קול הנבואה - שיעור 9
בס"ד
לצפיה בשיעור לחצו כאן
להאזנה לשיעור לחצו כאן
בשיעור הקודם למדנו על התכונות של ההגיון
העברי השמעי. למדנו שהוא מתייחס רק לעניינים בעלי השלכה מעשית וכן שמה שמאפיין
אותו זה הצורה של משל-נמשל. בנוסף, הסברנו מדוע מידת הקל וחומר איננה קשורה להגיון
היווני אלא לצורת לימוד אינדוקטיבית. כעת נעבור להסביר את המשך הפרק.
ד. ההגיון השמעי יסוד לפלוסופיא יהודית
תורת ההגיון השמעי העברי, בתכונתו הדינית
וההמשלית, הנתון במדות שבהן התורה נדרשת, ובהגיון הסודי העברי, בהשואה להגיון
היוני, והסטואי, והחדש, תשמש יסוד לבנין הפלוסופיא הדתית היהודית החדשה ברציפותה
לדורות הקודמים, ובהמשכה ממקורה הראשון, הנבואי.
אומר הרב שתורה ההגיון השמעי העברי, בהשוואה
להגיון היווני והסטואי והחדש – תשמש יסוד לבניין הפילוסופיה הדתית היהודית. כלומר
אם נשווה את צורך החשיבה של היהדות אל מול צורת החשיבה של אריסטו (יוון), של החכמי
הסטואה ושל הרמן כהן (ההגיון החדש), נוכל לבסס את בניין החשיבה היהודי.
נעיר מי היו חכמי הסטואה? דבר ראשון צריך
להבין שפירוש המילה סטואה הוא: אכסדרה. כלומר מבנה בצורת מסדרון שצידו האחד פתוח
לגמרי כאשר אחת לכמה מטרים יש עמודים ומצדיו האחר יש קיר. מייסד השיטה, זנון
מקיטיון (לרנקה שבקפריסין) הרצה את שיטתו במבנה זה. צורת פילוסופיה זו הושפעה בין
היתר מתורות המזרח.
נקודה נוספת אותה מציין הרב, שהפילוסופיה
הדתית היהודית החדשה תהווה המשך למחשבה היהודית של גדולי ישראל עד כה. כלומר, זו
לא תהיה פילוסופיה רדיקלית שמחריבה את דרך החשיבה שהיתה קיימת עד היום, כפי שעשה
פרנסיס בייקון. המחשבה הדתית היהודית החדשה תמשיך את הגותם של גדולי ישראל במהלך
הדורות, שהם עצמם המשיכו את מי שהיו לפניהם. כך עד שמגיעים למקור של הפילוסופיה
היהודית – הנבואה. אחת התכונות של חכמת ישראל היא שהיא נסמכת על הפסוקים ומשם
יוצאים ולומדים על העולם.
במאמר ראשון[1] מביא הרב דוגמאות לכלל אותו
הוא מלמד אותנו כאן:
"כל הפלוסופים בישראל חוץ מר"ש
ן' גבירול בספר מקור חיים, נסמכים בדבריהם לכתוב. בראש כל מאמר, מיסד שטת
הפלוסופיא הדתית היהודית הראשון, רב סעדיה גאון, בספר האמונות והדעות, ור' בחיי
בחובות הלבבות. או בסוף כל מאמר, ר' אברהם ן' דוד בספר אמונה רמה, המשמש מעבר
להמורה. במורה נבוכים, כמו בכוזרי לר"י הלוי, יש למצוא סדור לפי סדרי א' וב'
מחומשי התורה. פלוסופית ר' אברהם ן' עזרא כלולה בבאורו לתורה ונ"ך, ביחוד
הפלוסופיא הדתית האלכסנדרונית נסמכת לתורה, ספרי פילון, כספרו של אריסטובולוס,
מדרש התורה הקדושה, בתבניתם כבתוכנם, דומים הם למדרשי רז"ל. מה שקובע תבניתה
המיוחדת של הפלוסופיא היהודית".
