נר מצווה - שיעור 3
בס"ד
אנו ממשיכים בסדרת השיעורים על נר מצווה
למהר"ל לעילוי נשמת סבי שלמה בן זיסו.
המהר"ל פתח בשאלה מדוע יש ארבע מלכויות
והסביר שהן מהוות משהו מהותי לאופן שבו העולם מתנהל ולכן הן נרמזות בתחילת הבריאה.
העולם, מעצם היותו עלול ונברא, חסר ומי שמבטא את החסרון הזה הן אותן ארבע מלכויות
כיוון שהן גורמות, כל אחת בדרך שלה, למיעוט גילוי כבוד ה' בעולם. שהרי, מצד זה
שהקב"ה ברא את כולם ראוי שכולם היו מבטאים את כבודו ומגלים את רצונו אך
המלכויות מונעות זאת, הן גורמות ליציאה מהכבוד. בנוסף יש להבין שאין החיסרון הזה
נובע מפגם במעשיו של הקב"ה אלא מהבריאה, מעצם היותה כזאת (ברואה).
"ודבר זה ראוי שיהיה נרמז בתחילת
הבריאה, מאחר כי מצד עצם הבריאה היה ראוי שיהיה הכל תחת רשות השם יתברך וכמו שאמרו
(יומא לח, א'), כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לכבודו בראו, שנאמר (ישעיה מג, ז) כל
הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו. ור"ל כי מאחר שברא
השם יתברך הכל, בודאי נברא הכל לכבודו, כי אי אפשר שיצא דבר מן הא' והוא כנגדו שאם
כן יהיה הדבר כנגד עצמו. ודבר זה אינו כלל, רק הכל נברא לכבודו. ואם כן כיצד ימצאו
המלכויות המבטלים כבודו יתברך. רק שיש כאן חסרון בבריאה עצמה, שהחסרון אינו מפעולת
השם יתברך, וזה היה סבה עצמית" – לכאורה המהר"ל
חוזר על מה שאמר בפסקה הקודמת? – אלא שחידושו של המהר"ל בפיסקה זו נעוץ
במילים "כי אי אפשר שיצא דבר מן האחד והוא כנגדו, שאם כן יהיה הדבר כנגד עצמו...ואם
כן כיצד ימצאו המלכויות המבטלים כבודו יתברך", קודם הוא הסביר שארבעת
המלכויות נרמזות בבריאה במטרה להצביע על הכרחיותן למהלך העולם ואילו כאן הוא מוסיף
שהמלכויות הן תוצר לוואי של הבריאה. היינו יכולים לחשוב שהן מהוות בריות שמתנגדות
להקב"ה ואם כן לא מובן מדוע נבראו, אלא שאין לחשוב כן – הן תוצר לוואי של
הבריאה.
זו, אגב, דוגמא לסגנון כתיבתו של
המהר"ל: הוא מסביר נושא ואז חוזר שוב ומסביר מזווית אחרת או מוסיף על הנושא
שעסק בו, כך חוזר ועושה עד שהנושא מתברר ומתלבן. יש לו סגנון הסבר מעגלי ולא
לינארי, הוא אינו בונה מהלך שמתחיל בנק' א' וממשיך דרך ב' ל-ג' ולבסוף ל-ד' אלא
מסביר את א' יחד עם ב' חוזר ומסביר את א' מזווית נוספת יחד מתקדם שוב ל-ב' ומסביר
אותה יחד עם א' מפרספקטיבה שונה וכן על זו הדרך.
בסוף פיסקה זו המהר"ל משתמש במושג
"סיבה עצמית" – כוונתו היא להבדיל מושג זה מהמושג "סיבה
מקרית". המושגים עצם ומקרה מופיעים הרבה בדברי המהר"ל, עצם מתאר משהו
מהותי ביחס לנושא מסויים, למשל: התכונה של האש לשרוף היא תכונה עצמית, מהותית לאש.
