי בו. הקב"ה ברא את העולם מתוך חירות, הוא ברא את מושג החירות. מה, כביכול, בהקב"ה החליט על בריאת העולם? "מה" עמד בבסיס רצונו? – אותו רצון הא-לוקי כלומר, אותו גילוי ראשוני של האמת הא-לוקית הבלתי מוגדרת היא מה שעמד בבסיס רצונו כביכול. מה הכוונה?

אם ננסה להגדיר את יכולת החקירה השכלית שלנו נחלק אותה לארבעה חלקים:

א)      יש – מה שאנו מסוגלים לתפוס בשכל.

ב)      אין – המקור של היש. מה שמצוי מעל שכלנו ואין אנו יכולים לתפוס אותו כיוון שמצוי מחוץ לעולם המושגים שלנו.

ג)        המקור של האין (ביחס לאין) – מה המוטיבציה ליצירת האין. בזה בכלל אין לנו דיבור.

ד)      המקור של האין (המקור ביחס לעצמו) – "לך דומיה תהילה".

לדוגמא: יש – חקר התנהגות האדם, אין – הסברת מהות הנשמה, מקור האין – הסבר כיצד נוצרה הנשמה ע"י הקב"ה, מקור האין בפני עצמו – הקב"ה.

הרצון הא-לוקי מתגלה אלינו בארבעת הרבדים הללו:

א)      יש – הרצון הפועל בתוך העולם הנברא. במבט ראשוני נראה שהרצון הזה כפוף למגבלות העולם אף על פי שהוא חופשי (למשל: הרצון לבנות בתים עם גגות אדומים).

ב)      אין – הרצון מוגבל, לכאורה, למה שגזרה חכמתו אבל איננו מוגבל במגבלות טבעיות כלשהן כיוון שהן טרם נבראו (למשל: הרצון לבנות בית).

ג)        מקור האין – הרצון האינסופי שאינו מצומצם ע"י המחשבה, הרצון הספציפי (כלומר הרצון הפשוט).

ד)      המציאות הא-לוקית שמעבר למושג הרצון.

חירות הרצון בבריאת העולם בעולם היא ביטוי לחירות הבלתי מוגבלת של הרצון הא-לוקי שהוא ביטוי לחירות הבלתי מוגדרת של הדעת הא-לוקית שהיא מקור הרצון, שהיא הביטוי לחירות המוחלטת של המציאות הא-לוקית העל שכלית.

לפי הרמב"ם הבחירה החופשית של האדם היא המשך של הבחירה החופשית הא-לוקית. כאשר החופש הא-לוקי מקבל אפיון צורני הוא נעשה מקור לאישיותו הפרטית של האדם.

לסיכום כל הנ"ל: התחלנו בכך שכל התארים שאנו אומרים ביחס לקב"ה נאמרים באופן טרנסצנדנטלי. הסברו שהקב"ה הוא מקור המציאות ומחיה אותה והוא מעבר למציאות וכל הוא השכל, המשכיל והמושכל שכל המציאות תלויה בו.

הסברנו שהוא שכל בפועל ומכיר את המציאות מתוכה, מהחלק המהותי שלה ולא מבחוץ, בכך ציירנו את ההבדל שבין ידיעת האדם לבין ידיעת הקב"ה.

לבסוף הסברנו שבחירתו החופשית של האדם היא ניצוץ, המשך של החירות הא-לוקית.

מתוך כך נחזור לתשובת הרמב"ם: מכיוון ש – א) אין כח באדם להשיג ולמצוא את אמיתת הבורא, כיוון שאין בנו כוח להקיף את כל המציאות באופן שיהיה לנו שכל בפועל (ולא בכוח), ב) וכיוון שגם אם היינו יכולים להשיג את הכל עדיין היינו משיגים את הדברים מצד חיצוניותם ולא מצד מהותם ג) וכיוון שאנו ברואים ובהכרח מצומצמים יותר מהבורא – לכן אין אנו יכולים להשיג מהי ידיעתו.

אנו יכולים לצייר לנו בראש מצב של שכל בפועל ולכן יכולים להאמין בידיעת הקב"ה וכן אנו יכולים להאמין בחופש הא-לוקי המוחלט אף על פי שאין אנו יכולים להבינו. אבל מכיוון שאנו משקיפים על הכל מתוך המציאות המוגבלת שלנו אנו לא יכולים להבין איך הם אינם סותרים אחד את השני – אע"פ שבפועל זה קורה.

לדוגמא: יש ויכוח אם האור הוא חלקיק או גל, וכרגע המסקנה היא שהוא גם וגם. אע"פ שזה משהו סותר, כך אנו רואים שזה מתנהג במציאות.

הרמב"ם אינו עונה על שאלת הידיעה והבחירה, הוא פשוט אומר שהיא אינה רלוונטית.

ת.ו.ש.ל.ב.ע.

 

 



[1] על בראשית פרק ו' פסוק ה'

[2] שתי עגלות וכדור פורח, השער השנים עשר פרק א' הארה 28, הערה 57

[3] הרב מיכאל אברהם ממשיך ומסביר שזו כנראה הנקודה בה נחלקו המקובלים האם ה'צמצום' הוא כפשוטו: "בקבלה מתוארת בריאת העולם כצמצום הנוכחות האינסופית של הקב"ה (אור אינסוף) במקום מסויים, דבר שמאפשר היווצרות עצמים מוגבלים. ישנן תפיסות שמבינות שהצמצום אינו כפשוטו כיוון שאחרת הקב"ה אינו אינסופי, כי הוא מוגבל. וישנם התופסים שהצמצום הוא כפשוטו, כיוון שביכולתו של האינסופי גם להגביל את עצמו." שם.

[4] פרק ה' הלכה ה' הרמב"ם כותב את שיטתו גם בהלכות יסודי התורה פרק ב' הלכה י'

[5] חלק א' פרק נ' בתרגום שוורץ וגם באבן תיבון

[6] בתרגום שוורץ

[7] ניתן להביא בהקשר זה את הרמב"ן בסוף הויכוח שלו בברצלונה כתבי הרמב"ן, מוסד הרב קוק עמ' ש"כ, פסקאות קה-קז

[8] חלק א' פרק נ"ו בתרגום שוורץ

[9] חלק א' פרק נ"ח

[10] חלק א' פרק ס"ח

[11] לא מדובר פה על האיבר שנקרא מוח אלא על המקור של הכוח השכלי עליו דיבר הרמב"ם בפרק הראשון

[12] חלק א' פרק כ"א

[13] חלק ב' פרק כ"א


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

"בנפול אויביך אל תשמח" או "באבוד רשעים רינה"?

שבת זכור - האם חייזרים יכולים להתגייר?

כבוד מלכים - מחשבות בעקבות פטירתה של מלכת אנגליה