שמונה פרקים לרמב"ם - שיעור 21

 בס"ד

< לשיעור הקודם   לשיעור הבא >

להאזנה לשיעור לחצו כאן

שני השיעורים הבאים באים כמקשה אחת, אך מכיוון שהם כוללים בתוכם הרבה קריאה בשיעור זה נתמקד בלימוד דברי הרמב"ם מתוך הפסקאות ובשיעור הבא נעמיק בדבריו.

 

וְאִם תֹּאמַר: לָמָּה בִּקֵּש מִמֶּנּוּ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל פַּעַם אַחַר פַּעַם, וְהוּא נִמְנָע מִלְּשַׁלְּחָם? וְלָמָּה לֹא בָאוּ עָלָיו הַמַּכּוֹת וְהוּא עוֹמֵד בְּמִרְדּוֹ עַל עִקְּשׁוּתוּ - כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ: שֶׁעָנְשׁוֹ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ הוּא: שֶׁיַּעֲמֹד עַל עִקְּשׁוּתוֹ - וְלֹא הָיָה מְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לְבַטֵּל מַה שֶּׁאִי-אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ? וְזֶה גַם-כֵּן הָיָה לְחָכְמָה מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ, שֶׁיּוֹדִיעֵהוּ: שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ יְבַטֵּל בְּחִירָתוֹ כְּשֶׁיִּרְצֶה לְבַטְּלָה. וְאָמַר לוֹ: "הִנְנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ שֶׁתְּשַׁלְּחֵם, וְאִם תְּשַׁלְּחֵם - תִּהְיֶה נִצּוֹל, רַק יָדַעְתִּי שֶׁאַתָּה לֹא תְשַׁלְּחֵם - עַד שֶׁתָּמוּת". וְהָיָה הוּא צָרִיךְ שֶׁיּוֹדֶה לְשַׁלְּחָם, עַד שֶׁיַּרְאֶה הֵפֶךְ דִּבְרֵי הַנָּבִיא שֶׁאָמַר, שֶׁהוּא יִהְיֶה נִמְנָע לְהוֹדוֹת - וְלֹא הָיָה יָכוֹל. וְהָיָה בָזֶה אוֹת גָּדוֹל וּמְפֻרְסָם אֵצֶל בְּנֵי אָדָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ (שמות ט טז), שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ אֶפְשָׁר שֶׁיַּעֲנֹשׁ הָאָדָם: שֶׁיִּמְנָעֵהוּ בְּחִירַת פְּעֻלָּה אַחַת וְיוֹדִיעֵהוּ בָּזֶה, שֶׁלֹּא יוּכַל לִמְשֹׁךְ נַפְשׁוֹ וּלַהֲשִׁיבָהּ אֶל הַבְּחִירָה הַהִיא.

וְעַל זֶה הַצַּד בְּעַצְמוֹ הָיָה עֹנֶשׁ סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן. כִי לְמַה שֶּׁקָּדַם מִמִּרְיוֹ אֲשֶׁר לֹא הֻכְרַח עָלָיו, עֲנָשׁוֹ יִתְבָּרֵךְ שֶׁמְּנָעוֹ מֵהַעֲבִיר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּלוֹ מֵהָפִיק רְצוֹן יִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁנִּלְחֲמוּ עִמּוֹ וַהֲרָגוּהוּ. וְהוּא אָמְרוֹ: וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ, כִּי הִקְשָׁה ד' אֱלֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ וְגוֹ' (דברים ב ל). וַאֲשֶׁר הֵבִיא לִהְיוֹת עִנְיָן זֶה הַפָּסוּק קָשֶׁה עַל הַמְפָרְשִׁים כֻּלָם - מִפְּנֵי שֶׁחָשְׁבוּ, כִּי לֹא נֶעֱנַשׁ סִיחוֹן אֶלָּא שֶׁלֹּא הִנִּיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבוּלוֹ. וְאָמְרוּ: אֵיךְ עֲנָשׁוֹ - וְהוּא מֻכְרָח, כִּי הִקְשָׁה ד' אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ? כְּמוֹ שֶׁחָשְׁבוּ רַבִּים שֶׁלֹּא נֶעֱנַשׁ פַּרְעֹה וְעַמּוֹ, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶּלֹּא שִׁלְּחוּ יִשְׁרָאֵל מֵאַרְצָם - וְאֵין הָעִנְיָן כֵּן, אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.