מקרה מתאר משהו שמתווסף לנושא, למשל: צבע האש יכול להשתנות ואין זה מהווה עניין מהותי
באש. היא תיקרא בשם זה לא משנה באיזה צבע נראה אותה. לעומת זאת, אם תכונת האש
לשרוף תשתנה, כבר לא נקרא לתופעה זו אש אלא בשם אחר.
"לכך המלכויות ראוי שיהיו ארבעה, כי
המלכויות הם היציאה מכבודו יתברך, והוא יתברך אחד, והאמצעי הוא מתייחס אל אחד כאשר
האמצעי בפרט הוא אחד. ולכך בית המקדש וירושלים שהם אחד בלבד, והם באמצע העולם, כי
האמצעי הוא מסוגל להם. וכן ישראל שהם עם אחד, מסוגל להם הארץ שהוא אחד בלבד לפי
שהוא באמצע העולם. כלל הדבר, דבר שהוא אחד מסוגל לו האמצעי, והיוצא מן האחד הוא
מתייחס לארבעה, כנגד ארבע רוחות שיש בהם יציאה מן האמצע. ולכך המלכויות הם ארבעה,
כנגד ארבע רוחות היוצאים מן האמצעי. ולכך דרש מן לשון תהו ובהו ארבע מלכויות, מפני
כי לשונות אלו הם באים על החסרון שיש בבריאה, ומצד חסרון הבריאה נתחדשו אלו ארבע
מלכויות. והם מיוחדים בדבר זה, שממשלתם יוצא מן השם יתברך עד כי הם מבטלים אחדותו
בעולם."
כפי שעשינו קודם, נסביר את הפיסקה בצורה
שטחית, נשאל עליה שאלות ובעזרתן נצלול פנימה על מנת להבין אותה לעומק.
אומר המהר"ל: יש דווקא ארבע מלכויות. הקב"ה נמצא כביכול באמצע
וארבעת המלכויות התפשטו כל אחת לכיוון אחר – לארבע רוחות השמים. מכיוון שהתרחקו
מהקב"ה הן יצאו כביכול מרשותו, מכבודו. זאת בניגוד, למשל, לעם ישראל שנמצא
תחת רשותו של הקב"ה ויש לו את אותה התכונה של האמצע, וכן ירושלים והמקדש. זאת
הסיבה שהמלכויות נלמדות מהפסוק "תהו ובהו וגו'", שהרי פסוק זה מתאר את
החסרון של הבריאה – כלומר, ארבעת המלכויות הללו הן ביטוי לחסרון המובנה של העולם,
הן ביטוי להעלם כבודו, העלם גילויו של הקב"ה בעולם.
ונשאל:
1) המהר"ל מסביר לנו שהמספר של
המלכויות אינו מקרי אלא כנגד הפיזור והיציאה מרשותו של הקב"ה. מה פירוש המושג
"אמצעי" ולמה הוא קשור למספר אחד? וכן מדוע המספר ארבע מתקשר לפיזור?
2) המהר"ל יוצר פה דרשה שלימה שמבוססת
על פרשנות שהוא נותן למספרים. האם המהר"ל המציא את התכונה של כל מספר ועל
בסיס זה הוא דורש דרשות?! אם כן, מה המשמעות של כל הלימוד שלנו? כל אחד יכול
להמציא פרשנות על כל נושא ומשם לבנות תילי תילים של דרשות!
