נר מצווה - שיעור 7

בס"ד


לשמיעת השיעור לחץ כאן

אנו ממשיכים בלימוד הספר "נר מצווה" של המהר"ל מפראג. סדרת שיעורים זו מוקדשת לעילוי נשמת סבי שלמה בן זיסו.

החל מנק' זו יתחיל המהר"ל להסביר את עניינה של כל מלכות ומלכות, בתחילה יסביר על בבל ומדי (פרס):
"לפיכך יש ליתן כוח נפשי אל המלכות הראשון (בבל), כי מלכות ראשון היה לו החשיבות והממשלה ביותר, כמו שאמר אליו דניאל: (דניאל ב, לז) אנתה מלכא, מלך מלכיא. (נבוכדנצר מכונה מלך המלכים – אגב, זו הסיבה שב"שלום עליכם" אומרים "מלך מלכי המלכים") וכך אמר גם כן דניאל במראה השנית: (שם ב, לח) אנתה הוא ראשה די דהבא. ולכך אמר: (שם ז, ד) וגפין די נשר לה, הוא הנשר שהוא פורח בגובה כמו שיתבאר, וזהו הוא כנגד החלק הנפשי שבאדם שהוא כוח מושל." – מה שמאפיין את המלכות הראשונה הוא הכוח הנפשי. לכוח זה יש את יכולת השליטה החזקה ביותר ביחס לשאר הכוחות. אפשר לומר שהמסך הראשון בינינו לבין גילוי כבוד ה' בעולם הוא הרצון שלנו כבני אדם לראות בנו השליטים הבלעדיים של העולם ולהעמיד את עצמנו במרכז. דבר זה מבוטא במעשיו של נבוכדנצר שהורה להקים פסל מזהב בדיוקנו והכריח את כל מלכי העולם להשתחוות לו.
החיים בעולם מושגים בו ישנו מלך אנושי שקובע ומחליט על כל מה שעומד להתרחש בעולם מונעת מהאדם להכיר את בוראו ולהבין שיש מישהו אחר שמנהל את העניינים. אינה דומה תקופתו של נבוכדנצר לתקופתו של שלמה המלך שהתפלל שידעו "...כל עמי הארץ כי ה' הוא הא-לוקים אין עוד".

"והיה מלכות השני מלכות מדי, והוא כוח גופני באדם כוח פחות מהראשון. וכל עניין כוח הגוף הזה שהוא לעולם חסר והוא מקבל תמיד, וכנגד זה מלכות שניה. ולכך אמר דניאל על מלכות זה: (דניאל ז, ה) וארו חיוה אחרי תנינה דמיה לדב." – המלכות השניה היא כנגד הכוח הגופני. מה שמאפיין את הכוח הגופני הוא שעל מנת לתחזק אותו ולהשאירו בחיים הוא צריך כל הזמן לקבל. לכן תכונת הגוף היא לרצות עוד ועוד, "החומר הוא חסר ולכן החומר מקבל, כי כל אשר הוא מקבל הוא חסר מה שהוא מקבל"[1] וכפי שירחיב המהר"ל מיד.

על בסיס דברים אלו, אגב, מסביר המהר"ל את המשנה במסכת אבות "איזהו עשיר השמח בחלקו"[2]: "כי החומר הוא חסר תמיד...ולכן הוא מקבל מן אחר. ומי שהוא שמח בחלקו ולא חסר, דבר זה הוא ממדרגת הפשיטות לגמרי מן החומרי".

"ואמרו בפרק עשרה יוחסין (קידושין עב, א): וארו חיוה אחרי תנינה דמיה לדב (שם ז, ה). תני רב יוסף אלו פרסיים, שאוכלין ושותין כדוב, ומסורבלין כדוב, ומגדלין שער כדוב, ואין להם מנוחה כדוב.
פירש, שהם מבקשים תמיד לבלוע, כך הוא מדתם. (הם רוצים להשיג עוד ועוד) ולכך כתיב אצל מלכות זה במגלת אסתר: (אסתר י, א) וישם המלך אחשורוש מס על הארץ ואיי הים. ומה בא הכתוב הזה לומר, מה שאמר ששם המלך מס על הארץ. רק שבא לומר, שכל זה כוח אחשורוש שהיה חסר ומבקש תמיד למלאות נפשו מן העושר, וזה היה עצם מלכות שניה. וכן אמר דניאל על זאת החיה: (דניאל ז, ה) וכן אמרין לה קומי אכלי בשר שגיא. וכן אמרו: (מגילה יא, א) אחשורוש... ורבי חנינא אמר שהכל נעשו רשין בימיו... וכל זה שרצה למלאות נפשו מן תאוותו הגופנית." – הרצון הזה של מלכות פרס משתקף בסיפור המגילה על המס שמטיל אחשוורוש על ארצותיו. בכדי למלא את תאוותו וחסרונו להשיג עוד ועוד כסף הוא מוכן לגרום לכך שבני עמו יהפכו להיות עניים. המהר"ל מסביר במספר מקומות שככל שאדם יותר חומרי כך הוא יותר מושפע מכל דבר שקורה, כך הוא יותר חסר וממילא גם יותר רוצה לנכס לעצמו עוד ועוד דברים במטרת לפצות על החוסר הפנימי שלו.

