חנוכה – קץ ההסטוריה

 

בס"ד

דמיינו רגע שבו חוט ההיסטוריה נחשף, שבו מאחורי להבות נרות החנוכה הקטנים מסתתר סוד שיכול לטלטל את כל מה שחשבתם שאתם יודעים. מה אם חנוכה אינו רק חג, אלא מפתח מסתורי לצופן ההיסטוריה האנושית? רגע אחד, נר אחד, יכול לשנות הכל - והסיפור האמיתי רחוק מלהיות מה שסיפרו לכם אי פעם.

לא רק פרעה היה צריך שיפתרו את חלומותיו. שנים רבות אחריו היה מלך נוסף שהתפעמה רוחו בעקבות חלום, היה זה נבוכדנצר.
בספר דניאל מסופר שנבוכדנצר כינס את חכמיו וביקש מהם לפתור לו את חלומו. אמרו לו חכמיו: אין בעיה, מהו החלום? - אמר להם: איני זוכר, אני רוצה שתגלו לי מה היה החלום ומהו פתרונו ואם לא תעשו כך אהרוג את כל חכמי הממלכה.

כשדניאל שמע זאת ניגש לנבוכדנצר וסיפר לו מה חלם[1]: "אַתָּה הַמֶּלֶךְ, רוֹאֶה הָיִיתָ וְהִנֵּה צֶלֶם אֶחָד גָּדוֹל, הַצֶּלֶם הַהוּא גָּדוֹל וַהֲדָרוֹ רַב, עוֹמֵד נֶגְדְּךָ, וּמַרְאֵהוּ נוֹרָא. הַצֶּלֶם הַהוּא: רֹאשׁוֹ שֶׁל זָהָב טוֹב, חָזֵהוּ וּזְרוֹעוֹתָיו שֶׁל כֶּסֶף, מֵעָיו וִירֵכָיו שֶׁל נְחֹשֶׁת. שׁוֹקָיו שֶׁל בַּרְזֶל, רַגְלָיו מֵהֶן שֶׁל בַּרְזֶל וּמֵהֶן שֶׁל חָרֶשׂ. רוֹאֶה הָיִיתָ, עַד אֲשֶׁר נֶחְצְבָה אֶבֶן שֶׁלֹּא בְיָדַיִם, וְהִכְּתָה אֶת הַצֶּלֶם עַל רַגְלָיו שֶׁל בַּרְזֶל וְחֶרֶשׁ, וַתָּדֶק אוֹתָן... זֶה הַחֲלוֹם, וְאֶת פִּתְרוֹנוֹ נֹאמַר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: אַתָּה הַמֶּלֶךְ מֶלֶךְ הַמְּלָכִים, אֲשֶׁר נָתַן לְךָ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֶת הַמְּלוּכָה אֶת הָעֹז וְאֶת הַתֹּקֶף וְאֶת הַכָּבוֹד. וּבְכָל אֲשֶׁר דָּרִים בְּנֵי הָאָדָם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעוֹף הַשָּׁמַיִם, נָתַן בְּיָדְךָ וְהִשְׁלִיטְךָ בְּכֻלָּם. אַתָּה הוּא רֹאשׁ הַזָּהָב. וְאַחֲרֶיךָ תָּקוּם מַלְכוּת אַחֶרֶת שְׁפָלָה מִמֶּךָּ, וּמַלְכוּת שְׁלִישִׁית אַחֶרֶת מִנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר תִּמְשֹׁל בְּכָל הָאָרֶץ. וּמַלְכוּת רְבִיעִית תִּהְיֶה חֲזָקָה כַּבַּרְזֶל, מִפְּנֵי שֶׁהַבַּרְזֶל מֵדֵק וְטוֹחֵן אֶת הַכֹּל, וְכַבַּרְזֶל הַמְּרוֹצֵץ אֶת כָּל אֵלֶּה תָּדֵק וּתְרוֹצֵץ..." - הוא חלם על צלם גדול בעל ראש מזהב, זרועות וחזה מכסף, מעיים מנחושת ורגלים העשויות ברזל וחרס. לאחר מכן פתר לו דניאל את החלום וסיפר לו על ארבע מלכויות שהולכות לשלוט בעולם. עד אשר: "וּבִימֵיהֶם שֶׁל הַמְּלָכִים הָהֵם, יָקִים אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם מַלְכוּת אֲשֶׁר לְעוֹלָמִים לֹא תִּשָּׁחֵת, וּמַלְכוּתָהּ לְעַם אַחֵר לֹא תֵּעָזֵב. תָּדֵק וּתְכַלֶּה כָּל אֵלֶּה הַמַּלְכֻיּוֹת, וְהִיא תַּעֲמֹד לְעוֹלָמִים"[2].