על מנת לענות על שאלות אלו אנו צריכים להכיר
קצת יותר טוב את האופן בו המהר"ל מקשיב לעולם: אין מקרה בעולם, העולם כולו
מתוכנן, בנוי ומסודר לפי תוכנית א-לוקית מדוייקת, יש סדר לעולם ובלעדי הסדר
הזה לא היה העולם יכול להתקיים. ניקח דוגמא על מנת להמחיש את העניין: ישנן שתי
תופעות טבע, הראשונה: כוח המשיכה, אנחנו מכירים את זה באופן שחפצים נמשכים לכיוון
כדור הארץ. בעצם לא לכיוונו אלא למרכז כדור הארץ. גם העפר עצמו אינו מרחף באוויר
אלא נמשך לכיוון מרכז כדור הארץ. במצב כזה אנו יכולים לשאול: מה
מונע מהכוכב שלנו (או לכל כוכב) לקרוס לתוך עצמו? הרי כיוון שהכל נמשך לכיוון
המרכז אז גם ברמה האטומית, האטומים ימשכו עוד ועוד פנימה (דבר זה אכן קיים בכוכב
נויטרונים וחורים שחורים למשל). אלא שישנו כוח שמאזן את כוח המשיכה והוא לחץ
ההיתוך הגרעיני שמתרחש במרכז הכוכב. כלומר כיוון שהכוכבים נדחסים (קורסים לתוך
עצמם), האטומים מתמזגים ויוצרים גרעין גדול יותר – ההתמזגות הזו פולטת אנרגיה רבה
שיוצרת לחץ כלפי חוץ, מה שמונע מהכוכב לקרוס לתוך עצמו לגמרי (כמובן שכשנגמר
התהליך, מתרחשת קריסה ואז אנו נתקלים בתופעות כגון ננס לבן, כוכב נויטרונים ועוד).
מדוגמא
זו אנו למדים שלכל כוח בעולם יש מקום מיוחד ומוגדר "גבול שמת בל
יעבֹרון וגו'"[1]
ואם היינו יוצאים מהאיזון ומהסדר (החוקיות), העולם לא היה יכול להמשיך להתקיים.
כשם שדבר זה נכון ברמה הפיסית כך הוא נכון גם ברמה המוסרית-ערכית. הקב"ה
מנהיג את העולם באופן מחושב ומסודר ולכן כאשר אנו מתבוננים בתופעה או התרחשות
מסויימת עלינו לשים לב לפרטים ולגלות כיצד הם מבטאים את אותה תוכנית א-לוקית, את
אותו סדר. לכל עניין יש משמעות כיוון שהוא נתון תחת השגחה מוסרית ולכן גם לכמות של
כל דבר, למספר שמייצג אותו, יש גם כן משמעות. מתוך הסתכלות כזו מוצא המהר"ל,
למשל, קשר בין שנות חייה של שרה אימנו ומספר הממלכות עליהן מלך אחשוורוש[2].[3]
מתוך כך אנו מוצאים בכתבי המהר"ל שלכל
מספר יש משמעות מסויימת (שתיים מורה על פיזור, שלוש על אחדות וכו') ולכן כאשר
מדברים איתנו על ארבע מלכויות, יש סיבה מדוע ישנן דווקא ארבע מלכויות, לא יותר ולא
פחות.
אחרי שהסכמנו על זה נותרה השאלה מהיכן שאב המהר"ל
את הפרשנות שלו לכל מספר ומספר? מהיכן יודע שארבע מבטא פיזור ועשר אחדות? – יש מי
שיאמר שלמד זאת מכת הפיתגוראים. הפיתגוראים היו תלמידיו של פיתגורס היווני שחי
באזור המאה השישית לפני הספירה. בעקבות הסתכלותם על העולם וראיית מקומם המרכזי של
המספרים, הם ייחסו להם משמעות מיסטית. בתחילה גילה פיתגורס שיש קשר בין אורכי
המיתרים לבין הצלילים המופקים מהם, לאחר מכן
פיתח נוסחאות מתמטיות על כך. הוא סבר שניתן לתאר בנוסחאות את תנועת הכוכבים
ולאחר מכן אמר שכל דבר במציאות הוא התגלמות של מספר או נוסחה מתמטית.
