לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז
בס"ד
"מעשה שבא רבי אלעזר (בן ר') שמעון
ממגדל גדור מבית רבו והיה רכוב על החמור ומטייל על שפת נהר ושמח שמחה גדולה והיתה
דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר אמר לו שלום
עליך רבי ולא החזיר לו אמר לו ריקה כמה מכוער אותו האיש שמא כל בני עירך מכוערין
כמותך אמר לו איני יודע אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית כיון
שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו ואמר לו נעניתי לך מחול לי אמר לו איני
מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית היה מטייל אחריו עד
שהגיע לעירו יצאו בני עירו לקראתו והיו אומרים לו שלום עליך רבי רבי מורי מורי אמר
להם למי אתם קורין רבי רבי אמרו לו לזה שמטייל אחריך אמר להם אם זה רבי אל ירבו
כמותו בישראל אמרו לו מפני מה אמר להם כך וכך עשה לי אמרו לו אעפ"כ מחול לו
שאדם גדול בתורה הוא אמר להם בשבילכם הריני מוחל לו ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן
מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז
ולפיכך זכה קנה ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות"
סיפור זה נשמע תמוה מאוד במבט ראשון ועולות
עליו שאלות רבות:
1) מדוע רבי אלעזר מדבר כך אל האיש?
2) מדוע האיש שב ואומר לך לאומר שעשאני?
3) מה הקשר בין סוף הסיפור לבין דרשתו של ר'
אלעזר?
ועוד ועוד שאלות.
על מנת להבין סיפור זה יותר טוב הבה נשאל
מיהו אותו ר' אלעזר ברבי שמעון? אנחנו מכירים אחד כזה בגמרא במסכת שבת[1], הלוא הוא ר' אלעזר בנו של
רשב"י. ומה מסופר לנו עליו? – רבי שמעון והוא ברחו למערה מפני הרומאים. שם
למדו ולבסוף יצאו....פעמים...בפעם הראשונה יצא רבי שמעון ושרף כל מקום עליו הסתכל.
הם חזרו למערה ולאחר י"ב חודש יצאו שוב. כל מקום אליו הביט ר' אלעזר, נשרף
ואחר כך רשב"י ריפא במבטו את אותו המקום. לבסוף רבי שמעון בר יוחאי פונה לר'
אלעזר בנו ואומר לו: "לו בני די לעולם אני ואתה".
ונשאל על כך שאלה, מה הכוונה במה שמסופר לנו
שכל מקום שר' אלעזר שרף רשב"י ריפא? – אלא שאנו למדים על הדרגה המיוחדת
והגבוהה אותה השיגו במערה. רשב"י ור' אלעזר חיו במערה, במנותק מהעולם, והשיגו
הרבה הישגים גבוהים ועמוקים. כאשר יוצאים החוצה הם לא רואים את הערך שיש לעולם
ולכן שורפים במבטם כל מקום. במצב כזה, פונה אליהם בת הקול ושואלת, "להחריב עולמי
יצאתם"? ולכן חוזרים למערה. אך בפעם השניה רשב"י כבר רואה את הערך של
עולם החול ואת החיבור שלו להנהגת ה' למרות שר' אלעזר עדיין לא, ולכן, כל מקום שר'
אלעזר שורף במבטו – כלומר, גורם לאיבוד המשמעות, איבוד הערך של אותו דבר – מגיע
רשב"י ומחזיר לו את המשמעות.
לפנינו יש סיפור שמקביל מעט לסיפור היציאה
השניה מהמערה, ר' אלעזר מסיים תקופה של לימוד תורה – הוא כל כך העמיק בה שהוא אינו
רואה ערך במה שסביבו, הוא רכב על החמור – במשמעות של רכב על החומר, החומריות (כפי
שידוע שהחמור מסמל את החומר).
מגיע לפני ר' אלעזר אדם שהיה מכוער, אולי
בחיצוניותו ואולי באופיו. אנו מגדירים מכוער כדבר שיש חוסר התאמה בין חלקיו, שאין
אצלו הרמוניה. כלומר, ר' אלעזר פגש אדם שעומד ביחס הפוך לתורה שנקראה תפארת ומהווה
את סדר העולם[2].
עם זאת הוא פוגש את החיצוניות של אותו אדם (פניו או מעשיו) בשלב זה הוא אינו
מתבונן בערכו הפנימי. אולי היה מדובר באדם רגיל אלא שכיוון שהיה אחד האדם ולא היה
בו חיבור מיוחד לתורה, נראה בעיניו כמכוער.
לא רק זה אלא גם אותו אדם פונה אליו ואומר
לו "שלום עליך רבי" – הצד המכוער של המציאות, של הבריאה, המנותק מן
התורה, פונה אל הרב המחובר לתורה, להרמוניה, לאופן שבו העולם אמור וצריך להתנהל,
ואומר לו שלום? –הצד המכוער מאחל לצד ההרמוני והתורני: שישרה עמך השלום, ש-ה' ששמו
שלום ישרה עמך?!
דבר זה מפליא את רבי אלעזר כל כך עד שגוער
באיש ואומר לו: ריקא, עם כל הכיעור שלך אין לך שום משמעות, הרי אתה לא מחובר
לתורה, אתה לא מייצג שום דבר שיפה ונכון בבריאה! הוא "שורף" אותו כפי
ששרף כשיצא מהמערה. וממשיך, שמא אין שום משמעות גם למקום בו אתה גר – גם הם
מכוערים ומנותקים מהסדר, מהתורה כמוך. במילים אחרות, לא רק שלמעשיך אין משמעות אלא
גם למהות שלך אין משמעות, למקום בו אתה נמצא (לא במשמעות של מקום גיאוגרפי אלא
במשמעות של דרגה).