וּכְבָר בֵּאֵר הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ עַל יְדֵי יְשַׁעְיָה הַנָּבִיא, שֶׁהוּא יִתְבָּרֵךְ יַעֲנִישׁ קְצָת הַמּוֹרְדִים: שֶׁיִּמְנַע מֵהֶם הַתְּשׁוּבָה וְלֹא יַעֲזֹב הַבְּחִירָה בְּיָדָם בְּאָמְרוֹ: הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע, וּלְבָבוֹ יָבִין, וְשָּב וְרָפָא לוֹ (ישעיה ו י). וְזֶה הַדָּבָר פָּשׁוּט אֵין צֹרֶךְ לְפָרֵשׁ, אֲבָל הוּא מַפְתֵּחַ לְמַנְעוּלִים רַבִּים. וְעַל זֶה הָעִקָּר הוֹלְכִים דִּבְרֵי אֵלִיָּהוּ, זָכוּר לַטּוֹב, בְּאָמְרוֹ עַל הַכּוֹפְרִים מֵאַנְשֵׁי דוֹרוֹ: וְאַתָּה הֲסִבּוֹתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית (מלכים א יח לז). רְצוֹנוֹ לוֹמַר: כַּאֲשֶׁר חָטְאוּ בִרְצוֹנָם, הָיָה עָנְשָׁם עֲלֵיהֶם מֵאִתְּךָ שֶׁתָּסֵב לִבָּם אֲחוֹרַנִּית מִדֶּרֶךְ הַתְּשׁוּבָה, וְלֹא תַנִּיחַ לָהֶם הַבְּחִירָה, וְלֹא רָצוּ לְהַנִּיחַ הַחֵטְא הַהוּא. וְהִתְמִידוּ מִפְּנֵי זֶה עַל כּפִירָתָם, בְּאָמְרוֹ: חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ (הושע ד יז). רְצוֹנוֹ לוֹמַר: שֶׁהוּא מִתְחַבֵּר אֶל הָעֲצַבִּים בִּבְחִירָתוֹ וְאוֹהֵב אוֹתָם - עָנְשֵׁהוּ שֶׁיֻּנַּח עַל אַהֲבָתָם, וְזֶה עִנְיַן "הַנַּח לוֹ". וְזֶהוּ מִן הַפֵּרוּשִׁים הַטּוֹבִים לְמִי שֶׁיָּבִין דַּקּוּת הָעִנְיָנִים.