לענ"ד נראה יותר נכון לומר שלמד זאת
מתוך ספר יצירה שלפי המסורת המהר"ל הכיר ולמד אותו. ושם אכן מדובר על
המשמעויות של המספרים.
בפסקה זו המהר"ל עוסק במספר אחד ומספר
ארבע. המספר אחד מציין את האחדות ומתייחס למושג "אמצע". כאשר הגמרא
משתמשת במושג זה כלפי משהו, למשל שירושלים היא אמצע העולם, מלמד אותנו המהר"ל
שזה אומר שיש לירושלים מספר תכונות (שקשורות לכך שהיא אמצע):
א) האמצע מהווה את מרכז הקיום של האובייקט –
האמצע אינו מקום פריפריאלי, הוא מרכזי. ניתן להמשיל זאת למרכז העיר ביחס לפרוורי
העיר. במרכז העיר יש את כל האטרקציות והחיים שם תוססים, לעומת הפרוורים, שהם יותר
שקטים ונועדו למטרות כמו מגורים ושינה. לפי זה, משמעות המשפט "ירושלים היא
מרכז העולם" הוא שכל העולם נחשב כפריפריה ביחס לירושלים.
ב) האמצע כולל בתוכו את התכונות של כל מה
שמתפשט ממנו, הוא שלם. למשל: על הצבע הלבן ניתן לומר שיש לו את תכונת האמצע כיוון
שהוא כולל בתוכו את כל הצבעים (לבן זהו צבע הנראה כאשר מביטים על אור המורכב מכל
הצבעים המופיעים על הספקטרום הנראה). אם אנו חוזרים לדוגמא שהבאנו: בירושלים יש
ביטוי שלם יותר של החיים מאשר בשאר העולם. ירושלים כוללת בתוכה את כל רבדי החיים
הקיימים בעולם. דבר זה נכון לא רק ביחס לירושלים אלא גם ביחס למקדש, המקדש נקרא
אמצעי כיוון שהוא כולל את כל רבדי החיים במציאות (הרוחנית והגשמית) וכן הדבר גם
ביחס לעם ישראל.
הפסוק שמבטא את המשמעויות הללו הוא
"שמע ישראל ה' א-לוקינו ה' אחד". זה הפירוש של מה שכותב
המהר"ל שהאמצעי הוא אחד – כלומר אחדותי.
מול כל מה שאמרנו ביחס למספר אחד מתייצב
המספר ארבע שמאפיין את ארבע המלכויות. אם אמרנו שהמספר אחד מבטא אחדות הרי שהמספר
ארבע מבטא פיזור ונטיה לקצה, כמו שכתוב "ונהר יוצא מעדן...ומשם יפרד
והיה לארבעה ראשים". מקומות נוספים בהם מבטא פירוד הן ארבע רוחות
השמים, המימרא ארבעה חשובים כמתים[4], הסיפור על אברהם שנלחם בארבעה
מלכים ועוד. עם זאת, אין הדבר כה פשוט הרי אנו מכירים את המספר ארבע מעוד מקומות
ושם לא מבטא פיזור, למשל: ארבע לשונות של גאולה, ארבעה כוסות ששותים בליל הסדר,
ארבעה זוגות קבורים במערת המכפלה. התשובה לכך היא שבכל המצבים הללו יש משהו שמקשר
ומאחד את אותם ארבעה והפיזור שלהם מבטא פירוט, מובנו החיובי של הפיזור. אבל
כאשר הפיזור לא מבטא איזו שהיא נקודה אלא מבטא התרחקות ופירוד ללא זיקה לנקודה
המרכזית – זהו פיזור שלילי.
מלמד אותנו המהר"ל שארבעת המלכויות
הללו מבטאות ריחוק מהקב"ה, ריחוק ממרכז החיים, ולכן יש ארבע מלכויות דווקא.
זו הסיבה שהמדרש מקשר בין ארבעת המלכויות לבין התיאור של התהו ובהו שהיה קיים
בתחילת הבריאה.