לסיכום הפרק: למדנו על המאפיינים והתכונות
של ההגיון השמעי העברי: הוא נובע מהמצוות, כלומר באמצעות המצוות אנו לומדים על
העקרונות הרוחניים העומדים בבסיסם. הוא תמיד יהיה קשור למשהו מעשי. הדבר השני אותו
למדנו הוא שההגיון הזה עובד באופן של הבנת דבר מתוך דבר – התובנות הנובעות מסוג
תפיסה זו אינן מתייצבות בפנינו באופן גלוי, הן מכוסות ונלמדות באופן של משל ונמשל.
נקודה נוספת היא שניסוח שיטת החשיבה העברית השמעית (הצורה בה אנחנו נלמד עליה) אינה
מתבססת על חורבן שיטות החשיבה הישנות אלא ממשיכה אותן ובונה על גביהן. ולבסוף אנו
לומדים שמקורה של שיטה זו נמצא במקור שיטות החשיבה של גדולי ישראל במהלך הדורות –
הנבואה.
ה ההגיון התורני
תורת ההגיון השמעי העברי, הנתון במדות שבהן
התורה נדרשת, תשמש מבוא למדות מדרשי ההלכה, והישרת דרכי התלמוד, שבעמקות וחריפות
למודם גדל ויגדל השכל העברי. יגדיל תורה ויאדיר, ויתחדש רוח ישראל.
מלמד אותנו הרב שתורת ההגיון העברי השמעי
תעזור לנו להבין את מדרשי ההלכה ואת האופן בו לומדים חז"ל הלכות בתלמוד. ככל
שנבין זאת יותר יגדל יותר מה שנקרא "השכל העברי". מה פירוש המושג:
"שכל עברי"? – מסביר הרב צמח הלפרין שמושג זה מופיע בספרות של שנות
העשרים והשלושים של המאה העשרים ובעיתונות העברית בתור דבר ידוע ומצוי. היישות הקיבוצית
הכללית בונה את השכל העברי. ניתן לראות זאת במאמר מערכת של הארץ שכותב במאמר מערכת
משנת תרפ"א (1921) כשהוא כותב על העלייה של עדות המזרח לארץ. היה ויכוח אם
כדאי להגביל את העלייה או לא. כותב המאמר מעלה שכדאי להגדיל את העליה כי בזה יתפתח
השכל העברי[2].
למה מתכוון הרב כשהוא אומר שתורה זו תשמש
לנו מבוא למידות מדרשי הלכה והישרת דרכי התלמוד? – הרב אליהו שי בתחילת סדרת
השיעורים שלו על מדרשי ההלכה[3] מסביר שסדר הלימוד העיוני של
סוגיית גמרא טיפוסית נעשה באופן מקביל פחות או יותר לסדר הכרונולוגי של התהוות
התורה שבעל פה: מתחילים מהתנאים במשנה, ממשיכים לסוגיית הגמרא עצמה, ומסיימים
בראשונים והאחרונים. כל שלב מוסיף חוליה נוספת, עוד קומה על גבי השלב הקודם. ישנן
כמובן שיטות לימוד שונות, שלכל אחת דגשים שונים ומוקדי התעניינות שונים, אך מכל
מקום תבנית הלימוד הכרונולוגית הבסיסית נשמרת אצל כולם.
אך דומה שפעמים רבות מורגשת חסרונה של חוליה
בסיסית ברצף המסורת, והחוליה החסרה היא הקשר בין המקורות התנאיים לתורה שבכתב.