אָמְנָם, מַאֲמַר יְשַׁעְיָה הַנָּבִיא, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁאָמַר לָמָּה תַתְעֵנוּ ד' מִדְּרָכֶיךָ תַּקְשִׁיחַ לִבֵּנוּ מִיִּרְאָתֶךָ (ישעיה סג יז) - אֵינוֹ מִזֶּה הָעִנְיָן כְּלָל, וְאֵינוֹ נִתְלֶה בְדָבָר מִמֶּנּוּ. וְאָמְנָם עִנְיָן אֵלּוּ הַדְּבָרִים כְּפִי מַה שֶּׁבָּא לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו: שֶׁהַנָּבִיא הַהוּא הָיָה מִתְרַעֵם עַל גָּלוּתֵנוּ וְגֵרוּתֵנוּ, וְהֶפְסֵק מֶמְשַׁלְתֵּנוּ, וְתִגְבֹּרֶת הָאֻמּוֹת עָלֵינוּ, וְאָמַר עַל זֶה דֶּרֶךְ תְּפִלָּה: ד' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל! כְּשֶׁיִּרְאוּ יִשְׂרָאֵל תִּגְבֹּרֶת הַכּוֹפְרִים - יִתְעוּ מִדֶּרֶךְ הָאֱמֶת וְיִטְעֶה לִבָּם מִיִּרְאָתֶךָ, וּכְאִלּוּ הָיִיתָ אַתָּה הַסִּבָּה לַסְּכָלִים הָאֵלֶּה לָצֵאת מִדֶּרֶךְ הָאֱמֶת. כְּמוֹ שֶׁאָמַר מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם: וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ד' וְגוֹ' (במדבר יד טו-טז). וּמִפְּנֵי זֶה אָמַר אַחַר זֶה: שׁוּב לְמַעַן עֲבָדֶיךָ שִׁבְטֵי נַחֲלָתֶךָ (ישעיה סג יז). רְצוֹנוֹ לוֹמַר: עַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּעִנְיָן חִלּוּל שִׁמְךָ הַגָּדוֹל. וּכְמוֹ שֶׁבֵּאֵר בִּתְרֵי-עָשָׂר מַאֲמַר הַנִּמְשָׁכִים אַחַר אֱמֶת, הַמְנֻצָּחִים מִן הָעוֹבְדֵי כוֹכָבִים בִּזְמַן הַגָּלוּת, אֲשֶׁר מְסַפֵּר דִּבְרֵיהֶם: כָּל עֹשֵׂה רָע טוֹב בְּעֵינֵי יְיָ וּבָהֶם הוּא חָפֵץ, אוֹ אַיֵּה אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט?! (מלאכי ב יז). וְסִפֵּר מִדִּבְרֵיהֶם הַמּוּבָן מֵאֹרֶךְ הַגָּלוּת: אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים, וּמַה בֶּצַּע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ד' צְבָאוֹת, וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים (שם ג יד-טו). וְהִבְטִיחָנוּ שָׁם, שֶׁהוּא יִתְבָּרֵךְ עָתִיד לְבָאֵר הָאֱמֶת, וְאָמַר בָּזֶה: וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע וְגוֹ' (שם יח). 

הרמב"ם שואל: הרי למדנו שהקב"ה יכול להעניש ולמנוע את הבחירה החופשית וזה דבר לגיטימי,  אז מדוע ישעיהו מגיע בטענות כביכול כלפיו. על כך עונה שדבריו של ישעיהו הם דברי תפילה, הוא מתפלל שהקב"ה לא ימנע את הבחירה החופשית מעם ישראל.

אֵלּוּ הַפְּסוּקִים הַמְסֻפָּקִים בַּתּוֹרָה וּבַמִּקְרָא שֶׁיֵּרָאֶה מֵהֶם, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ יַכְרִיחַ עַל הַעֲבֵרוֹת - וְהִנֵּה בֵּאַרְנוּ עִנְיָנָם בְּלֹא סָפֵק, וְהוּא בֵּאוּר אֲמִתִּי עִם טוּב הִתְבּוֹנְנוּת. וְנִשְׁאַרְנוּ עַל שֹׁרָשֵׁינוּ: שֶׁבִּרְשׁוּת הָאָדָם הִיא הַמִּצְוָה וְהָעֲבֵרָה, וְהוּא הַבּוֹחֵר בִּפְעֻלּוֹתֵיהֶן: מַה שֶּׁיִּרְצֶה לַעֲשׂוֹתוֹ - יַעֲשֶׂה; וּמַה שֶּׁלֹּא יִרְצֶה לַעֲשׂוֹתוֹ - לֹא יַעֲשֶׂה; רַק אִם יַעֲנִישֵׁהוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ עַל חֶטְאוֹ שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹנוֹ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְשֶׁקִּנְיַן הַמַּעֲלוֹת וְהַפְּחִיתוֹת בְּיָדוֹ, וּמִפְּנֵי זֶה - צָרִיךְ לוֹ שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל לִקְנוֹת לְנַפְשׁוֹ הַמַּעֲלוֹת - שֶׁאֵין לוֹ מֵעִיר זוּלָתוֹ שֶׁיְּעִירֵהוּ עֲלֵיהֶן. וְהוּא אָמְרָם בְּמוּסָרֵי זֹאת הַמַּסֶּכְתָּא: אִם אֵין אֲנִי לִי - מִי לִי?