ואם נשאל: בסדר, הרעיון שהמספר ארבע מבטא פיזור
הוא רעיון נהדר המלמד מדוע המספר ארבע הוא מספר טיפולוגי ומשמעותי. אבל זה נכון רק
כאשר מדברים בצורה של משל ונמשל. כלומר, כאשר רוצים להעביר מסר ממציאים משל ובתוך
המשל מספרים על ארבע דמויות או אירועים שבנמשל נבין שמבטאים פירוד. אבל כאשר אנו
מגיעים לעולם האמיתי, האם אין אנו "אוכפים" על המציאות את הרעיון הזה?
הרי אם היו חמש מלכויות היינו מוצאים איזה רעיון שהיה מיישב את השאלה מדוע יש
דווקא חמש מלכויות!
ניתן לענות שאכן כן, אם היו חמש מלכויות
היינו מיישבים את השאלה מדוע יש דווקא חמש מלכויות. אבל כיוון שאנו רואים שיש
מוטיב חוזר בתורה לפיו המספר ארבע מקושר לפיזור וריחוק אנו נדרשים לו ומנסים להבין
מה התורה אומרת לנו. הקשר בין החיות למלכויות מקורו בדברי רבותינו וכמו שאומר הרב
אורי שרקי: "הביטוי "ארבע מלכויות" כולל את השקפת עולמם של
רבותינו בדבר מהות ההיסטוריה. האם יש מפתח להיסטוריה האנושית? תשובתם של נביאי
ישראל היא, שלא רק שיש משמעות להיסטוריה האנושית, אלא שהיא מהווה את המסגרת של
ההתגלות האלוקית בעולם"[5]. אנו מנסים להבין כיצד
הקב"ה מתגלה במסגרת ההיסטורית ולכן אנו ערים לרמזים ולמפתחות אותם משאירים
לנו חז"ל.
"ובסילוק ארבע מלכויות אלו נאמר: (זכריה
יד, ט) והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד. וכל זמן שאלו
ארבע מלכויות מושלים בעולם אין כבוד השם יתברך נגלה בעולמו. לכך אלו ארבע מלכויות
מצד החסרון שיש בבריאה, שאי אפשר שיהיה נמצא הבריאה בשלמות הגמור רק כי יש בו
חסרון. ואין החסרון הזה מצד השם יתברך אשר ברא הכל, רק מצד העולם הנבראים. ולרמוז
על זה כתב: (בראשית א, א ב) בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו
ובהו וכו'. כי הארץ היא התחתונים, לכך הייתה תהו ובהו וחושך על פני תהום, כל זה
חסרון שהיה דבק ומצורף אל דבר אחר. וכל אלו שמות תהו ובהו, שלא היה הבריאה בשלמות
ומורה על החסרון הדבק בבריאה."
– כאשר המלכויות יעלמו אז באמת יהיה "ה' אחד ושמו אחד" כיוון שאז לא
יהיה מי שיסתיר את כבוד ה'. וכמו שלמדנו, ארבע המלכויות נוצרו עקב החסרון שקיים
בבריאה מעצם היותה ברואה וכמו שנרמז בפסוק "והארץ היתה תהו ובהו וגו'".
