חולשת הדעת שיכולה לנבוע מפגישה עם אנשי מופת
בס"ד
הגמרא
במסכת תענית[1]
מספרת לנו על אבא אומנא (תרגום אחרי הציטוט): "אבא אומנא הוה אתי ליה שלמא
ממתיבתא דרקיעא כל יומא ולאביי כל מעלי יומא דשבתא לרבא כל מעלי יומא דכיפורי הוה
קא חלשא דעתיה דאביי משום דאבא אומנא אמרו ליה לא מצית למיעבד כעובדיה ומאי הוו
עובדיה דאבא אומנא דכי הוה עביד מילתא הוה מחית גברי לחוד ונשי לחוד ואית ליה
לבושא דאית ביה קרנא דהוות בזיעא כי כוסילתא כי הוות אתיא ליה איתתא הוה מלביש לה
כי היכי דלא ניסתכל בה ואית ליה דוכתא דצניעא דשדי ביה פשיטי דשקיל דאית ליה שדי
ביה דלית ליה לא מיכסיף כי הוה אתרמי ליה צורבא מרבנן אגרא מיניה לא שקיל ובתר
דקאי יהיב ליה פשיטי ואמר ליה זיל בריא נפשך יומא חד שדר אביי זוגא דרבנן למיבדקיה
אותבינהו ואכלינהו ואשקינהו ומך להו ביסתרקי בליליא לצפרא כרכינהו ושקלינהו וקמו ונפקו
להו לשוקא ואשכחינהו א"ל לשיימיה מר היכי שוו א"ל הכי והכי א"ל ודלמא
שוו טפי א"ל בהכי שקלינהו אמרו ליה דידך ניהו ושקלינהו מינך אמרו ליה במטותא מינך
במאי חשדתינן א"ל אמינא פדיון שבויים איקלע להו לרבנן ואכסיפו למימר לי אמרו ליה
השתא נשקלינהו מר אמר להו מההוא שעתא אסחתינהו מדעתאי לצדקה הוה קא חלשא דעתיה דרבא
משום דאביי אמרו ליה מסתייך דקא מגנית אכולה כרכא" – תרגום: אבא אומנא היה
מקבל שלום ממתיבתא דרקיעא (ישיבה של מעלה) בכל יום, אביי היה מקבל שלום כל ערב שבת,
ורבא כל ערב יום כיפור. חלשה דעתו (הצטער) של אביי בגלל אבא אומנא (שאבא אומנא
מקבל שלום בכל יום והוא פעם בשבוע). אמרו לאביי משמים: אינך יכול לעשות כמעשיו. ומה
היו מעשיו של אבא אומנא? כשהיה עושה מלאכתו (כמקיז דם), היה מפריד בין גברים לנשים.
והיה לו בגד עם קרן שהיה בו חור כמו מחט, וכאשר הייתה באה אליו אישה, היה מלביש אותה
כך שלא יסתכל בה. והיה לו מקום צנוע ששם בו מטבעות, מי שהיה לו שם בו, ומי שלא היה
לו לא התבייש. כאשר היה מזדמן לו תלמיד חכם, לא היה לוקח ממנו שכר, ואחרי שקם היה נותן
לו מטבעות ואומר לו: לך הבריא את נפשך.
יום
אחד שלח אביי זוג חכמים לבדוק אותו. הושיבם והאכילם והשקם, והציע להם מצעים בלילה.
בבוקר כרכו ולקחו אותם ויצאו לשוק. מצאם, אמרו לו: יעריך מר כמה הם שווים. אמר להם:
כך וכך. אמרו לו: ואולי שווים יותר? אמר להם: בסכום זה קניתי אותם. אמרו לו: שלך הם
ולקחנו אותם ממך. המשיכו ואמרו לו: אמור לנו, במה חשדת אותנו? אמר להם: אמרתי פדיון
שבויים הזדמן לידכם והתביישתם לומר לי. אמרו לו: עכשיו ייקח אותם מר. אמר להם: מאותה
שעה הסחתי דעתי מהם לצדקה ואיני יכול ליטלם שוב. חלשה דעתו של רבא בגלל אביי. אמרו
לו: די לך שאתה מגן על כל העיר.
הסיפור
שמספרת לנו הגמרא לא פשוט בכלל. דבר ראשון מה גרם לחולשת דעתו של אביי? למה חשוב
לו כל כך לקבל שלום מישיבה של מעלה בכל יום? האם זה עניין של כבוד? – לא סביר. אם
כן, מה הדבר?
שאלה
נוספת, מדוע ענו לאביי שהוא לא יכול לעשות כמעשיו של אבא אומנא ולכן מקבל שלום רק
בערבי שבת? מה מונע מאביי להתעלות עוד מבחינה רוחנית עד לדרגתו של אבא אומנא?
ובכלל,
מה המשמעות של קבלת שלום מהשמיים? האם הכוונה שבכל בוקר מלאך מתגלה לאבא אומנא
ואומר לו "שלום"? או שבכל בוקר מתעלה התעלות רוחנית כמו נביא ואומרים לו
באותה שעה של שאר רוח "שלום"?
מסבירים
המפרשים, שלקבל 'שלום מן השמים' פירושו שהאדם פועל בהרמוניה עם הכוחות המניעים את
העולם, עם רצונו של הקב"ה. מעשיו תורמים לשלמות הכללית ומראים שהוא מבין את תפקידו
ולא מחטיא אותו. זה כמו לקבל אישור מלמעלה שהוא הולך בדרך הנכונה ומקדם את המטרה
הגדולה יותר.
