הסכנה האמיתית: לא רוע – טיפשות

 

בס"ד

"מול הטפשות אנו חסרי אונים. לא מחאה ולא שימוש בכוח מועילים כאן. ההגיון נופל על אוזניים ערלות" – כך כתב הכומר הלותרני הגרמני דיטריך בונהופר שפעל נגד הנאצים והוצא להורג בסוף מלחמת העולם השנייה. בתקופת עלייתו של הנאציזם הוא ראה לנגד עיניו כיצד אנשים משכילים ומתורבתים מתחילים לתמוך במדיניות שסתרה כל מה שהאמינו בו, חכמתם לא עמדה להם למגן בפני הסחף הנאצי. יומיים לאחר שעלה היטלר לשלטון נשא בונהופר דרשה ברדיו ובה טען בגלוי שעם התומך בהיטלר הוא עם של עובדי אלילים. הדרשה עצמה נקטעה בהוראה מגבוה כך שהמאזינים לא היו יכולים לשמוע את סופה[1].

לדבריו, הטיפשות גרועה יותר מהרשע וזאת משום שאת הרשע אנו יכולים לזהות מיד ולהלחם בו, אך הטיפשות מסוכנת פי כמה, משום שלא ניתן לשכנע אנשים טיפשים באמצעות עובדות או טיעונים הגיוניים. הם משוכנעים בצדקתם לא מתוך חשיבה עצמאית, אלא משום שהם נסחפים אחרי דעות מקובלות או מניפולציות. כלומר, הטיפשות אינה נובעת מאינטליגנציה נמוכה אלא נוצרת בעקבות סיטואציה חברתית. היא אינה בעיה פסיכולוגית אלא סוציולוגית.

כיצד נוצרת הטיפשות?

אנו, בני האדם השקועים בחיי היומיום ובעבודה, מופצצים במידע שמגיע אלינו ממקורות רבים: אימיילים, וואטסאפ, טלפונים ועוד מדיות שונות. אנחנו מלאים במחשבות, דאגות, רצונות – ובמילים אחרות, ישנו הרבה רעש סביבנו שאיתו אנחנו צריכים להתמודד ואיכשהו להצליח לתפקד.

מה עושה המוח שלנו כדי להתמודד? – קיצורי דרך. המידע שמצליח להגיע אל המוח הכי מהר, אותו הוא קולט ואליו מתחבר. אם ישנו מידע עמוק שמצריך תהליך של חשיבה ועיבוד, הוא יידחה אותו. כלומר, היכולת של המוח לבחון קלט כלשהו הופך ליקר מידי – ואין לו זמן להשקיע בו.

ולכן, אם אני שייך לקבוצה כלשהי, אטה לקבל באופן אוטומטי את הערכים והאמונות שלה וגם אמירות שתומכות בהן. אם אני ימני בדעותיי, כאשר אקרא מאמר דעה ימני אתחבר אליו במהירות ואפעיל פחות שיקול דעת וביקורת כלפיו (אלא אם כן מדובר בגיבוב של שטויות קיצוני). אם אני חושב שלטוס לאומן בעת מלחמה זה הדבר הכי חשוב בעולם, יהיה הרבה יותר קל לי לקבל את הדעות שמשקפות את שיטתי מאשר את האחרות – אותן אני אדחה על הסף ואפטור כלאחר יד.

בין רוע לטיפשות

כשמדובר ברוע, אנשים רעים עושים מעשים רעים – והבעיה גלויה. אבל הטיפשות עלולה לגרום גם לאנשים טובים להצדיק מעשים פסולים, מבלי להיות מודעים לכך.

מחקר של ה-MIT משנת 2018 מצא שמידע שקרי מתפשט ברשת פי שישה מהר יותר ממידע אמיתי. האלגוריתמים של הרשתות החברתיות מפיצות ומתגמלות פוסטים שקשורים לזעם וקונפורמיות על פני צניעות אינטלקטואלית – כולנו מכירים את תיבת התהודה שהרשתות החברתיות יוצרות סביבנו כדי שנשאר כמה שיותר זמן בפלאטפורמה שלהם (וממילא גם נצרוך יותר פרסומות). ואז נוצר מצב שאנחנו הולכים אט אט ושוקעים עוד ועוד בתוך עולם סגור שהופך אותנו ליותר ויותר טיפשים.

