קול הנבואה - שיעור 10

 בס"ד

< לשיעור הקודם

לצפיה בשיעור לחצו כאן

להאזנה לשיעור לחצו כאן

ו. ההגיון השמעי הסודי

כוסף געגועי ההגיון השמעי העברי הסודי הוא לקרב ולהעלות לגילוי רוח ההגיון העברי, שלאזנים כרויות ופקוחות הוא נשמע, כרוח הנבואה.

פרק זה, המורכב משורה אחת הוא פרק מאוד מסובך. הרב משתמש כאן בסגנון כתיבה שעל פניו אינו תואם לסגנונו הרגיל. השורה הזו נשמעת מליצית מאוד – זאת בניגוד לסגנון הלימודי הרגיל איתו נפגשנו.

יש לציין שבשתי הפסקאות הקודמות למדנו שתורת ההגיון העברי השמעי תשמש יסוד או מבוא למשהו אחר. אם זה לבניין הפילוסופיה הדתית בישראל ואם זה למדרשי ההלכה וצורת לימוד הגמרא. אבל בפסקה זו הרב מדבר על כך שההגיון השמעי מבטא רצונות עזים, שיש לו כיסופים וגעגועים למשהו. סגנון כתיבה שירי זה מתאים יותר לראי"ה קוק זצ"ל ופחות לרב הנזיר. באותם המקומות בהם כותב כך בספר קול הנבואה, זה בד"כ העתקות מספרים אחרים.

אם קוראים את המשפט הזה בצורה רציונלית, אין לו פשר. כיסופים וגעגועים אינם קשורים להגיון, לצורת חשיבה, אלא לרצון. ההגיון בכלל מתעסק עם הדעת. כרמז לקראת המקום אליו אנו צועדים נעיין בכותרת הפרק: "ההגיון השמעי הסודי". אנו באים להזכיר כעת את עולם הסוד ובעשותנו זאת אנחנו נכנסים למגרש אחר לגמרי.

הבה נתחיל לנסות לפענח מה הרב צופן לנו כאן. הרב עושה האנשה של ההגיון. ישנו ההגיון עברי סודי, ויש לו איזשהו יחס (באופן של כיסופים וגעגועים), איזשהו רצון לגרום לגילוי, או בצורה יותר מדוייקת, לקרב את הגילוי (כנראה לא ניתן לגלות ממש) של רוח ההגיון העברי. זוכרים כיצד הסברנו בשיעורים הראשונים מהי "רוח"? – ה"רוח" של משהו, היא כינוי לדרך שבה תוכן מסויים מתגלה. הבאנו דוגמא של מורה המלמד פרשת שבוע. תוכן דבריו הוא פרשת השבוע, המתודה בה משתמש על מנת ללמד את התלמידים היא הרוח. הזכרנו גם שיש את הקודש ויש את הדרך שבה הקודש בה לידי גילוי בעולם: רוח הקודש. למי שיש את רוח הקודש, יש את היכולת לקלוט כיצד הקודש בה ומתבטא בעולם. ההגיון העברי הוא התבנית, הצד הגלוי, של רוח ההגיון העברי, של הזרמים שנמצאים מתחת לפני השטח.

מדוע הרב הנזיר מאניש את ההגיון? למה שלא יאמר שהאדם שעוסק בהגיון הוא זה שכוסף לאמת?

דיברנו בשיעורים הקודמים על כך שההגיון, לפי הרב הנזיר, קשור לתיאור תהליך החשיבה לפי עולם המושגים בו משתמש קאנט. עם זאת, במה שקשור להגיון הסודי כנראה מדובר בדבר אחר. בתיאור לפי קאנט יצאנו מתוך ההבנה שיש לנו תחושות ואינטואיציות היוצרות מושאים (אובייקטים, עצמים, דברים עליהם אנחנו יכולים להצביע ולהתייחס) אליהם אנחנו מתייחסים. אל המושאים הללו מצמידים מושגים ואז הם נקראים אובייקטים. לפי קאנט, המדע האובייקטיבי נבנה על בסיס הנחת מוצא זו. לאחר מכן באמצעות שיפוטים והצדקות ניתן לבנות כללים ועקרונות המרכיבים שיטה שלימה. הרב הנזיר אמר לנו שאת הראיה שבונה את העצמים מחליפים בשמיעה – אקוסטיקה - ואז הכל משתנה. היום ננסה לעקוב אחרי השינויים הללו ולבחון מעט מה משתנה ואז בעזרת ה' נבין את המשפט הנוכחי.

בניגוד לתיאורו של קאנט הסברנו שהתחושות הנובעות מתוך השמיעה לא בונות עצמים אלא עקבות של אירועים: תקתוק שעון וכד'. מתוך עקבות אלו אני צריך לבנות בעיני רוחי את האירוע. למשל, אם אני שומע רשרוש מאחורי, אני מתאר לעצמי שיש שם חתול שמהלך לו בנחת. יש באירוע שבניתי אובייקטים ומושאים וישנם גם יחסים ביניהם: חתול שדרך על עלים. על מנת לבנות האירוע הזה אני צריך שיפוטים שכליים והצדקות (אני צריך להכיר לפני כן מהם חתולים וכד'). אני צריך להשתמש בצד התבוני שלי על מנת לבנות את האירוע מתוך העקבות אותן קלטתי מאוזני. לאחר מכן אני יכול לבנות עקרונות. ואם יש לי הרבה אירועים אני יכול לבנות תהליכים.