מכיוון
שכך, חלשה דעתו של אביי. הוא אמר לעצמו: אבא אומנא מקבל שלום בכל יום, כלומר כל
מעשיו מכוונים עם רצון ה' עד כדי כך שאפילו בימי החול הוא מצליח להישאר מחובר
ל-ה'. אבל אני צריך את התוספת הרוחנית של השבת בכדי להיות מכוון לרצון ה' – אז מה
זה אומר עליי? שבשאר ימות החול אני מפספס את תפקידי?
צריך
להבין שאביי היה ראש הישיבה, בעוד אבא אומנא לא נמנה על תלמידי החכמים שבדורו.
ומכאן החולשה כפולה, אומר אביי לעצמו: אני לומד תורה, הייתי אמור להיות מחובר בכל
נימי נפשי לרצון ה', אז מה אני מפספס? איפה אני טועה?
חולשת
דעתו לא נבעה מכך שרצה לקבל שלום כדי להרגיש חשוב או להרגיש טוב עם עצמו, היא נבעה
מדאגה עמוקה שמא מפספס את ייעודו!
וכאן
מגיעה התשובה מן השמים: אינך יכול לעשות כמעשיו! – במילים אחרות, אבא אומנא מחובר
לעולם החול ואותו הוא מעלה, זה תפקידו של אבא אומנא! והסיבה שמקבל בכל יום שלום
כיוון שמבצע את תפקיד החול שלו באופן מושלם. אבל אתה, אביי, נמצא כל כולך בעולם
הקודש. אתה שייך למציאות אחרת, תפקידך אחר – אתה ראש ישיבה, ולכן אתה מקבל את
השלום רק בערבי השבת, כיוון ששבת היא הזמן שבו העולם מתעלה לקודש – זה התחום שבו
אתה מתמחה, בהגדלת הקודש.
כלומר
לכל אחד יש את התפקיד שלו בעולם. דבר זה נכון גם ביחס לחולשת דעתו של רבא שאמרו לו
שלום ביום כיפור. מה פירוש התשובה: דייך שאתה מגן על העיר שלך? – הרי יום הכיפורים
הוא קודש הקודשים. אומרים לרבא: אתה כמו כהן גדול שהיה מתפלל על העם ביום
הכיפורים, זה התפקיד שלך, להתפלל ולהגן על עירך\עמך. את התפקיד הזה אתה ממלא
בשלימות.
הרבה
פעמים אנחנו שומעים על אנשים מדהימים, על דמויות מופת: רבנים גדולים, לוחמים
אמיצים, מתנדבים מסורים. כששומעים עליהם, לפעמים קשה שלא להרגיש קטנים וחסרי
חשיבות.
אולי
גם אתה תפסנו את עצמנו חושבים: "וואו, הוא בגיל שלי, ואולי אפילו צעיר ממני,
והוא כבר עושה כל כך הרבה טוב בעולם. הוא מקרב אנשים, מתנדב, לוחם עבור אידיאלים.
לעומת זאת, אני? אני פשוט הולך לעבודה, מנסה לקיים את המצוות וללמוד תורה, אבל זה
לא מספיק. אני לעולם לא אהיה כמוהו."
תחושה
כזו יכולה להוביל לעצב, אפילו לייאוש. הרי איך אפשר להשוות את עצמנו לאנשים כאלה?
הם נראים מושלמים, כאילו הגיעו לרמה שאנחנו לעולם לא נוכל להשיג.
אבל
חשוב לזכור, תחושה זו יכולה גם להיות מניע עוצמתי. היא יכולה להדליק בנו את הרצון
להשתפר, להגיע רחוק יותר, לתרום יותר. השאלה היא איך אנחנו מתמודדים עם התחושה
הזו. האם היא משתקת אותנו או שהיא מעוררת בנו מוטיבציה?
הדבר
החשוב ביותר הוא להבין שאנחנו לא צריכים להיות העתק מושלם של מישהו אחר. כל אחד
מאיתנו הוא ייחודי, עם כישרונות ויכולות משלו. במקום להשוות את עצמנו לאחרים,
עלינו להתמקד בנקודות החוזק שלנו ובמה שאנחנו יכולים לתרום לעולם. זו התשובה שעונים
משמים לאביי: "אינך יכול לעשות כמעשיו" – כי זה לא אתה, זה לא התפקיד
שלך והגעת לעולם עם סט כשרונות לשם מטרה אחרת משלו.
אז
במקום לשאול את עצמנו "למה אני לא כמוהו?", בוא נשאל: "מה אני יכול
לעשות עם הכישרונות והיכולות שלי כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר?"
אנו
רואים קו מחשבה זה בדברי חז"ל במשנה[2]: "כל אחד ואחד חייב לומר,
בשבילי נברא העולם" – אמירה עמוקה זו, המיוחסת לחכמינו, מקבלת פירוש מרתק
ומעשי אצל רבי נחמן מברסלב [3]:
"כי צריך כל אדם לומר: כל העולם לא נברא אלא בשבילי (סנהדרין לז.). נמצא כשהעולם
נברא בשבילי, צריך אני לראות ולעין בכל עת בתקון העולם. ולמלאות חסרון העולם, ולהתפלל
בעבורם." – הוא מסביר כי כל אדם צריך להאמין בכנות שכל העולם, במלואו,
נוצר עבורו באופן אישי. לא רק העולם הפיזי סביבנו, אלא גם התקופה ההיסטורית שבה
אנו חיים, האנשים שסובבים אותנו, והיכולות הייחודיות שניתנו לנו – כולם הותאמו
במיוחד כדי לאפשר לנו למלא את תפקידנו הייחודי בעולם.
מתוך
אמונה עמוקה זו נובעת האחריות האישית של כל אחד ואחת מאיתנו. אם העולם נברא
בשבילי, עליי לראות בכך שליחות. עליי לשאוף לתקן את העולם, למלא את החסרונות שבהם
אני נתקל, ולהתפלל עבור האנושות כולה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה