נר מצווה שיעור 2
בס"ד
לשמיעת השיעור לחץ כאן
אנו ממשיכים בסדרת השיעורים על ספר "נר
מצווה". את השיעורים הללו אני מקדיש לעילוי נשמת סבי שלמה בן זיסו שנפטר
בי"ט בתשרי השנה (התש"ף).
בשיעור הקודם למדנו את חזון דניאל העוסק בארבע
חיות משונות. מתוך דבריו של המהר"ל אנו מבינים שמדובר במשל על ארבע המלכויות
שישלטו במהלך ההסטוריה בעולם. למדנו את המדרש המקשר בין הפסוק "והארץ היתה
תהו ובהו וכו'" לארבעת המלכויות ואת שאלת המהר"ל מדוע ישנן דווקא ארבע
מלכויות. המהר"ל הסביר שארבעת המלכויות נובעות מתוך החסרון שקיים בעולם –
מעצם זה שהעולם נברא הוא מוגבל וחסר וארבעת המלכויות מבטאות חסרון זה, כיצד? – בכך
שהו ממעטות את כבוד ה' בעולם.
שאלנו מספר שאלות והיום נעסוק בשתי השאלות
שנשארו לנו:
1) מה
הכוונה, מיעוט כבוד ה' בעולם? מה זה אותו כבוד? הרי להקב"ה אין צורך שיכבדו
אותו?
2) האם הקב"ה יכול לברוא עולם ללא
חסרון?
תשובה לשאלה השניה:
שאלנו מה הפירוש של מיעוט כבוד ה' בעולם? מה פירוש הכבוד הזה? האם הקב"ה צריך
שיכבדו אותו? הרב ברוך שלום אשלג שואל בצורה חריפה יותר[1]: "...וכי יעלה על דעתך
שהקב"ה צריך שיכבדו אותו וכבר אמרתי על זה משל: משל לאדם שנכנס ללול של
תרנגולים...שהוא רוצה שהתרנגולים יכבדוהו לכן הוא לובש לבושים יקרים, ובטח מי
שרואה שהוא עושה כך יצחק ממנו וכי איזה כבוד יכולים לקבל מתרנגולים ולפי זה איך
אנו יכולים לומר שהבורא רוצה שאנו נכבד אותו ונדבר בשבחו ובטח המרחק בינינו
להקב"ה אינו דומה אפילו להמשל שלנו, כי המרחק שיש בין אדם לתרנגול הוא רק
מדרגה אחת שהתרנגולים נקראים בעלי חיים ואנו נקראים בחינת מדבר, אבל הכל גשמיות,
אולם איזה מרחק יש בינינו לבין הבורא? אז איך יש אפשרות לומר שהבורא מתפעל מהשבח
שלנו?"
במחשבה ראשונה היינו יכולים לומר שאכן מדובר
בכבוד ממש. הקב"ה ברא את העולם בשביל שיעבדו אותו ושיתנו לו כבוד. ואם היינו
שואלים לשם מה? – היינו עונים: מטעם נסתר. הבנה זו נשמעת לגיטימית – אנחנו בתור
בני אדם לא מבינים את שיקוליו של הקב"ה ולכן אל לנו להתעסק עם שאלות מסוג של
"לשם מה הקב"ה פעל כך ולא אחרת".
אבל קשה מאוד לענות כך בהקשר שלנו וזאת משום
כמה סיבות:
הראשונה, שהתשובה "טעם נסתר"
בעייתית מאוד ועדיף להשתמש בה רק אחרי שקלו כל הקיצין וניסינו להבין תופעה מסויימת
עד מקום שידינו מגעת ובכל זאת לא הצלחנו להבינה. הבעייתיות שבתשובה זו מנוסחת
בצורה פרובוקטיבית במילים הבאות: "הבעיה בתירוץ הזה מאד פשוטה. הוא מוביל
למסקנות שדתיים לא עומדים לאהוב, בלשון המעטה. לדוגמא, בגלל ש"נסתרות דרכי
האל", אלוהים הפך לישות חסרת כל אמינות וכל דבר שהוא אי פעם אמר לנו מיידית
מוטל בספק. למה? כי לא-לוקים יכולות להיות סיבות מעולות לשקר לנו להוליך אותנו
שולל. אנחנו לא נבחין בהם כי אנחנו לא מסוגלים להבחין בהם. אחרי הכל, לא ניחנו
בידיעת-כל"[2]
– או אם ננסח זאת בצורה יותר מכבדת: אם נתרגל לומר נסתרות דרכי הא-ל אנו יוצרים
מציאות בה אין אנו יכולים לסמוך על ההבטחות הכתובות בתנ"ך. לפי תפיסה כזאת
אין משמעות לנבואה או להבטחות על שכר ועונש. לכן השימוש בתשובה זו צריך להיות
מוגבל מאוד ונעשה בזהירות המרבית – כשאין ברירה ואין לנו דרך אחרת לנסות ולהבין את
המתרחש.