"ומצד החסרון הזה שהיה בבריאה, עמדו
ארבע מלכויות אלו, שלקחו המלכות מן ישראל, אשר האומה הזאת נבראת לכבוד השם יתברך,
וכדכתיב: (ישעיה מג, כא) עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. [ = כלומר, עם ישראל
נוצר על מנת לגלות את כבוד ה' בעולם וכפי שלמדנו קודם גילוי כבוד ה' משמעותו נתינת
משמעות לבריאה ככלל ולכל נברא ונברא בפרט] ואלו ארבע מלכויות שנחלו המלכות מן
ישראל הם מבטלים כבודו יתברך בעולם הזה התחתון. כי אף ימצא בהם דבר מה שנותנים
כבוד לשמו יתברך כמו שיתבאר, הלא לא מעוקצם ולא מדובשם השם יתברך חפץ, כי עיקר
כבודו מה שהוא יתברך אחד בעולמו ואין זולתו, דבר זה ממעטים האומות. [גם אם יש
איזושהי השפעה לטובה מצד המלכויות, בסופו של דבר עיקר פעולתן היא הסתרת כבוד ה',
כך שאותו מעט כבוד שמגלות בטל בשישים] ולא נבראו לזה רק ישראל שהם עם אחד כמו
שרמז הכתוב: (ישעיה מג, כא) עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. כי מה שאמר עם זו במספרו
י"ג והוא מספר אחד, כי ישראל הם י"ג שבטים עם שבט לוי, כי אפרים ומנשה
שנים הם. וכמו שהוא מלת אחד כן היו השבטים. שבט לוי הוא שבט מיוחד ונבדל
משאר השבטים והוא בפני עצמו כנגד הא' שבאחד
שהיא א'. והח' נגד
בני האמהות שהיו ח' זולת
לוי נרמז בח"ת של אחד, ועוד ד'
בני השפחות ולפיכך
אמר: עם זו, שהם כמספר אחד, תהילתי יספרו. עיקר תהילתי שהוא יתברך אחד
ואין זולתו. ועל דבר זה נבראו בתחילת בריאתם, כי האומה הזאת מעידה על השם שהוא
אחד, כמו שאמרו במדרש כי ישראל מעידים על השם יתברך שהוא אחד, אין כאן מקום זה
לבאר. " – בתחילת הפיסקה מלמד אותנו המהר"ל
שעם ישראל נוצר על מנת לגלות את כבוד ה', את אחדותו והמלכויות ממעטות את הכבוד. אף
אם נמצא שאחת המלכויות מגדילה מעט את כבוד ה', הנזק עולה על התועלת. המהר"ל
רומז בדבריו להמשך הספר שם כתב שלכל מלכות יש סימן טהרה, כלומר תכונה מסויימת
שמקשרת אותה למציאות הרוחנית[6].
בהמשך הפיסקה המהר"ל משתמש בגימטריה של
המילה "זו" ובפירוש כל אות במילה "אחד" על מנת לבטא כיצד היה
הרכב השבטים של עם ישראל: לוי כנגד האות א', שמונת בני האמהות (מנשה ואפרים במקום
יוסף) כנגד האות ח', וארבעת בני השפחות כנגד האות ד'.
וכאן עולות מספר שאלות:
1) מה משמעות הדרוש מגימטריא שהמהר"ל
עושה? אנו התחלנו להבין שהמהר"ל מעביר מסרים מאוד עמוקים ופתאום הוא לומד
רעיון רוחני מגימטריה? הרי גימטריה נראית כמו משחק, נמציא גימטריא ונחפש אלו מילים
מתאימות לה, או שנמציא רעיונות ונמציא להם גימטריות! איך אפר להסתמך על לימוד
מגימטריה?
2)
מה פשר הקישור שעשה המהר"ל בין המילה אחד לבין ההרכב
השבטי של עם ישראל? הדרוש נראה במבט ראשון מאוד מאולץ.
בפעם הבאה נענה על שאלות אלו.
[3]
יש לציין שנראה שכאן חולק המהר"ל על הרמב"ם בתפיסת מושג
ההשגחה, שלפי הרמב"ם ככל שהאדם מתקרב יותר ויותר לרבש"ע כך ההשגחה עליו
יותר מוסרית ופחות כללית
[4]
נדרים ס"ד עמוד ב'
[6]
עמוד י"ח (הוצאת יהדות תשל"ב בני ברק) טור ימני באמצע
במילים "ויש לך להבין ולדעת"
תגובות
הוסף רשומת תגובה