בשיטות הלימוד המקובלות, רגילים לפתוח ישירות בלימוד המשנה, ומיד לאחריו לימוד
סוגיית הגמרא שעליה, תוך כדי דילוג על ליבון יסודותיו של הנושא בתורה שבכתב! בשל
כך נוצרת לעיתים תחושה חריפה של נתק ברצף המסורת: נראה לכאורה שהתורה שבעל פה
מתחילה בפועל רק עם חתימת המשנה, ויחד עם היצירה שנוצרה מאז בעקבות המשנה, עומדת
לה התורה שבעל פה בפני עצמה; ובצידה עומדת
התורה שבכתב, שגם אם אנחנו מאמינים באמונה שלמה בזיקה העמוקה ובקשר שביניהן, הרי
שבפועל אנו לא נותנים את דעתנו לקשר זה ולמשמעותו המעשית!
החוליה החסרה בין התורה שבכתב לבין מסקנות
התורה שבעל פה, היא כמובן מדרש ההלכה, וכאן
עלינו לזכור שצורת לימוד התורה הראשונית היתה לימוד ישיר מהתורה שבכתב, ורק לאחר
שלמדו ודנו בפסוקי התורה (מדרש הלכה), נתנסחו המסקנות בצורת הלכות פסוקות (משנה).
הבעיה מתחילה בכך שמדרשי ההלכה אינם מובנים
הרבה פעמים ואף נשמעים זרים לאוזן שלנו, למשל, את האופן בו האישה מתקדשת לומדים
באמצעות גזירה שווה משדה עפרון, נאמר בפרשת מכירת מערת המכפלה: "נתתי כסף
השדה קח ממני"[4] ונאמר "כי יקח איש
אישה"[5]. לא מובן מדוע הוחלט לקשר בין
שני פרשיות אלו שעל פניו אינן קשורות אחת לשניה. אך זו אינה הבעיה היחידה, בניגוד
לגמרא, עליה יש הרבה פרשנים, למדרשי ההלכה אין הרבה.
מסביר הרב מיכאל אברהם[6] שניתן להבין בשלושה אופנים את
מקומה ומשמעותה של המערכת של המידות בהן התורה נדרשת:
1. הסתכלות על המידות כמו על מערכת
אקסיומטית, או צופן פרשני-דרשני
המידות הן כמו צופן שמאפשר לנו לפענח את מה
שכתוב בתורה. כמו שאני מצפין הודעה מסויימת וחברי יודע כיצד לפענח אותה במסגרת
החוקים שאני נתתי לו, כך גם ביחס למידות. הבעיה היא שאם נבין את מערכת המידות
כצופן שמאפשר להוציא הלכות שצפונות בתורה, ממילא נתייחס למערכת זו כשרירותית.
הקב”ה מסר למשה בסיני מפתח, על מנת שנוכל "לפענח" את הרובד המדרשי של
התורה. לפי זה אין טעם לחפש משמעויות כלשהן של המידות עצמן.
גישה כזו יכולה להשתמע מספר מילות
ההגיון לרמב”ם, בסוף שער ז’, שם הוא כותב: "ולנו הקשים אחרים נקראים הקשים הדיניים ואין פנים לזכרם
במה שאנחנו בדרכו."
כלומר מערכת המידות אינה שייכת לתחום תורת
ההגיון. אלו כללים שרירותיים שרלוונטיים רק בתחום לימוד התורה, ואין מקום לדון
במידות בהקשר של חוקי ההגיון.
2. הגיון אלטרנטיבי
גישה זו אומרת שהמידות בהן התורה נדרשת
מנוגדות לסילוגיזמים היווניים של אריסטו ובאים להציב להם אלטרנטיבה. גישה זו
כפשוטה היא בעייתית, אם לא בלתי אפשרית. לא מסתבר שמוטל עלינו, או שבכלל אנו
יכולים, לזנוח את צורת החשיבה של ההגיון הקלאסי כאשר אנו עוסקים בתורה. ההגיון
הקלאסי כפוי עלינו.
לא יתכן שנתעסק עם הגיון המנוגד לחוק הסתירה
(חוק הסתירה אומר שאם א' קיים, למשל, אז הוא לא יכול להיות לא קיים באותו הזמן
בדיוק).