סיבה נוספת, כבוד ה' מהווה ערך מאוד מרכזי
ביהדות: "מלא כל הארץ כבודו", "כבודו" מלא עולם" וכו'.
ישנם הרבה ערכים שנובעים ממושג זה: "איזה הוא מכובד המכבד את הבריות"[3] – אז להשתית את הכל על סיבה
נעלמת או סיבה ששמה את הקב"ה במקום קטנוני כביכול (רצון לכבוד) זה בעייתי
מאוד. איך ניתן לכבד אדם אחר ללא יכולת להזדהות עם ערך הכבוד? (כבד את חברך כיוון
שהוא יציר ה' ואת ה' צריך לכבד – ומדוע יש לכבד את ה'? ככה) הרי זה דבר שאינו
ייתכן! גם אם מאיימים על אנשים ומכריחים אותם לכבד אישיות מסויימת, הם לא באמת
מכבדים את אותה האישיות אלא רק מבצעים פעולות חיצוניות המבטאות כבוד.[4]
ובכלל תחשבו איך נראה עולמו של מאמין
שהא-לוקים שלו צריך שיכבדו אותו. תחשבו על עולם שצריך לכבד את הא-ל על הכל בכל עת
ובכל שעה: על האור, האוכל, הלחם וכו'. על פניו זה נשמע רגיל לחלוטין אלא שההבדל
נעוץ בנקודת המוצא, אם אנו מכבדים את רבש"ע מתוך תחושת תודה, מתוך הזדהות עם
הערכים אותם רוצה להנחיל והבנת משמעותם בחיינו – אנו נבנים, מפנימים אותם ובסופו של דבר עסוקים בלהתקרב אליו יותר
ויותר מתוך רצון פנימי אמיתי - אנחנו
רוצים את קרבתו. לעומת זאת, מי שמכבד את רבש"ע כיון שכך ציווה ה', ללא כל
הזהות ותחושת שייכות, לא רק שמעשיו החיצוניים מכבידים עליו, אדם כזה מבין שערך
הכבוד הוא הערך החשוב ביותר והוא מה שצריך להניע את החיים. גם אם מחנכים אותו
לברוח מהכבוד וכותבים על כך בספרי מוסר, אפילו אם מעבירים על כך דרשות חוצבות
להבות של גדולי הרבנים, עדיין ימשיך לחפש אחר כבוד. זה דומה להורה מעשן שאומר לבנו
אל תעשן זה מסוכן. הילד רואה כיצד אביו מתנהג ולומד ממנו לעשן. כשם שדבר זה נכון
ביחס לעישון כך גם ביחס לכבוד, האדם רואה מה חשוב לא-לקיו ולזה הוא ישאף, זה מה
שיניע אותו.
אם כך,
אנו צריכים להבין את המושג "כבוד" באופן אחר לגמרי. נשאל זאת כך:
כשאני מכבד מישהו מה אני עושה? – אני מבטא את התחושה שיש לו משמעות עבורי, שהוא
מיוחד ובעל חשיבות.
לאחר שהגדרנו זאת נחזור למשנה ממסכת אבות
אותה הזכרנו קודם: "איזה הוא מכובד המכבד את הבריות שנאמר: 'כי מכבדי אכבד
ובוזי יקלו'", כותב על כך המהר"ל[5]:
"ואמר 'אי זה מכובד המכבד את
הבריות'. ורוצה לומר גם כן כמו שאמרנו, שאין לומר שיקרא 'מכובד' מי שמכבדין אותו
הבריות, הרי אין ראוי שיהיה בשביל זה נקרא 'מכובד', שדבר זה אינו בעצמו של המתואר,
שהרי הכבוד הוא ביד אחרים המכבדים אותו, ובשביל שאחרים מכבדים אותו אין מעלת הכבוד
נמצא באדם עצמו, וראוי שיהיה המעלה באדם עצמו. ולכך אמר 'איזה מכובד המכבד את
הבריות', וזה יחשב 'מכובד' כאשר עמו הכבוד, שכאשר מכבד את הבריות הנה הכבוד אתו,
לכך אמור רז"ל נקרא השם יתברך "מלך הכבוד", שהוא חולק כבוד ליראיו.