חלום זה הוא בעצם סיכום של ההיסטוריה מתקופתו של נבוכדנצר (ראש הזהב) עד לאחרית הימים. החלום רומז על ארבע מלכויות שישלטו בעולם - בבל, פרס, יוון ומלכות הרשעה (מלכות ללא שם על כל המשתמע מכך). חלום זה, מהווה את אחד מהחלומות בספר דניאל המהווים את אבן הפינה להסברו של המהר"ל מפראג את חנוכה.

היכן אנו מזכירים את ארבעת המלכויות הללו? בפיוט "מעוז צור" – הבית הראשון מהווה דברי שבח והלל אבל לאחר מכן אנו מתחילים לספר על גלויותיו של עם ישראל מהם נושע:

"רעות שבעה נפשי" – מדבר על גלות מצרים,

"דביר קודשו הביאני" – גלות בבל,

"כרות קומת בראש ביקש" – גלות פרס,

"יוונים נקבצו עליי" – גלות יוון,

"חשוף זרוע קדשך" – גלות המלכות הרשעה ובבית זה מדברים על הגאולה שתבוא כאשר ננצח את אותה מלכות:

חשוף זרוע קודשך\וקרב קץ הגאולה.
נקום נקמת דם עבדיך\מאומה הרשעה.
כי ארכה לנו הישועה\ואין קץ לימי הרעה,
דחה אדמון\בצל צלמון\הקם לנו רועים שבעה

אבל מדוע דווקא בחנוכה? מה מיוחד בחג זה שדווקא בו אנחנו מדברים על ההיסטוריה של העולם? באופן עמוק יותר, אנחנו רואים שישנו מאפיין פנימי שנשזר במנהגי ודיני חג החנוכה... חג החנוכה הוא החג של קץ ההיסטוריה.

הדבר בא לידי ביטוי במחלוקת המפורסמת בין בית שמאי לבית הלל בשאלה כיצד מדליקים את נרות החנוכה[3]: "תנו רבנן מצות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין: בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך.

אמר עולא: פליגי בה תרי אמוראי במערבא (שני אמוראים נחלקו איך להבין את המחלוקת בין בית הלל לבית שמאי) ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא. חד אמר טעמא דבית שמאי כנגד ימים הנכנסין וטעמא דב''ה כנגד ימים היוצאין.

וחד אמר טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג וטעמא דבית הלל דמעלין בקדש ואין מורידין". מתוך שתי האפשרויות להבין את המחלוקת, נתמקד בהסבר האפשרות השניה.