הרב הנזיר אינו אומר שאין ראיה, אלא שיש הגיון שקשור לראיה ויש שקשור לשמיעה. הטענה של הרב הנזיר כלפי ההגיון המערבי היא שהוא הזניח את השמיעה.

באופן עקרוני ניתן היה, באמצעות התורה הנגלית, לבנות אובייקטים. ההגיון העברי הוא תורני שהרי הוא מתעסק עם מצוות מעשיות והמצוות הללו מהוות את האובייקטים אליהם הוא מתייחס. אך אין זה עוזר לנו ביחס לתורת הסוד. צריך לזכור שהמצוות מעשיות אינן רק אובייקטים אלא גם אירועים.

כשאני מניח תפילין יש אירוע עם אובייקטים. יש עקרונות המורים מתי מניחים תפילין ומתי לא. בשמיעה לעומת זאת אני לא רק שומע עקבות של אירוע, אלא לפעמים אני מתייחס גם לקול עצמו. למה שהאירוע הזה בא לבטא.

למשל, כשאני מקשיב למוזיקה לא חשוב לי איזה מיתר רעד ובאמצעות איזה כלי הפיקו את המוזיקה, אני יכול להנות ממוזיקה בלי לדעת מה הכלים שמנגנים עכשיו, אלא הקול עצמו מעניין אותי. אני מקבל איכות של קול ואני לא מנסה ללמוד מה האירוע שהיה, מעניינת אותי המוזיקה. אני לא בונה מושג שמצטרף לאיכות הקול הזה אלא אני בונה עכשיו זרימה, משהו דינאמי. אני מתעלם מהאובייקטים (מהשאלה איזה מיתר רעד ומה סוג הכינור בו משתמשים) ומתייחס לאירוע בלבד, למוזיקה. לדבר הזורם הזה קוראים רוח.

המוזיקה איננה דבר אחיד. מוזיקה עם טון אחד לאורך זמן אינה מוזיקה. המוזיקה ניכרת בכך שיש בה שינויים. אין באירוע הזה שנקרא מוזיקה אובייקטים, אלא זו מערכת של תהליכים ללא אובייקטים. היא מבטאת שינויים, קושיות, תירוצים וכל זה ללא אובייקט אחד. לכן, אגב, המוזיקה פועלת על האדם,  כיוון שגם הוא דינמי. ואם היא מצליחה לדגום את התהליכים שבתוכו, הוא מזדהה איתה.

אומר הרב: "כשם שבכנפי הרוח הטבעי נישא האויר" – על ידי לחצי האוויר, "שמאחוריו נשמע המיית קול, קול רוח הניגון, כך ברוח הקודש נישא בחיר האדם השומע מאחוריו קול ניגון כקול הנבואה" – רוח הקודש היא כקול הנבואה, לא קול הנבואה עצמה.

אני יכול לדעת שנושבת רוח כשאני רואה את העצים זזים, אבל כשאני פותח חלון אני יכול לעצום עיניים ולדעת שיש רוח כי אני ממש שומע אותה. יש לאדם יכולת לחוש תהליך שקשור בהשפעה של הקודש שמגיע לעולם שלנו. כולנו מתעסקים בהגיון העברי בצורה זו או אחרת, מי שלומד תורה, רוחה מפעמת בתוכו ועוזרת לו להגיע לחידושי תורה. אם אדם יודע להקשיב לעצמיותו, לפנימיותו ולחוש את כל התהליך ואת כל המאבקים שהוא עבר עד שהגיע לאותו החידוש נאמר שהצליח להקשיב לרוח של ההגיון העברי. כמובן שתהליך זה אינו מאפיין רק אותו אלא גם את כל תלמידי החכמים שהיו לפניו.

אם אנו מצליחים להקשיב לכל הקושיות והתירוצים מבלי להתייחס לתכנים, אז אנו שומעים את הרוח, כלומר רוח הקודש, את אותה רוח של ההגיון העברי שהתחילה במרום הקודש העליון במעמד הר סיני ועברה דרך כל האנשים עד שהגיעה אלינו וגם אנו מהווים קטע באותה יצירה מוזיקלית. לאחר שנכתוב חידוש מסויים נוכל לראות את המאפיינים של החידוש ואת הצד הנגלה של אותו הגיון עברי.

הנסיון להקשיב לרוח הזו היא מאמץ מסוג אחר (ביחס לסווג מאפייני החידוש התורני) וזה כנראה קשור להגיון הסודי.