תקשורת וגליונות שבת

התופעה ניכרת גם בתקשורת. כל ערוץ מנסה להסליל אותנו לדרך בה הוא מאמין ומפמפם בנו עוד ועוד את  המסרים שלו. כולם יודעים מה האג'נדה של ערוץ 12 ומה האג'נדה של ערוץ 14. אפילו גליונות השבת – שאמורים להיות מוקדשי תורה – הפכו לעיתים לזירה של פרסומות ותעמולה רעיונית. יש מספיק סיבות מדוע להשאיר את גליונות השבת על שולחן הכניסה לבית הכנסת אבל אחת מהן היא העולם הדתי שכל אחד מהם מנסה להסליל אותנו אליו (אגב, לא ברור למה גליון ש-75% ממנו מהווה פרסומות לנופשים בחו"ל, או גליון ש-90% ממנו מהווה כתבות וטורי דעה פוליטיים או כתבות על השגי העיריות באזור פתח תקווה וגבעת שמואל נקראים גליונות שבת, נשגב מבינתי). כאשר מי שכותב את דברי התורה הם רק רבנים מזרם מסויים, עם רעיונות שמתכתבים עם השקפה מסויימת – זה משפיע, זה מצייר את העולם הדתי לאומי באופן מאוד מסויים כי הקורא נחשף לעולם מצומצם ומעוצב מראש.

כולנו מועדים

אם כך, יוצא מצב נורא: כולנו מועדים לטיפשות! מי אמר שהשקפת עולמי נכונה ואני לא מנסה להצדיק את עצמי באמצעות תירוצים שאינם מחזיקים מים? אם ניקח את נושא גיוס החרדים ונבחן את דבריו של רב מסויים למשל: "כמה חיילים מתו במלחמה מחיל האוויר? אפס. נו, אז היו צריכים להחליף. לקחת אותם, שהם ילכו לעזה, לרפיח, שיהיו בסיכון. למה שלא יהיו בסיכון? וזה לא רק חיל האוויר, זה הרבה יותר. עובדתית, גם אם יסתכלו עלינו במבט שלהם, לא שלנו, אנחנו הרבה יותר מהם, אבל אנחנו לא גרועים מחיל האוויר, מכל מה שבלשון המדוברת קוראים לזה ג'ובניקים, אנשים שלא עושים כלום אבל הם משרתים. יש להם את כל הזכויות. אנחנו הרבה יותר מהם" – מה פשר אמירותיו? רמת הטיעון של אדם שיודע להעביר שיעורים עמוקים בגמרא נופלת כאן לרדידות איומה. מצד שני האם נכונה תפיסתנו על החרדים ככלל? האם כולם חושבים כך או שזה המסר שמגיע אלינו באמצעות כלי התקשורת?

או בכיוון אחר, כי שנכתב באתר ynet : "המחלוקת משקפת את הקרע שבין נתניהו לבין חלקים במערכת הביטחון סביב מטרות המלחמה, דרכי ניהולה ועתיד הרצועה. נתניהו התעמת שוב ושוב עם קצינים וראשי מערכת הביטחון שהתלוננו על חוסר יכולתו לשרטט יעד ברור לסיום הלחימה. המחלוקת בין נתניהו לבכירי מערכת הביטחון עולה שוב על פני השטח, שעה שרה"מ החליט להתקדם עם המבצע בעזה חרף התנגדות הולכת וגוברת מבית וחרף גינויים בינלאומיים."- כמה פעמים כבר דיווחו לנו על קרע בין הדרג המדיני לבטחוני? – המון, האם זה נכון? – אולי, אנחנו לא באמת יודעים. אבל דיווחים מעין אלה שחוזרים על עצמם שוב ושוב, גורמים בהכרח להסללה לכיוון של סיום המלחמה. אבל האם נכון לסיים אותה או לא? זו שאלה כבידת משקל, אך לפני שעונים עליה יש להתייחס לשני צידי המשוואה – וזה דבר שקשה לעשות בדרך לעבודה, או כשיש שתי דקות לחטוף משהו לאכול ולהתעדכן בחדשות.

