נס חנוכה ותורת הקוונטים
בס"ד
חג חנוכה, חג האור,
החג בו ניצחנו את היוונים ונעשה נס פך השמן. אך מה הקשר בין שני הניסים?
תמיד חשבנו שאנחנו מבינים
איך העולם עובד, אבל בתחילת המאה ה-20 הגיעה תורת הקוונטים ושברה את הכלים. היא חשפה
עולם זעיר ומסתורי, עולם של אטומים וחלקיקים תת אטומים שמתנהגים בצורה מוזרה לחלוטין.
תורה זו, ששינתה את כל מה שחשבנו על המציאות, אינה תיאוריה מדעית מופשטת גרידא, אלא
גם הכוח המניע מאחורי הטכנולוגיה המתקדמת שאנחנו משתמשים בה כל יום. הטלפון החכם שלנו,
המחשב הנייד והטלוויזיה – כולם כולם מבוססים על השלכות הנובעות מתורת הקוונטים. היא
אינה עניין למדענים בלבד, היא חלק מהחיים שלנו, והיא עומדת לשנות את העולם בדרכים שלא
נוכל לדמיין.
שני פיסיקאים גדולים
התווכחו על השאלה מהו האור: אייזיק ניוטון טען שהאור מורכב מחלקיקים. לעומתו
הפיסיקאי כריסטיאן הויגינס טען שהאור הוא בכלל סוג של גל. בשנת 1801 הגיע הפיסיקאי
אנגלי תומאס יאנג וערך את הניסוי הבא: הוא לקח לוח ועליו שני חריצים. מאחוריו הוא לקח
לוח נוסף אטום. לאחר מכן הוא הציב את הלוח המחורץ מול מקור אור והסתכל על הלוח
האטום. אם האור מורכב מחלקיקים, התוצאה מורה להראות כך, שני פסים על הלוח האחורי:
(קרדיט: נטע אלתר)
אבל אם האור הוא גל, התוצאה צריכה להיראות
כהתאבכות על הלוח האטום, כך:
תוצאת הניסוי העלתה
שהאור אינו מתפקד כחלקיק, אלא כגל מה שנגד את האינטואיציה בזמנו, כיוון שעד אז
התפיסה המקובלת היתה שהאור מורכב מחלקיקים.
ב-1927 החליטו לבצע
את הניסוי מחדש אלא שהפעם השתמשו בקרן ששיגרה אלקטרונים. החידוש בניסוי היה שכולם
הסכימו שאלקטרונים הם חלקיקים ולא גלים. אך תוצאת הניסוי היתה מפתיעה עוד יותר:
האלקטרונים התנהגו כמו גלים! ובאמת, אחת התכונות היסודיות של תיאוריית הקוונטים
היא שכיוון שמדובר על חלקיקים תת אטומים אנחנו לא יכולים לדעת היכן הם נמצאים
בדיוק אלא רק מה ההסתברות למצוא אותם במקום מסויים. כלומר, אין חלקיק שנמצא במקום
אחד ויחיד, החלקיק הזה כאילו "מרוח" על פני כמה מקומות – כמו גל.
אך בזה לא מסתיימת
המוזרות. אם אנחנו יודעים שהאלקטרון הוא חלקיק ולא גל, אבל מתנהג גם כמו גל, אולי
ננסה לגלות באיזה חריץ מבין השניים הוא עובר ואולי נוכל להתחיל להבין מה גורם
למוזרות הזו. ובאמת ב-1998 במכון ויצמן ביצעו מחדש את הניסוי אלא שהפעם הוסיפו חיישנים
שינסו למדוד היכן האלקטרון עובר. ופה הדברים הפכו למסתוריים יותר: ברגע שהציבו
חיישן, תופעת ההתאבכות הפסיקה וראו על הלוח האחורי שני פסים – כפי שחזתה הפיסיקה
הקלאסית. החיישן גרם לשינוי ההתנהגות של האלקטרון!
הניסוי הזה ממחיש
לנו את השינוי המהותי שהמדע עובר באופן שבו הוא מסתכל על העולם. הגישות הקלאסיות
הבלתי מעורערות נאלצות להתמודד עם תופעות להן אינן יודעות לספק הסבר. כיצד יכול
להיות אלקטרון שגם מתנהג כחלקיק וגם כגל? איך יכול להיות שהוא נמצא בשני מקומות בו
זמנית? – על פי התפיסה הקלאסית זה בלתי אפשרי.
נחזור לחנוכה, בדרך
כלל כשאנו מדברים על חנוכה וניצחון המכבים על היוונים, אנחנו מדברים על ניצחון
במלחמה שאינה רק מלחמה פיסית אלא גם רוחנית. מלחמה בין תרבות שמקדשת אמנם את השכל
והמחקר הפילוסופי – יוון, לבין תרבות שמקדשת את מי שברא את השכל ואת מה שמעבר לו.