וְלֹא נִשְׁאַר מִזֶּה הָעִנְיָן אֶלָּא דָּבָר אֶחָד שֶּצָּרִיךְ לְדַבֵּר בּוֹ מְעַט עַד שֶׁתִּשְׁלַם כַּוָּנַת זֶה הַפֶּרֶק. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה בְדַעְתִּי לְדַבֵּר בּוֹ כְּלָל, אֲבָל הַצֹּרֶךְ הֱבִיאַנִּי אֶל זֶה - וְהוּא: יְדִיעַת הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ הָעֲתִידוֹת. שֶׁהִיא הַטַּעֲנָה אֲשֶׁר יִטְעֲנוּ עָלֵינוּ בָּה הַחוֹשְׁבִים: שֶׁהָאָדָם מֻכְרָח עַל הַמִּצְוָה וְעַל הָעֲבֵרָה, וְשֶׁכָּל פְּעֻלּוֹת הָאָדָם אֵין לוֹ בְּחִירָה בָּהֵן, אַחַר שֶׁבְּחִירָתוֹ תְּלוּיָה בִּבְחִירַת הָאֱלֹהִים. וַאֲשֶׁר גָּרַם לְזֹאת הָאֱמוּנָה - הוּא: שֶׁיִּשְׁאַל הַשּׁוֹאֵל: זֶה הָאִישׁ, יָדַע בּוֹ הַבּוֹרֵא אִם יִהְיֶה צַדִּיק אוֹ רָשָׁע, אוֹ לֹא יָדָע? וְאִם תֹאמַר יָדַע - יִתְחַיֵּב מִזֶּה שֶׁיִּהְיֶה מֻכְרָח עַל הָעִנְיָן הַהוּא אֲשֶׁר יְדָעוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ טֶרֶם הֱיוֹתוֹ; אוֹ תִהְיֶה יְדִיעָתוֹ בִּלְתִּי אֲמִתִּית. וְאִם תֹאמַר: שֶׁלֹא יָדַע מִקֹּדֶם - יִתְחַיְּבוּ מִזֶּה הַרְחָקוֹת עֲצוּמוֹת, וְיֵהָרְסוּ חוֹמוֹת נִשְׂגָּבוֹת בְּעִנְיָן הַדָּת. לָכֵן שְׁמַע מִמֶּנִּי מַה שֶּׁאֹמַר לְךָ וְהִסְתַּכֵּל בּוֹ מְאֹד - כִּי הוּא הָאֱמֶת בְּלֹא סָפֵק.

וְזֶה כְּבָר הִתְבָּאֵר בְּחָכְמַת הָאֱלֹהוּת, רְצוֹנִי לוֹמַר: מַה שֶּׁאַחַר הַטֶּבַע, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּ"מַדָּע", וְלֹא חַי בְּ"חַיִּים", עַד שֶׁיִּהְיֶה הוּא וְהַמַּדָּע שְׁנֵי דְבָרִים, כְּאָדָם וִידִיעָתוֹ. שֶׁהָאָדָם - בִּלְתִּי הַמַּדָּע, וְהַמַּדָּע - בִּלְתִּי הָאָדָם; וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא - הֵם שְׁנֵי דְבָרִים.

אומר הרמב"ם, כשאנחנו אומרים שהקב"ה יודע, אין אנו מתכוונים שיש ידיעות הקיימות מחוץ לו שאותן הוא יודע. מכיוון שהקב"ה מקיף הכל וכולל הכל, שהרי הוא אינסופי, בהכרח כל מה שניתן לדעת ולהשיג כבר נמצא בו. בתחילת חיינו השכל שלנו הוא יותר בכח מאשר בפועל, כלומר עוד לא למדנו כלום, עוד לא רכשנו ידיעות ומיומנויות. הידיעות הן חיצוניות לנו ואנו "קולטים אותן". אצל הקב"ה אין הדבר כך כיוון שאין מה שנמצא מחוץ לו. משל למה הדבר דומה? לחומר קורן (בעל קרינה), זה לא שיש חומר ויש קרינה, החומר עצמו הוא הקרינה שהוא פולט.

וְאִלּוּ הָיָה הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ יוֹדֵעַ בְּמַדָּע (הנמצא מחוץ לו), הָיָה מִתְחַיֵּב מִזֶּה הָ"רִבּוּי", וְהָיוּ הַנִּמְצָאִים "הַקַּדְמוֹנִים" רַבִּים: ד' יִתְבָּרֵךְ, וְהַמַּדָּע אֲשֶׁר בּוֹ יֵדַע, וְהַחַיִּים אֲשֶׁר בָּהֶם הוּא חַי, וְהַיְכֹלֶת אֲשֶׁר בָּהּ יָכוֹל, וְכֵן כָּל תְּאָרָיו יִתְבָּרֵךְ. וְאָמְנָם זָכַרְתִּי לְךָ תְּחִלָּה טַעֲנָה קְרוֹבָה וְקַלָּה לְהָבִין אוֹתָהּ וּלְהַשְׂכִּילָה לֶהָמוֹן - כִּי הַטְּעָנוֹת וְהָרְאָיוֹת אֲשֶׁר יַתִּירוּ זֶה הַסָּפֵק הֵן חֲזָקוֹת מְאֹד וּמוֹפְתִיּוֹת אֲמִתִּיּוֹת. וְהִתְבָּאֵר: שֶׁהוּא יִתְבָּרֵךְ שְׁמוֹ - תְּאָרָיו, וּתְאָרָיו - הוּא, עַד שֶׁיֵּאָמֵר עָלָיו: שֶׁהוּא הַמַּדָּע, וְהוּא הַיּוֹדֵעַ, וְהוּא הַיָּדוּעַ; וְהוּא הַחַי, וְהוּא הַחַיִּים, וְהוּא הַמַּמְשִׁיךְ לְעַצְמוֹ הַחַיִּים. וְכֵן שְׁאָר הַתְּאָרִים. וְאֵלּוּ הָעִנְיָנִים קָשִׁים, וְלֹא תְקַוֶּה לַהֲבִינָם הֲבָנָה שְׁלֵמָה מִשְׁתֵּי שׁוּרוֹת אוֹ שָׁלֹשׁ מִדְּבָרָי; וְאָמְנָם, יַעֲלֶה בְיָדְךָ מֵהֶם סִפּוּר דְּבָרִים לְבָד.

את הרעיון אותו מבטא הרמב"ם בפיסקא זו הוא מרחיב מאוד בספר המורה נבוכים. הנקודה המרכזית בדבריו היא מה שהזכרנו קודם. אין כאן שתי ישויות נפרדות כביכול, אלא הקב"ה הוא הוא הדעת. בספר מורה נבוכים הרמב"ם ממשיל משל לשכל (לא החומר הפיסי): השכל משכיל (לומד עוד ועוד), מה שמרכיב את השכל הן הידיעות (ההשכלות) והוא גם המושכל, כלומר: מכיוון שהקב"ה מקיף הכל, הוא גם הידיעות אותן משכילים.

וּלְזֶה הָעִקָּר הַגָּדוֹל לֹא הִתִּיר הַלָּשׁוֹן הָעִבְרִי לוֹמַר: "חֵי ד' צְבָאוֹת", כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: "חֵי פַּרְעֹה" (בראשית מב טו), "חֵי נַפְשְׁךָ" (שמואלא א טו). רְצוֹנִי לוֹמַר: שֵׁם מְצֹרָף. כִּי הַמְצֹרָף וְהַמִּצְטָרֵף אֵלָיו שְׁנֵי דְבָרִים חֲלוּקִים, וְלֹא יִצְטָרֵף הַדָּבָר לְעַצְמוֹ. וּלְפִי שֶׁחַיֵּי הַשֵּׁם הֵם - עַצְמוֹ, וְעַצְמוֹ - חַיָּיו, וְאֵינוֹ דָּבָר אַחֵר זוּלָתוֹ - לֹא הִזְכִּירוּהוּ‏ בְּצֵרוּף; אַךְ אָמַר: חַי ד' צְבָאוֹת (מלכיםא יח טו); חַי ד' אֲשֶׁר עָשָׂה לָנוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ הַזֹּאת (ירמיה לח טז). הַכַּוָּנָה בָּזֶה: שֶׁהוּא וְחַיָּיו דָּבָר אֶחָד.

כאומרים חֵי השם, הכוונה היא: חיי השם, שיש את הקב"ה ויש מושג או כוח חיצוני לו הנקרא חיים. ולכן אין אנו אומרים זאת,כיוון שזה פשוט לא נכון. במקום זה אומרים: חַי ה', כלומר הקב"ה הוא הוא המחיה. "חי ה' אשר עשה לנו את הנפש הזאת" – הקב"ה, שהוא המחיה, הוא עשה לנו את הנפש הזאת.

וּכְבָר הִתְבָּאֵר כֵּן בַּסֵּפֶר הַנִּקְרָא: "מַה שֶּׁאַחַר הַטֶּבַע" - שֶׁאֵין יְכֹלֶת בְּדַעְתֵּנוּ לְהָבִין מְצִיאוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ עַל הַשְׁלֵמוּת, וְזֶה - לִשְׁלֵמוּת מְצִיאוּתוֹ וְחֶסְרוֹן דַּעְתֵּנוּ; וְשֶׁאֵין לִמְצִיאוּתוֹ סִבּוֹת, שֶׁיִּוָּדַע בָּהֶן; וְשֶׁקָּצְרָה דַעְתֵּנוּ מֵהַשִּׂיגוֹ, כְּקֹצֶר אוֹר הָרְאוּת מֵהַשִּׂיג אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁאֵינוֹ לְחֻלְשַׁת אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, אֲבָל לִהְיוֹת אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ יוֹתֵר מֵאוֹר הָרְאוּת שֶׁיִּרְצֶה לְהַשִּׂיגוֹ. וּכְבָר דִּבְּרוּ בְּזֶה הָעִנְיָן הַרְבֵּה וְהֵם כֻּלָּם מַאֲמָרִים אֲמִתִּים מְבֹאָרִים.

וְרָאוּי מִפְּנֵי זֶה - שֶׁלֹּא נֵדַע גַּם כֵּן "דַּעְתּוֹ", וְשֶׁלֹּא תְכִילֵהוּ דַּעְתֵּנוּ כְּלָל, אַחַר שֶׁהוּא - דַּעְתּוֹ, וְדַעְתּוֹ - הוּא. וְזֶה הָעִנְיָן נִפְלָא מְאֹד, וְהוּא: אֲשֶׁר נִבְצְרָה מֵהֶם אֲמִתָּתוֹ. וְאָמְרוּ: שֶׁהֵם יָדְעוּ שֶׁמְּצִיאוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ עַל הַשְּׁלֵמוּת אֲשֶׁר הִיא עָלָיו לֹא תֻּשַּׂג, וּבִקְשׁוּ לְהַשִּׂיג יְדִיעָתוֹ עַד שֶׁיֵּדָעוּהָ - וְזֶה מַה שֶּׁאִי-אֶפְשָׁר: שֶׁאִלּוּ תָּכִיל דַּעְתֵּנוּ מַדָּעוֹ, הָיְתָה מְכִילָה מְצִיאוּתוֹ - אַחַר שֶׁהַכֹּל דָּבָר אֶחָד. שֶׁהַשָּׂגָתוֹ עַל הַשְּׁלֵמוּת - הִיא: שֶׁיֻּשַּׂג כְּמוֹ שֶׁהוּא בִּמְצִיאוּתוֹ, וּמִן הַיְדִיעָה, וְהַיְכֹלֶת, וְהַחַיִּים, וְהָרָצוֹן, וְזוּלַת זֶה מִתְּאָרָיו הַנִּכְבָּדִים.