כיצד נלחמים בטיפשות?

אז כיצד אנחנו יכולים להילחם בטיפשות? – זה מצריך עבודה שמתחילה קודם כל במודעות עצמית. ההבנה שאמנם אני יודע דברים ואף מתמחה בנושאים מסויימים מצד אחד, אבל אצבע אלוקים לא נגעה בי והפכתי לחכם מכל אדם מהצד האחר, הענווה הזו, היא פתח התקווה הראשון – וכפי שנכתב במסכת אבות[2]: "איזהו חכם? הלומד מכל אדם".

אפשרות נוספת שבונהופר מציע היא חיכוך אינטלקטואלי ו"בורות פרודוקטיבית", כלומר, לקרוא דעות מנוגדות לדעות שלנו ודרכן לבחון את אמונתנו. אם אני מאמין שהדרך הנכונה לעבוד את הקב"ה היא תורה ועבודה, אקרא אחת לכמה זמן מאמר שמנסה להפריך זאת ולראות האם אני יודע להתמודד עם הנאמר שם או לא? – זה מצריך כמובן יושר אינטלקטואלי. יותר עמוק, לא רק שאקרא את המאמר כדי לעמת את השקפתי אלא כדי לגלות מה נקודת האמת של הכותב, שעליה הוא נלחם ולמצוא איך היא באה אצלי לידי ביטוי (הרב קוק מרחיב בנושא זה).

מה שמביא אותנו לקביעה של הגמרא במסכת תענית[3]: " והיינו דאמר רבי יוסי בר חנינא מאי דכתיב (ירמיהו נ, לו) 'חרב אל הבדים ונואלו'? חרב (תפגע ב) על שונאיהן של תלמידי חכמים (הכוונה לתלמידי החכמים עצמם, אלא שמנוסח בלשון עקיפה) שעוסקין בד בבד (לבד) בתורה, ולא עוד אלא שמטפשין שנאמר 'ונואלו' ולא עוד אלא שחוטאין (כמו ש)כתיב הכא (כאן) 'ונואלו' וכתיב התם (שם) (במדבר יב, יא) 'אשר נואלנו ואשר חטאנו'..." – אותם אלה שלומדים תורה ללא חברותא, לא מספיק שיכולים להינזק אלא גם נעשים טיפשים יותר, ומדוע? – מאותה סיבה שהזכרנו, כיוון שבעת לימוד התורה הם משתמשים בעולמם הפנימי בלבד על מנת לפרש אותה ואין להם שום אמת מידה או יכולת לדעת האם הם הולכים בכיוון הנכון או לא. כאשר לומדים עם חברותא, החברותא מקשה, שואל ונלחם על דעתו. הוא מפרש אחרת את הנושא הנלמד, מביא ראיות לחיזוק שיטתו וזה מצריך אותנו ללמוד ולחקור ולחפש היטב אחר האמת (לכן, אגב, גם אומרים שמי שלומד תורה עם פירושים או ספרים זה טוב כמעט כמו ללמוד עם חברותא).

הבאנו דוגמאות מעולם הלימוד והדעות, אך הדבר נכון גם בעבודה (האם אתה מוכן להקשיב להצעה של הקולגה שלך לפתרון הבעיה עמה אתם מתמודדים?), נכון בין איש לאישתו ובין אדם לסביבתו בכלל.

סיכום

כדי לא ליפול במלכודת הטיפשות, עלינו לעצור מדי פעם ולשאול: מדוע אני מאמין במה שאני מאמין? האם בחנתי גם את עמדת הצד השני? האם אני מחפש באמת את האמת או רק אישור לדעתי? הטיפשות נובעת מהיסחפות, אך החכמה נובעת מהתבוננות, ביקורת עצמית וחיפוש כנה אחר האמת.

---

[1] https://www.haaretz.co.il/literature/2010-08-20/ty-article/0000017f-eef5-da6f-a77f-feff138f0000

[2] פרק ד' משנה א'

[3] דף ז עמוד א'