אך אם זה ההסבר לחג מה הקשר בין המלחמה לנס פך השמן? האם ניתן להתייחס לעובדה
שהמנורה דלקה שמונה ימים רק כסימן מאת הקב"ה לכך שהיה מעורב בניצחוננו על
היוונים או שיש כאן משהו עמוק יותר?
מנורת המקדש מסמלת
את החכמה, היא היתה ממוקמת בצד הדרומי של ההיכל בבית המקדש וכדברי חז"ל: "הרוצה
שיחכים ידרים"[1]. בהסבר הפשוט הקשר בין האור
לבין החכמה בא לידי ביטוי בכך שכשם שהאור מאיר את המקום בו הוא נמצא ומאפשר לנו
להתמצא בו, כך החכמה מאירה לנו את העולם ומאפשרת לנו להסתדר בו. אך אם אנו מבינים
זאת רק באופן זה, מה ההבדל בין חכמת המנורה לבין חכמת היוונים? מדוע המנורה מסמלת
את הפצת אור התורה דווקא – הרי שני סוגי החכמת עוזרים לנו להתמצא?
אני רוצה לנסות להציע
זווית נוספת לעניין המנורה. אכן, אור המנורה מסמל את החכמה, אך הסיבה שהמנורה
מסמלת את החכמה היא שונה. האור הוא הדבר החומרי הכי רוחני שידוע לנו. הוא מתנהג
באופן שאינו נתפס בשכלנו. הוא חלקיק, אבל גם גל, אם מנסים למצוא אותו הוא מאבד את
תכונותיו המיוחדות. המנורה באה לסמל את החכמה העמוקה יותר של העולם, זו אינה החכמה
הלוגית הפשוטה אותה אנו יכולים להשיג. מדובר על חכמה שעומדת מעבר לעולם המושגים
שלנו, על חכמה עמוקה יותר. כעת אנו יכולים להבין את הקשר בין נס המלחמה לנס פך
השמן. המנורה והמלחמה ביוונים אינם מנותקים אחד מהשני, באמת יש כאן מלחמת תרבויות
כפי שאנו מכירים, אלא שהביטוי של מלחמה זו עמוק יותר ממלחמה של "שכל של
חול" מול "שכל של קודש", זו מלחמה בין תרבות שסוגרת וכובלת את עצמה
בעולם הרציולני לבין תרבות שרואה ברציונל רק חלק מעולם עמוק ורחב יותר.
יש הרוצים לומר שבטווח
הארוך היוונים הם אלו שניצחו את היהודים. רואים ששיטת החשיבה והלימוד היוונית -
הלוגית, היא זו שהלכה ותפסה מקום מרכזי יותר ויותר במהלך ההיסטוריה, גם בתוכנו
פנימה. אנו יכולים לראות את ההבדל הגדול בין לימוד התורה של הראשונים לבין דורות
האחרונים. לימוד התורה של הראשונים אופיין באמצעות המידות שהתורה נדרשת בהם. הוא היה
גם לימוד שמאופיין בהסקה לוגית אך הוא התבסס מאוד על אינטואיציה (גזירה שווה, כלל
ופרט וכלל וכד'). לעומת זאת ככל שהשנים חולפות, וביתר שאת במאתיים השנים האחרונות
מה שמאפיין את צורת לימוד התורה הוא הניתוח, העבודה הלוגית המעמיקה.
אך ככל שמעמיקים
יותר וככל שמנסים לברר מה מקור כל דעה – בעולם התורה, כך מגיעים למסקנה שבבסיס
הדברים עומדת שיטה עמוקה יותר מהלוגיקה, משהו שורשי יותר. בכל מחלוקת בין חכמי
הגמרא, חכמי הראשונים ואף באחרוני האחרונים בזמנינו עומדת לא רק שיטה לוגית שיודעת
להסביר את המקורות בכיוון מסויים אלא גם תפיסת עולם מוסרית או אמונית ממנה נובעת
שיטה זו (במקומות מסויימים אף קוראים לכך שורש נשמה). כלומר, ככל שמעמיקים רואים
שהלוגיקה לא מספיקה, שיש צורך לבחון משהו מעבר, משהו עמוק יותר, שורשי יותר.
אך התחושה של חוסר
יכולתה של הלוגיקה לתת תשובות ולהניח את הדעת אינה נשארת בתחום התורני, אנו מוצאים
אותה בעולם הפילוסופיה, בעולם המשפט וגם בעולם הפיסיקה. כלומר, בטווח הארוך יותר
לא ניתן להישאר עם צורת לימוד יוונית גרידא, היא לא מספיקה לנו כדי ללמוד את
העולם, צריך לחדור פנימה, לעולם שהשכל שלנו לא תמיד יכול להבין. ויש לדעת שיש
דברים שהשכל שלנו גם לא תמיד יכול או יוכל להכיל.
תגובות
הוסף רשומת תגובה