כאשר אנו אומרים שאנו יודעים משהו כוונתנו בכך שהצלחנו להקיף בשכלנו את הדבר. באמרי: אני יודע את לוח הכפל, כוונתי לומר, הצלחתי להקיף בשכלי את לוח הכפל. אך כיוון שהקב"ה הוא זה שברא אותנו, ואנו מוגבלים ביחס אליו מעצם היותנו ברואים, אין לנו יכולת להקיף אותו בשכלנו. אנו עוסקים כאן בשני סוגי דעת, שלנו ושל הקב"ה. שני הסוגים הללו אינם נמצאים על אותה סקאלה, הם מהווים שתי מהויות שונות.

הִנֵּה כְּבָר בֵּאַרְנוּ, שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה בְּהַשָּׂגַת יְדִיעָתוֹ - סִכְלוּת גְּמוּרָה; אֶלָּא שֶׁאֲנַחְנוּ נֵדַע, שֶׁהוּא יִתְבָּרֵךְ "יוֹדֵעַ", כְּמוֹ שֶׁנֵּדַע שֶׁהוּא "נִמְצָא". וְאִם יִשְׁאָלֵנוּ שׁוֹאֵל: אֵיךְ הוּא מַדָּעוֹ? נֹאמַר לוֹ: אֲנַחְנוּ לֹא נַשִּׂיג זֶה, כְּמוֹ שֶׁלֹא נַשִּׂיג מְצִיאוּתוֹ אֶל הַשְּׁלֵמוּת. וּכְבָר הִרְחִיק כָּל מִי שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל לָדַעַת אֲמִתַּת יְדִיעָתוֹ יִתְבָּרֵךְ וְנֶאֱמַר לוֹ: הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא, אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא? (איוב יא ז).

וְהָבֵן כָּל מַה שֶּׁאָמַרְנוּ: שֶׁפְּעֻלּוֹת הָאָדָם מְסוּרוֹת אֵלָיו; וּבִרְשׁוּתוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק אוֹ רָשָׁע, מִבִּלְתִּי הַכְרָחַת הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ עָלָיו עַל אֶחָד מִשְּׁנֵי הָעִנְיָנִים. וּמִפְּנֵי זֶה הָיָה רָאוּי הַצִּוּוּי וְהַלִּמּוּד וְהַהֲכָנָה וְהַגְּמוּל וְהָעֹנֶשׁ - וְאֵין בְּכָל זֶה סָפֵק. אָמְנָם, תֹּאַר יְדִיעָתוֹ יִתְבָּרֵךְ וְהַשָּׂגָתוֹ לְכָל הַדְּבָרִים - דַּעְתֵּנוּ קְצָרָה לְהַשִּׂיגוֹ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.

וְזֶהוּ כְּלָל מַה שֶּׁכִּוַּנּוּ אֵלָיו בְּזֶה הַפֶּרֶק. וּכְבָר הִגִּיעָה הָעֵת לִפְסֹק הַדְּבָרִים הֵנָּה, וְאַתְחִיל בְּפֵרוּשׁ הַמַּסֶּכְתָּא הַזֹאת, אֲשֶׁר הִקְדַּמְנוּ לָהּ אֵלּוּ הַפְּרָקִים. 

 לסיכום הדברים, הרמב"ם מעלה בפנינו את שאלת הידיעה והבחירה ועונה: מכיוון שאין אנו יכולים להשיג את מהות ידיעתו של הקב"ה וקל וחומר לא להבינה, לא ניתן לענות על שאלה זו.

עם זאת, הרמב"ם לכאורה סותר את עצמו, שהרי במורה נבוכים חלק א' פרק נ' הוא כותב שאין האדם יכול להאמין במשהו שהוא לא יכול להבין ולצייר לעצמו? אז כיצד זה מסתדר? על כך, בשיעור הבא.