נר מצווה - שיעור 4
בס"ד
לשמיעת השיעור לחץ כאן
אנו ממשיכים בסדרת השיעורים לע"נ סבי, שלמה בן זיסו.
בפעם הקודמת עסקנו במשמעות המספר ארבע – המבטא פיזור ובמשמעות המספר אחד המבטא איחוד.
"ומצד החסרון הזה שהיה בבריאה, עמדו ארבע מלכויות אלו, שלקחו המלכות מן ישראל, אשר האומה הזאת נבראת לכבוד השם יתברך, וכדכתיב: (ישעיה מג, כא) עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. [ = כלומר, עם ישראל נוצר על מנת לגלות את כבוד ה' בעולם וכפי שלמדנו קודם גילוי כבוד ה' משמעותו נתינת משמעות לבריאה ככלל ולכל נברא ונברא בפרט] ואלו ארבע מלכויות שנחלו המלכות מן ישראל הם מבטלים כבודו יתברך בעולם הזה התחתון. כי אף ימצא בהם דבר מה שנותנים כבוד לשמו יתברך כמו שיתבאר, הלא לא מעוקצם ולא מדובשם השם יתברך חפץ, כי עיקר כבודו מה שהוא יתברך אחד בעולמו ואין זולתו, דבר זה ממעטים האומות. [גם אם יש איזושהי השפעה לטובה מצד המלכויות, בסופו של דבר עיקר פעולתן היא הסתרת כבוד ה', כך שאותו מעט כבוד שמגלות בטל בשישים] ולא נבראו לזה רק ישראל שהם עם אחד כמו שרמז הכתוב: (ישעיה מג, כא) עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. כי מה שאמר עם זו במספרו י"ג והוא מספר אחד, כי ישראל הם י"ג שבטים עם שבט לוי, כי אפרים ומנשה שנים הם. וכמו שהוא מלת אחד כן היו השבטים. שבט לוי הוא שבט מיוחד ונבדל משאר השבטים והוא בפני עצמו כנגד הא' שבאחד שהיא א'. והח' נגד בני האמהות שהיו ח' זולת לוי נרמז בח"ת של אחד, ועוד ד' בני השפחות ולפיכך אמר: עם זו, שהם כמספר אחד, תהילתי יספרו. עיקר תהילתי שהוא יתברך אחד ואין זולתו. ועל דבר זה נבראו בתחילת בריאתם, כי האומה הזאת מעידה על השם שהוא אחד, כמו שאמרו במדרש כי ישראל מעידים על השם יתברך שהוא אחד, אין כאן מקום זה לבאר. " – בתחילת הפיסקה מלמד אותנו המהר"ל שעם ישראל נוצר על מנת לגלות את כבוד ה', את אחדותו והמלכויות ממעטות את הכבוד. אף אם נמצא שאחת המלכויות מגדילה מעט את כבוד ה', הנזק עולה על התועלת. המהר"ל רומז בדבריו להמשך הספר שם כתב שלכל מלכות יש סימן טהרה, כלומר תכונה מסויימת שמקשרת אותה למציאות הרוחנית[1].
בהמשך הפיסקה המהר"ל משתמש בגימטריה של המילה "זו" ובפירוש כל אות במילה "אחד" על מנת לבטא כיצד היה הרכב השבטים של עם ישראל: לוי כנגד האות א', שמונת בני האמהות (מנשה ואפרים במקום יוסף) כנגד האות ח', וארבעת בני השפחות כנגד האות ד'.
וכאן עולות מספר שאלות:
1) מה משמעות הדרוש מגימטריא שהמהר"ל עושה? אנו התחלנו להבין שהמהר"ל מעביר מסרים מאוד עמוקים ופתאום הוא לומד רעיון רוחני מגימטריה? הרי גימטריה נראית כמו משחק, נמציא גימטריה ונחפש אלו מילים מתאימות לה, או שנמציא רעיונות ונמציא להם גימטריות! איך אפשר להסתמך על לימוד מגימטריה?
2) מה פשר הקישור שעשה המהר"ל בין המילה אחד לבין ההרכב השבטי של עם ישראל? הדרוש נראה במבט ראשון מאוד מאולץ.
3) אם המהר"ל רוצה ללמד אותנו על כך שעם ישראל מבטא את האחדות, מדוע מביא לנו לימוד מתוך גימטריה ורמזים, הרי יש פסוק מפורש ממנו לומדים זאת "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ"[2]?