יש לציין שזה עדיין רק כקול הנבואה ולא הקול ממש משום שלא הצלחנו עדיין לשלוף את המסרים הא-לוקיים מתוך הקול הזה. התורה הנגלית היא ביטוי של העקרונות הרוחניים, הזרמים הרוחניים התת קרקעיים הקיימים ומקיימים את העולם. אבל גם הזרמים הללו מהווים ביטוי לעקרונות מסדר גבוה יותר. כלומר ניתן לחלק את תהליך השמיעה למספר חלקים: שמיעת תוכן הקונקרטי מסויים, שמיעת הרוח ושמיעת המסר שהרוח נושאת בתוכה (שהיא הנבואה). הנביא לא רק שומע את המוזיקה אלא יודע לדלות מתוכה את המסרים הא-לוקיים.

הפרטים שההגיון השמעי הסודי מתעסק איתם הם רצונות כיוון הוא צריך לתאר זרימה. יש כל מיני סוגי רצונות, ישנם רצונות המתנגשים אחד עם השני וכד'. מתוך כך בונים מערכת מאוד מורכבת ומסובכת. מכיוון שיש כל מיני סוגי רצונות, הם לא עובדים ביחד בצורה חלקה ונוצרים קושיות (חוסר ההלימה בין הרצונות) ותירוצים (מציאת הדרך לאזן אותם), מאבקים וחיבורים ומערכת שלמה. מתוך כך יוצאת זרימה מאוד מפורטת.

כלומר, אנו לוקחים את הזרימה, את המוזיקה של המצווה למשל, ומחלקים אותה למקטעים לפי הכוחות והרצונות שאנו מזהים שפועלים שם. כשאנו מדברים על רצונות וכיסופים יכול להיות ששם אנו מגדירים מקטעים בתוך אותה הרוח הגדולה כיוון שאנו מדברים על דבר שהוא זורם, ודבר זורם קשור ברצונות וכיסופים. אין אנו מדברים על זרימה פיסית אלא על מערכת של חיים שלמים שעוברים בעולם.

"כוסף געגועי" – המגמה, הכיסופים של כל הגעגועים שאיתם אנחנו מתעסקים בתוך ההגיון העברי השמעי שמביא "לגילוי" – כלומר שמעניק לי את האפשרות לאחוז בדברים. אם אני מדבר על רוח כללית, אין לי במה לאחוז, אבל כשאני מדבר על דבר שאני מביא לגילוי, אני יכול להצביע על כל מיני מקטעים בתוך אותו הזרם. אם כך, אני צריך לדבר על געגועים וכד'. על זה מדבר הרב הנזיר.

בהקדמותיו, כותב הרב אשלג, שכל המושגים של עולם הקבלה: הספירות, הכלים וכו' הם רצונות. כשהרב הנזיר מדבר על "כוסף געגועי" – הוא מדבר על התוכן של ההגיון העברי השמעי הסודי. כלומר התכנים של הגיון זה הם הרצונות. כשדיברנו על הפילוסופיה ועל הצד התורני, דיברנו על דברים עתידיים: "ישמש מבוא" וכד', כשמדברים על הצד הסודי הרב הנזיר מתאר מציאות עכשווית. זאת מכיוון שההגיון העברי השמעי  הסודי מעולם לא היה – לא שמעי. מי שלומד סוד יודע שמדובר על דברים שמעיים, אי אפשר ללמוד סוד שלא על דברים שמעיים. אני לא צריך את התורה שלי בשביל לשנות משהו בסוד, הסוד כבר ככה קיים והוא  עוסק משתמש בשמיעה. זה לא משהו שיהיה אלא משהו שקיים עכשיו.

נסכם: מה שמאפיין את תורת הסוד אינו חוסר הבנתנו או חוסר היכולת שלנו להכיר אותה, אלא היא מתאפיינת על פי המגמה שלה שהיא לחשוף משהו שלתפוס אותו בצורה פשוטה קשה מאוד כיוון שהוא רוח. היא לוקחת את הרוח הזו ומחלקת אותה לרכיבים שהם הרצונות.

אבל הרצונות עליהן היא מדברת נכללים בתוך עולם ההגיון בלבד, מדוע? - כיוון שהיא מדברת על מושגים אותם אני תופס ואליהם אני מתייחס (כשם שתורת ההכרה מסבירה כיצד אני בונה את הדעת שלי בהקשר למשהו). אז איך אני בונה את הדעת שלי בהקשר לרוח של ההגיון העברי השמעי, כלומר מה שבסופו של דבר מביא אל העולם הפנימי היהודי, איך אני תופס את זה? על ידי "יחידות" המהוות געגועים, כיסופים או רצונות. תפקידו של המבנה של כל הרצונות הללו הוא לגלות את רוח ההגיון העברי.

את הגילוי רוח זו, ניתן להשיג בכל מיני רמות, אפשר לגלות זאת ברמות מאוד מאוד קרובות לפילוסופיה, וכפי שמכנה זאת הרב הנזיר: הנגלה שבנסתר, ואפשר לגלות זאת בדברים יותר רחוקים, עמוקים ועליונים מפילוסופיה. לכן יש דברים מתורת הסוד שהרב הנזיר יכול להסביר לכל אחד, כי זה מאוד קרוב לפילוסופיה, ויש דברים שלא.