עונה לו האיש: איני יודע, איני יודע מה
המטרה שלי בעולם, איני יודע איזו משמעות יש לי אבל לך להקב"ה שברא אותי, שהוא
זה שמעניק לי משמעות ורואה בי יצור לגיטימי להתקיים בעולם ותשאל אותו.
בנקודה זו מבין רבי אלעזר את טעותו יורד
מהחמור. כלומר יורד מהפוזיציה של :אני שולט פה בעניינים", בחומר, ומבין שנפל
בטעות בשיפוט – הוא מבין שחטא ובעקבות כך ומשתטח (פעולה המבטאת התאפסות ביחס למשהו
אחר) ומבקש מחילה. אומר ר' אלעזר: אתה צודק, אכן צריך להתעמק ו"ללכת"
להקב"ה על מנת להבין יותר טוב מה קורה כאן, מה המשמעות של הכיעור במציאות.
אבל האיש חוזר ואומר לו: לך לאומן שיצר
אותי. כלומר, אל תשאר עם ההבנה הכללית שצריך להעמיק ולהבין – תעמיק ותבין, אל תבוא
אלי עם סיסמאות ואחר כך תחזור לשבת על החמור-חומר. אל תגיד יש משמעות אבל
תרכז אותה בתוך מגדל השן בו אתה נמצא.
הם מגיעים לעיר ומספר אותו האיש לאנשי העיר
מה עשה לו ר' אלעזר. תשובתם: אעפ"כ תסלח לו כיוון שהוא גדול בתורה. מה הקשר? –
וכי בגלל שהוא גדול בתורה נעשה לו הנחות? אלא המשמעות היא, כיוון שהוא גדול בתורה
הוא יכול להעמיק ולהבין את המשמעות גם של הכיעור בעולם. תן לו את ההזדמנות והתמיכה
לבצע זאת. על כך עונה האיש שמוכן למחול לו רק אם לא יהיה רגיל במבט זה ששולל את
המשמעות מן הבריות. כיוון שקשה להתנתק מהמבט הזה, שהרי בראיה חיצונית לא תמיד ניתן
לדעת מה המשמעות של כך דבר שקיים וכל תופעה חומרית שמתרחשת.
בנקודה זו ר' אלעזר נכנס לבית המדרש ודרש:
"לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז ולפיכך זכה קנה ליטול הימנה
קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות " – ונשאלת השאלה, מה הקשר? מה
הקשר בין הדרשה לבין כל הסיפור שקדם לה? ומה השכר של הקנה שממנו
נכתבים ספר תורה, תפילין ומזוזות? ובכלל, על מי ר' אלעזר מדבר, על אותו האיש? –
קצת קשה לומר כך, שהרי הוא לא היה רך כקנה במהלך הסיפור.
אפשר לומר שמתייחס לאותו האיש, בנהיה רך
בפני אנשי העיר והסכים לתמוך ברבי אלעזר. ולכן, בזכות תמיכתו נכתב ספר תורה –
כלומר, רבי אלעזר היה יכול ללמוד וללמד את המבט הנכון על העולם.
ואפשר לומר שר' אלעזר מדבר על עצמו. אדם
יכול להיות בעל עקרונות, אידיאליסט אבל יחד עם זאת נוקשה. לא יצליחו להזיזו מהעמדה
בה הוא נמצא. אדם כזה אכן יכול להחזיק מעמד עד שהוא פוגש את המציאות ומגלה שהעולם
לא מתיישר עם העקרונות שלו ואם ממשיך להיאבק, נופל. כמו אותו האיש שהיה צריך
להיכנע כביכול לאנשי העיר. הוא רצה ללמד עיקרון נכון ואמיתי, אבל כאשר נפגש עם
אנשי העיר ראה שזה לא עובד. רבי אלעזר, ברגע שהבין את טעותו, ברגע שהבין שהעקרון
בו הוא מאמין – של לימוד וחיבור לתורה – אינו עניין של שחור ולבן הוריד את ראשו,
השתטח ובכך השיג לימוד יותר מהותי ועמוק על העולם.
ולכן, אין האדם צריך לוותר על עקרונותיו,
אלא לדעת להוריד את הראש מתי שבאה רוח חזקה. לזוז מצד לצד וללכת בין הטיפות
כשצריך. אין זה אומר שיוותר על עקרונותיו, הוא עדיין מחובר לקרקע אלא שהוא יודע גם
איך להתנהל בעולם הזה, שאינו מתיישר תמיד עם עקרונותיו, שיש בו הרבה כוחות שמושכים
לכיוונים שונים. הוא צריך לדעת לנווט, להיות מקובל על הבריות.
רק אדם כזה המעורב בדעתו עם הבריות, הבטוח
בדרכו ומתוך כך משדר עוצמה מצד אחד אבל שקט נפשי מן העבר האחר, רק אדם כזה יכול
לחיות בהרמוניה עם העולם, המציאות, הבריאה. ומתוך כך יכול לבטא בצורה מלאה את דבר
ה' ורצון ה' בעולם, או במילים אחרות לכתוב ספר תורה.
ולכן כאשר טעינו או שגינו, נעשה כפי שעשה ר'
אלעזר ומיד נכיר ונודה בכך. נהיה רכים כקנה ולא נלך שולל אחרי האגו שלנו.
"לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה
כארז".
תגובות
הוסף רשומת תגובה