שהמכובד חולק כבוד לאחר, והכבוד הזה הוא מצד עצמו, לא מצד הזולת. והביא ראיה ממה
שכתוב "כי מכבדי אכבד", שאין לפרש מפני שהוא מדה כנגד מדה, דלא הוי ליה
למכתב אצל הכבוד בפרט, שכיון שכך מדתו של הקב"ה. אבל כך פירושו; "כי
מכבדי" כאשר הם מכבדין אותו, הם בעלי כבוד. ומאחר שהם בעלי כבוד, אכבד אותם
גם כן. ומזה תראה כי מי שמכבד את האחר הוא בעל כבוד ולא נאה לכבד." – לא
כל אדם שמתייחסים אליו בכבוד אכן ראוי לקבל את הכבוד הזה, ישנם אנשים שמכבדים אותם
מתוך פחד, ישנם מתוך לחץ חברתי וישנם מתוך דמיון. לא כל מי שהבריות מכבדות אותו
אכן מכובד, לא בהכרח יש סיבה כלשהי שהופכת אותו למשמעותי או בעל ערך בחיי אחרים -
לא בהכרח מגיע לו שיכבדו אותו. במצב כזה הכבוד הוא חיצוני.
אבל יש אדם בעל כבוד. זהו אדם אציל נפש
שמקרין ומשפיע על אחרים, דואג להם ומכבד אותם – כלומר מייחס להם חשיבות ומַעלה
ויכול לראות את המשמעות שיש לכל אחד עליו. אדם כזה הוא אדם שהכבוד שוכן אצלו. רק
אדם בעל תכונה של כבוד יכול לכבד אנשים אחרים (כשם שרק מי שמעריך ואוהב את עצמו
יכול לאהוב אנשים אחרים).
מסביר המהר"ל שזהו פירוש הפסוק
"כי מכבדי אכבד וגו'", לא שהקב"ה פועל פה באופן של מידה כנגד מידה
אלא מי שמסוגל לכבד את הקב"ה, כלומר להבין את המשמעות של הקב"ה ביחס
לעולם, או לכבד את ברואיו הוא אדם מכובד ולכן הקב"ה יכבד אותו.
מתוך כך אנו יכולים להבין את המושג
"מלך הכבוד" – מלך שהכבוד שלו, כלומר: הקב"ה נותן משמעות לכל.
הקב"ה ברא את כל המציאות ואת כל הברואים לתכלית מסויימת ולכל נברא ונברא יש
תפקיד ומעלה. ללא התכלית הזו לא היתה משמעות לכל הברואים וקיומם היה סתמי
(רמ"ק). כלומר, מתוך כך שהקב"ה יצר אותנו עם תפקיד ומטרה אנו לומדים על
כך שאנחנו משמעותיים, שאין אנו גרגירי חול שעפים ברוח ללא מטרה.
אגב כך אנו יכולים להבין את פירוש הברכה
הנאמרת בשבע ברכות "שהכל ברא לכבודו" – אין הכוונה שברא את הכל בשביל
עצמו אלא שברא את הכל לגילוי כבודו. כלומר, ככל שאנו מבינים את השפעתו של
הקב"ה עלינו ואת מרכזיותו בחיינו ובחיי העולם אנו מגלים וחושפים רבדים עמוקים
יותר שלנו. גילוי זה מגלה בנו כוחות שלא הכרנו מה שבתורו מעניק לנו את האפשרות
לחשוף רבדים עמוקים יותר של כבודו של הקב"ה וכן על זו הדרך. גילוי כבודו
(הכבוד שמעניק לנו) בעולם מיטיב לבריות וככל שמתגלה יותר כבודו כך יותר טוב
לבריות. "שהכל ברא לכבודו" – שהכל ברא לגילוי הכבוד שנותן לבריאה.
על בסיס מה שלמדנו כעת אנו יכולים לעלות
קומה ולהבין את דברי המהר"ל בדרוש שלו לשבת הגדול: "אי אפשר שיהיה
שום נמצא שיהיה, נברא לעצמו, שהדבר הזה לא יתן השכל שיהיה שום נברא בשביל עצמו,
שא"כ היה נראה ח"ו שיש דבר זולת הש"י, וכן אמר הכתוב (דברים ד לט) 'וידעת
היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד'. ואין
פירוש 'אין עוד' כי אין עוד א-לוקים, אבל פירושו כי אין עוד דבר בעולם, רק
הש"י, כי כל הנבראים לא נבראו אלא למענהו יתברך, ואם לא כן לא היה נברא אותו
נברא בעולם. רק הכל נברא בשביל לשבח ולפאר יוצרו ולעבדו, לפיכך אמר 'אין עוד'.