על מנת לענות על שאלות אלו אנו צריכים להקדים מספר הקדמות. ישנה מחלוקת עתיקת יומין האם השפה היא טבעית או הסכמית[3]. כלומר האם מילות השפה נוצרו עקב הסכמה שרירותית בין בני אדם ומצד האמת היינו יכולים להחליף את המילים לאלו מילים שנרצה ובלבד שנבין אחד את השני – כלומר האם השפה הסכמית, או לחילופין האם המילים מהוות תיאור נכון של הנמצאים ומבטאות את מהותם הפנימית – כלומר האם השפה טבעית.
בשאלה זו נחלקו גם גדולי ישראל במהלך הדורות הרמב"ם[4] לומד מהמדרש שהלשונות הסכמיות[5]: "כיון שברא אדם הראשון, כינס כל בהמה וחיה ועוף והעבירן לפניו, אמר לו: מה שמותן של אלו ? ואמר: לזה נאה לקרותו סוס לזה נאה לקרותו ארי, ולזה נאה לקרותו גמל... אמר לו: ואתה מה שמך ? אמר לו: אדם. אמר לו: למה ? מפני שנבראתי מהאדמה" – "למדנו שהלשונות הסכמיות ולא טבעיות כמו שכבר חשבו זה". כלומר הוא לומד שהאדם החליט כיצד לקרוא לחיות ובאופן עקרוני הוא היה יכול להחליט לקרוא להן בשמות אחרים.
לעומתו, ריה"ל בספר הכוזרי מגיע למסקנה שונה לחלוטין. בסוף המאמר השני בספר הכוזרי[6] הוא מאריך לדון בשפה העברית ובמעלתה על פני שפות אחרות. הוא שם בפיו של מלך כוזר את השאלה, מדוע אנו מתייחסים לשפה העברית כשפה בעלת מעלה על פני שפות אחרות והרי יש שפות עם הרבה יותר מילים שמסוגלות להביע רעיונות מופשטים – מה שאין כן בשפה העברית. למשל: המילים אידיאל, לוגוס, אונומטופיאה וכד'. ועל כך עונה החבר שאכן בגלות, השפה העברית התדלדלה אבל במקור היינו מסוגלים לבטא רעיונות אלה כפי שעשו הנביאים, שביטאו רעיונות נשגבים ביותר באמצעות השפה העברית.
הרב שלמה אבינר בפירושו לספר הכוזרי שואל: וכי יש חשיבות מיוחדת לבטא רעיונות נשגבים דווקא בשפה העברית? כמו שאין אנו מתפארים כלל בייחוד של כושר ייצור המכוניות העברי כך נאמר שאיננו עם בלשני ולא נתפאר בלשון שלנו. ועל כך עונה שהחשיבות היא בכך שהשפה מבטאת את האופי של האומה הדוברת אותה, השפה היא ביטוי לעולם הפנימי של הדובר.
ובמאמר ד' כותב ריה"ל: "הלשונות והכתבים יש לאחדים מהם יתרון על חבריהם. מהם ששמותם מתאימים לתכונות הדברים המכונים בהם, ומהם ששמותם רחוקים מהדברים. אך הלשון האלהית, לשון אשר האלוה הראה ולימדה לאדם ושמה על לשונו וליבו, היא בלא ספק השלמה בלשונות, שכינוייה מתאימים ביותר לכל הדברים שעליהם יורו כמו שאמר הכתוב: 'וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו'"[7] – כלומר שלפי ריה"ל העברית היא שפה טבעית. יש לציין שבשיטת ריה"ל הלכו גם המקובלים.
למחלוקת זו ישנן מספר השלכות:
א) מה פירוש הכינוי "לשון הקודש" שמתייחס לשפה העברית? – לפי הרמב"ם העברית היא לשון הקודש "מפני שזה הלשון הקדוש לא הונח בו שם כלל לכלי המשגל לא מן האנשים ולא מן הנשים ולא לגוף המעשה המביא להולדה ולא לשתן ולא לצואה. אלה הם הדברים כולם לא הונח להם שם ראשון כלל בלשון העברי אלא ידובר בהם בשמות מושאלים וברמיזות. והיתה הכוונה בזה - שאלה הדברים אין ראוי לזכרם שיושם להם שמות אבל הם ענינים שצריך לשתוק מהם וכשיביא הצורך לזכרם - יעשה לו תחבולה בכנויים ממילות אחרות כאשר נסתר בעשותם בעת הצורך בכל יכלתנו"[8] – כלומר הלשון קדושה כיוון שאין בה כינויים לעניינים שהצניעות יפה להן.