בית שמאי סוברים שביום הראשון מדליקים שמונה נרות וכל יום פוחתים - וזה כנגד פרי חג הסוכות. בכל יום בחג הסוכות היו מקריבים בבית המקדש מספר פוחת והולך של פרים. ביום הראשון 14, השני 13 וכן על זו הדרך. בסך הכל היו מקריבים 70 פרים בחג הסוכות. מטרת הקרבתם היתה בכדי להוות כפרה על אומות העולם. מתוך זה שעם ישראל מכפר על עצמו ביום כיפור, מתוך ההתעלות הזו, כך הוא מכפר על אומות העולם בסוכות. כפרה על אומות העולם משמעותה תיקון העולם.
ובית הלל סוברים שביום הראשון מדליקים נר וכל יום מוסיף והולך. כלומר בכל יום מתעלים עוד ועוד עד ליום השמיני המציין את הקדושה ומה שמעל הטבע (על בסיס פרשת שמיני בספר ויקרא ודברי המהר"ל מפראג). הרעיון שמבטאים בית הלל הוא שכל שנות ההסטוריה (המבוטאות בימי חג החנוכה) מהוות תהליך הדרגתי שמטרתו הסופית היא תיקון העולם. עם ישראל עושה את דרך התיקון ביחד עם העולם.

כלומר מחלוקת בית שמאי ובית הלל בעומק הדברים נוגעת בשאלה כיצד השליחות שלנו כעמ"י באה לידי ביטוי: האם אנחנו מתקנים את עצמנו ולאחר מכן מתקנים את העולם? – כפי שסוברים בית שמאי, או האם אנו מתקנים את עצמנו יחד עם תיקון העולם – כפי שסוברים בית הלל.

אולי ניתן להמשיך ולומר שלפי בית שמאי יוצא שבשלב הראשון אנחנו צריכים להתגבר על העולם ולנצח אותו. כל העולם מהווה נסיון אחד גדול ורק לאחר שנתגבר עליו נוכל לתקן אותו. לפי בית הלל העולם לא מהווה נסיון שעומד בדרכנו לעבודת ה' אלא הוא מהווה כלי, ואנחנו מקדשים את הכלי כבר בדרך אותה אנו עושים.

אבל איך כל זה קשור לחנוכה? ומה הקשר בין זה לבין ארבעת המלכויות?

חנוכה ופורים הם חגים שהותקנו על ידי חכמים. המאפיין שלהם הוא שהם אינם מתייחסים לאירועי העבר בלבד אלא יש בהם נטפים ורמיזות על העתיד לבוא. פורים מתאפיין בהתגברותו של עם ישראל על עמלק, מה שיביא לגילוי שם ה' בעולם באופן מלא. אבל בכל הקשור לחנוכה אנחנו צריכים להעמיק יותר.

המהר"ל, בחיבורו 'נר מצווה', מציג את ארבע המלכויות העולמיות כביטוי מובהק לחסרונות הטבועים בעולם הנברא. כל מלכות משקפת פגם ייחודי: בבל מייצגת את תאוות הכוח והעצמת האגו האנושי; פרס מסמלת את ההשקעה המוגזמת בחומר ובהנאות החומריות; יוון מייצגת את הניתוק מהרוחניות והחיבור הבלעדי לשכל האנושי המוגבל. לגבי אדום – אין כאן המקום להאריך.

חנוכה מציין את ההתגברות והנצחון על פני המלכויות. נס חנוכה משרטט לנו את הדרך לניצחון עליהן. לא רק שניצחנו את היוונים אלא נוצרו המפה והדרך לניצחון על פני המלכויות. זו הסיבה שבחנוכה בית שמאי ובית הלל חולקים כיצד מתקנים את העולם וזו הסיבה שמזכירים את ארבעת המלכויות דווקא בחג זה.

כלומר, המאפיין הפנימי של חג החנוכה, מעבר לנס פך השמן ומעבר למלחמות הוא קץ ההיסטוריה. הוא מדבר על היום שבו ההיסטוריה תפסיק להתנהל באופן פגום ותעלה על דרך המלך.

 



[1] פרק ב' פס' ל"א – מ'

[2] שם פסוק מ"ד

[3] מסכת שבת דף כ"א עמוד ב

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

"בנפול אויביך אל תשמח" או "באבוד רשעים רינה"?

האם היהדות מונותאיסטית?

הברכה על הזוהר הצפוני