3. בסיס של עקרונות בעלי משמעות פילוסופית
זוהי דרכו של הרב הנזיר. ההגיון העברי לא בא
לסתור את ההגיון היווני אלא להוסיף עליו ולפרט צורות חשיבה נוספות. כפי שגם קובע
הרב הנזיר בהרחבה בספרו, המידות שהתורה נדרשת בהן מפרטות ומגדירות את כללי
האנלוגיה, והופכות את דרכי ההיסק הללו ל’הגיון’ במלוא מובן המילה. תמצית חידושו
היא שהיעדר המתמטיות של מערכת המידות אינו בהכרח מורה על עמימות.
לפי גישתו של הרב הנזיר, יש מקום ללמוד
מהמידות עצמן עקרונות מחשבתיים-פילוסופיים, שהרי אין הן כללים שרירותיים (צופן),
אלא עקרונות בעלי משמעות כשלעצמם. ההגיון התורני-הלכתי הוא "הגיון",
והוא גם מהוה בסיס פילוסופי שעליו יש לבסס את הבנת העולם התורנית, כלומר את
הפילוסופיה היהודית. כמו שאריסטו העמיד בראש הפילוסופיה שלו את האורגנון, ספר
הלוגיקה שלו, כך עלינו להעמיד בראש הפילוסופיה שלנו את הגיון המידות (בנוסף להגיון
ה"יווני").
הרב הנזיר רואה בהגיון השמעי, כפי שהוא
מופיע במידות שהתורה נדרשת בהן, הגיון נבואי, שיהווה מוקד של תחיית הנבואה בישראל.
במצב בו שרויה בתוכינו נבואה, נוכל לבחון היסק אינדוקטיבי ואנלוגי בכלים "מדויקים".
בשיעור הקודם דיברנו על מידת הקל וחומר.
הסברנו שבניגוד למה שנראה במבט ראשון (שזו מידה דדוקטיבית) הרי שמדובר במידה
אינדוקטיבית. אך צריך להדגיש שכל אחת מי"ג המידות באה לפרט וללמד אותנו על
עקרון נוסף, על דרך היסק שונה. לא כל המידות באות ללמד אותנו על האנלוגיה או
האינדוקציה בלבד, אלא כל אחת מבטאת דרך שונה להגיע להיסק וללמוד דברים חדשים.
בתקופת התנאים ואף לפני היתה בנו
האינטואיציה ללמוד באופן ישיר מהמידות, השמיעה עדיין היתה קיימת בנו. אבל לאט לאט
עם ירידת הדורות, עלתה קרנו של הלימוד האנליטי וירדה קרנו של הלימוד השמעי מהמידות
בהן התורה נדרשת. תורת ההגיון העברי השמעי תאפשר לנו לחזור למקורות ולהבין כיצד
לדרוש מפסוקי התורה את הדינים. לחזור להקשבה ישירה יותר לדבר ה'.
[1] פרק ו'
[2] כמו כן ניתן למצוא מושג זה
במאמר של מישהו המכונה בשם "איש ישראל" משנת 1934 בעיתון הארץ (תודה
לדוד שלי, ישי מררי, שהפנה אותי למקור זה): https://www.nli.org.il/he/newspapers/haretz/1934/04/25/01/article/37/?srpos=1&e=-------he-20-haretz-1--img-txIN%7ctxTI-%22%d7%94%d7%a9%d7%9b%d7%9c+%d7%94%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%22-------------1
[3] https://www.etzion.org.il/he/%D7%A9%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A8-1-%D7%9E%D7%93%D7%A8%D7%A9%D7%99-%D7%97%D7%96%D7%9C-%D7%A2%D7%9C-%D7%9E%D7%94-%D7%95%D7%9C%D7%9E%D7%94
[4] בראשית כ"ג י"ג
[5] דברים פרק כ"ב פסוק
י"ג
[6] "מעמדן הלוגי של דרכי
הדרש", צהר, תשס"ג
תגובות
הוסף רשומת תגובה