לעומת זאת לפי ריה"ל לשוננו היא לשון הקודש בכך שהיא היחידה המסוגלת לבטא את מהותם של הדברים. זאת, בניגוד לשאר הלשונות שהינן הסכמיות. כאשר אדם הראשון קרא לסוס – סוס, הוא ביטא בכך את מהותה של החיה הזו.
ב) כיצד מתייחסים לגימטריה? – לפי ההסבר שהשפה היא הסכמית אין משמעות אמיתית לגימטריה. היא יכולה להיות כלי נחמד שניתן להעביר איתו רעיונות אך אין לקחת אותו ברצינות. זאת, כיוון שאין שום משמעות לערך המספרי של מילה מסויימת שהרי היא הסכמית ומה זה משנה אם נקרא לחיה "פיל" – "פיל" או שניתן לה שם אחר? אם אין משמעות עצמית למילה, אין משמעות עצמית לגימטריה.
לפי השיטה הסוברת שהשפה טבעית וכל מילה נאמרה באופן מדוייק – רק היא יכולה לבטא את המהות של הדבר עליו מדברים ולא מילה אחרת – יש על מה לדון. אך לפני כן יש לברר כיצד הגיעו לרעיון שיש משמעות לערך המספרי של המילה? – המקור שאנו רואים לעניין נמצא בברייתא ד-ל"ב מידות שהאגדה נדרשת בהם של רבי אליעזר בן רבי יוסי הגלילי: "ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: בשלושים ושתיים מידות הגדה נדרשת... מלשון גימטריא" – המידה ה-29 היא גימטריה. כדאי להכיר במי מדובר, רבי אליעזר חי דור אחרי מרד בר כוכבא, ונמנה בין חכמי אושא הוזכר פעם אחת במשנה (סוטה ה:ג), ויותר בברייתא, בתלמודים ובמדרשים. רוב דבריו באגדה. במסכת חולין נאמר עליו "ר' יוחנן אומר משום ר' אלעזר בר' שמעון: כל מקום שאתה מוצא דבריו של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי בהגדה, עשה אוזניך כאפרכסת"[9].
וכותב הרב שלמה אבינר[10]:"לשון הקודש מגלה את עצמיות ההוויה. אם אדע בדיוק ובצורה מושלמת מהן אותיות ש-ל-ח-ן וצירופיהן על פי סדר זה אדע מהו שולחן. כשם שאם יאמרו לכימאי גדול 'Na' – 'Ci', ויבקשוהו לציין תכונות המלח, יידע לתאר תכונות תרכובת זו בדייקנות רבה. צירופי האותיות אינם עניינים הסכמיים שקבעו בני האדם אלא עניין אלוהי מובהק אכן לעברית המודרנית יש קדושה פחותה מזו התנכית אחרי שנשתרבבו אליה מילים לטיניות אך רובה ככולה קדושה. ואדם הראשון, כשעבר על בעלי החיים, הכיר בתכונתו המיוחדת של כל בעל חיים, וקרא לו בשמו המדוייק. אלו שמות אלוקיים ולא הסכמיים שרירותיים. כאשר יקרא הכימאי למים H2O ולא בכינוי שרירותי שבדה מליבו כך מי שלא ראה שור מימיו אך יודע סודות לשון הקודש יידע בדיוק נמרץ על פי צירופי האותיות מהו שור" – הרב אבינר ממשיל את הלשון העברית לסימונים בטבלה המחזורית (טבלת היסודות) של מנדלייב. לפי כל סימון אנו מסוגלים להבין את תכונותיו של כל יסוד ויסוד. השמות של החומרים מורכבים משילוב של סימוני היסודות וכך אנו יכולים ללמוד עליהם. אותו הדבר לגבי הלשון העברית, כל אות ואות מבטאת גילוי של רצון א-לוקי במציאות. השילוב של האותיות מלמד אותנו על המשמעות של אותו נברא בעולם.
אם נשוב לדוגמא של הטבלה המחזורית נוכל להבחין בכך שלכל יסוד ויסוד יש הרכב אטומי שונה, למשל: חמצן. מספרו האטומי הוא 8, כלומר: יש בו 8 פרוטונים, הוא נמצא בשורה השניה בטבלה – כלומר יש לו שתי "קליפות" או רמות אנרגיה של אלקטרונים ויש לו 6 אלקטרונים בקליפה החיצונית. כלומר, מלבד שמו המדוייק יש ערך מספרי המציין תכונה או אפיון כלשהו.