כלומר כי אין בריאה עוד בנמצא, רק הכל הוא לשבח ולפאר הש"י. כי הכסא אשר ישב
עליו בעל הכסא, אין לכסא שם בפני עצמו, רק כי הוא לישיבת בעל הכסא, אבל מצד עצמו
אין מציאות לו. לפיכך הנבראים כולם אשר נבראו לשבח יוצרם ולפאר שם כבודו, אין להם
שם בפני עצמם, והרי 'אין עוד'. אבל אם היה ח"ו דבר שעומד לעצמו, ולא היה נברא
לקלס להקב"ה, היה נראה כאילו היה דבר ח"ו זולת הש"י. ואף אם אותו
הבריאה מקבל א-להותו ועבדותו, זה הוא מצד אותה עבודה בלבד. וא"כ בשעה שאינו
עובד, כשאוכל ושותה, אז יהיה דבר ח"ו זולת הש"י. אבל אם נאמר שהאדם
תחילת בריאתו וחיותו הוא לעבוד בוראו, אף אם אוכל ושותה להחיות נפשו, מאחר שתחילת
בריאתו לכבודו, אף כאשר אוכל ושותה לקיים נפשו הרי הוא עצמו נברא לכבוד הש"י,
והכל הוא אל השם יתברך." – לכל נברא יש חלק בגילוי שם השם בעולם. אם היתה
בריאה תיאורטית שלא נבראה לשם כך, אע"פ שהיתה מקבלת על עצמה את א-לוקותו, כל
הקשר שלה היה מסתכם בעבודת הפולחן בלבד, אבל כאשר היתה אוכלת או שותה, לא היה לכך
שום קשר להקב"ה. אך מכיוון שכל הבריות נבראו למטרה הזו, גם כאשר אוכלים
ושותים על מנת לקיים את הגוף, יש בכך חלק מעבודה השם של אותן הבריות.
לאחר שהסברנו את כל זה נוכל להבין שארבעת
המלכויות מהוות – כפי שנראה בהמשך – חוצץ בפני כבוד ה' והשפעתו על העולם. הן
פוגעות ביכולת שלנו להעניק משמעות לכל דבר ודבר ולהבין את תפקידנו וערכנו שלנו.
בתשובה לשאלה השלישית
אותה העלנו. השאלה הזו בעייתית מעצם קיומה, אנו שואלים האם הקב"ה יכול לברוא
בריאה אינסופית שאינה אינסופית (שהרי בהכרח היה זמן שלא היתה קיימת ובהכרח נבראה).
שאלה זו מקבילה לשאלה אותה שמעתי בעבר מהרב מיכאל אברהם: נניח שיש קיר שיכול לעצור
כל טיל בעולם, ומאידך נניח שיש טיל שיכול לחדור דרך כל הקירות בעולם, מה יקרה אם
הטיל הזה יפגע בקיר שעוצר כל טיל? – במצב כזה אנו מצויים בסתירה לוגית ולכן אין
שום משמעות לשאלה. שאלה זו והשאלה עליה אנו מנסים לענות מהוות דוגמא לעקרון
בלוגיקה שנקרא "חוק אי הסתירה". חוק זה אומר שקביעה מסויימת לא
תהיה נכונה אם נטען בה שקביעה ב' והיפוכה נכונות בו זמנית. וכמו שמנסח זאת אפלטון:
"ברור שאותו הדבר עצמו לא יעשה או יסבול בעת ובעונה אחת דבר והיפוכו, על
כל פנים לא מאותה בחינה עצמה ולגבי אותו העניין עצמו; ולפיכך, אם נמצא שכך יארע
בהללו, נדע שאינם אותו הדבר עצמו, אלא מרובים" – ולכן השאלה האם
הקב"ה יכול לברוא משהו שהוא גם סופי וגם אין סופי היא שאלה לא נכונה. זהו
אוסף מילים חסר משמעות.[6]
נסכם את שלשת התשובות ואז נחזור ונבין את
דברי המהר"ל: ענינו שהעולם חסר כיוון שהוא עלול, מה שאומר שהוא תלוי במשהו
חיצוני לו על מנת להתקיים וגם שהוא אינו אינסופי. לאחר מכן ענינו שהכבוד עליו
מדובר כאן הוא גילוי השפעתו של הקב"ה במציאות, ככל שמרבים את השפעתו וחושפים
אותה כך מיטיבים עם הבריות. על השאלה האחרונה אמרנו שהיא לא נכונה ברמה הלוגית
ואין לה שום משמעות.
[1]
ברכת שלום (מאמרים) שנת תשמ"ז מאמר י"ג, "מדוע חג
המצות נקרא חג הפסח"
[3]
אבות ד' א'
[6]
אותה תשובה נכונה גם ביחס לשאלות כגון: האם הקב"ה יכול לברוא
אבן שהוא אינו יכול להרים אותה? וכד'
תגובות
הוסף רשומת תגובה