אותו עיקרון גם ביחס לגימטריה. לכל אות, לכל רצון א-לוקי המתגלה יש ערך מספרי מסויים המורה על תכונתו וממילא לכל מילה יש את הגימטריה שלה. יש לציין שבניגוד לטבלה המחזורית שם יש הפרדה בין השמות לבין הערך האטומי, בשפה העברית אין את החלוקה הזו.
על בסיס זה ניתן לפתח קשר בין מילים שונות בעלות ערך מספרי שווה. אין הדבר מכריח קשר מהותי בין שתי המילים אך הוא יכול לציין על זיקה מסויימת ביניהן[11] כפי שכותב הרב יצחק גינזבורג. עם זאת הוא מגביל את הגימטריה למילים מהתנ"ך[12]. הוא מציין שהגימטריה אינה הכלי היחיד לניתוח המילים בתורה אך יכולה להוסיף הבנה ועומק.
ונחזור לעניינו:
המהר"ל בפעם הראשונה בספר נר מצווה מפגיש אותנו עם האלטרנטיבה לארבעת המלכויות – עם ישראל. על מנת להעביר לנו את המסר הוא בוחר להשתמש במתודה של גימטריה. הוא היה יכול להביא את הפסוק "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ"[13],או פסוק אחר המדבר על תפקידו של עם ישראל בצורה גלויה, אך בוחר שלא לעשות כן, מדוע?
נתחיל בהבנת הדרוש:
המהר"ל רואה בשפה העברית שפה טבעית ולכן לומד על רמז לאחדות ישראל מהמילה "זו" בפס' "עם זו יצרתי לי" – שהיא בעלת ערך גימטרי שווה למילה אחד. כאילו כתוב עם אחד יצרתי לי תהילתי יספרו. מתוך כך שהם אחד, אחדותיים, מאחדים, יוכלו לספר את תהילתי.
על אותו עיקרון גם המילה באמצעות המילה 'אחד' ניתן לבטא את הרעיון העוסק באחדותו של עם ישראל: א' כנגד לוי, ח' כנגד בני האמהות ו-ד' כנגד בני השפחות. במילים אחרות המילה אחד מביעה את האופן שבו עם ישראל מתגלה בעולם, בשלשה רמות.
מדוע המהר"ל בוחר דווקא במתודה זו? הרי היה יכול לבטא את הרעיון שעם ישראל הוא עם אחדותי באמצעות הפסוק שהזכרנו, בצורה ישירה וגלויה – אולי ניתן לומר שכיוון שכל דבריו עוסקים בעניינים הרמוזים בבריאה ומצויים מתחת לפני השטח הוא בוחר להציג דווקא כך את עם ישראל. במילים אחרות, אולי המהר"ל בא לומר לנו: תשמעו, אנחנו עוסקים פה בתהליכים המתרחשים מאחורי הקלעים ולא בקדמת הבמה. מול עינינו אנו רואים שישנן מלכויות שדחקו את רגליהם של עם ישראל, שהעולם מתנהל בצורה מסויימת – אבל מתחת לפני השטח, אם מקשיבים להתרחשויות ולא נשארים בהבנה השטחית יש הגיון לכל מה שקורה – לכן מציג את עם ישראל דווקא באופן רמוז ולא באופן גלוי.
[1] עמוד י"ח (הוצאת יהדות תשל"ב בני ברק) טור ימני באמצע במילים "ויש לך להבין ולדעת"
[2] דברי הימים א' פרק י"ז פסוק כ"א
[3] אמנם היו שלש דעות בשאלה זו: האם השפה הסכמית, טבעית או א-לוקית. לצורך הדיון איחדתי את הקטגוריות של השפה הטבעי והא-לוקית מתוך הבנה שא-לוקים ברא את הטבע אז אם השפה טבעית סימן שמקורה בא-לוקים.
[4] מורה נבוכים חלק ב' פרק ל'
[7] ספר הכוזרי מאמר ד' פיסקה כ"ה
[9] חולין דף פ"ט עמוד א'
[11] כפי שכותב הרב יצחק גינזבורג בספרו עולמות, עמ' 259
[13] דברי הימים א' פרק י"ז פסוק כ"א
תגובות
הוסף רשומת תגובה