הרצון להשיג עוד ועוד מאפיין את המסך השני: הדבקות בחומר והתגובה לחסרון הנובע מדבקות זו. מכיוון שנפשו של אדם גבוהה, לא משנה כמה יהיה דבק בחומר ולאלו רמות של גירויים יגיע, בסופו של דבר יצטרך לספק גם את נפשו. כיוון שכך, ינסה האדם למצוא פתרון במסגרת העולם הזה. אך כיוון שמקורה של הנשמה מצוי בעולם העליון, שום דבר לא יוכל לספק את תאוותה. במקום לקחת תאווה זו ולתעלה לנסיון להשיג קרבת ה', מלכות פרס מרימה על נס את הרדיפה אחר התאוות החומריות. אם מלכות בבל בטאה את הרצון להשתלט על העולם ולדחוק את רגלי השכינה הרי שמלכות פרס מבטאת את הרדיפה אחר תאוות העולם והשקיעה בחומר.

אם נבחן את המשיכה אחר התאווה נבחין שזה נוצר על מנת להשלים חסרון כלשהו אצל אנשים. כאשר אדם נמצא בלחץ או בדחק מסויים למשל, הוא ינסה להתמלא ממשהו: הוא יאכל יותר, יצא לקניות וכד'. לדבר זה יש אפקט מרגיע מבחינה פסיכולוגית כיוון שהוא מרגיש שהוא מתמלא במשהו.

"וכאשר ידע המן עניין אחשורוש, רצה גם כן שימכור לו ישראל בעד כסף, שזהו עניין כוח אחשורוש ובזה יהיה ח"ו בולע את ישראל. ומפני כי אחשורוש תמיד חפץ לבלוע, ולפיכך אמר להמן הכסף נתון לך, ולא שאין אני רוצה הכסף שלך, רק מקבל אני ממך וחוזר אני ונותן לך ולא אחזיק בכסף, שזה ודאי היה לו גנאי גדול לקבל כסף ולתת עם אחד להריגה בשביל כסף. רק בשביל אהבת כסף, היה מקבלו וחוזר ונתן הכסף אליו, וכבר בארנו במקומו (אור חדש ד"ה ועשרת אלפים) מעניין זה. כלל הדבר, כי עניין מלכות השניה שהיה חפץ ורוצה לבלוע הכל." – המהר"ל מביא דוגמא ממגילת אסתר שממחישה את עניין התאווה הזו. אחשוורוש היה שקוע ברצון להשיג ולבלוע עוד ועוד. המן ידע זאת ועל מנת להפרע מעם ישראל שילם לאחשוורוש, כיוון שידע שאחשוורוש לא יעמוד בפיתוי. על כך ענה לו אחשוורוש, אני מקבל את הכסף ממך אבל אני מחזיר ונותן לך אותו במתנה – שהרי אם יראו שלקחתי כסף על מנת להתיר את דמם של היהודים זהו גנאי גדול בשבילי. כלומר, מה שבאמת מעניין את אחשוורוש זה קבלת הכסף והסיבה שנתן אותו בחזרה להמן היא סיבה חיצונית.

כעת עובר המהר"ל לדון במלכות יוון:
"והמלכות שאחריו ראה אותו דניאל כנמר, מפני כי מלכות זה הוא כנגד חלק השלישי שבאדם. כי חלק השלישי הוא השכל, שהמלכות הזה היה בו החכמה והתבונה, וכמו שיתבאר זה באריכות. כי כל עניין המלכות זה שהיו מבקשים החכמה, וכמו שהוא מבואר מן היונים, וכמו שיתבאר. ולכך היו נותנים דעתם על התורה ולבטל אותה מישראל, כי לא היו רוצים שתהיה החכמה, בפרט שהיא יותר חכמה והיא יותר עליונה מן החכמה האנושית שהיה להם, כמו שהיא התורה שהיא החכמה על הכל. והחכמה הזאת שהיא על הכל לא שייך אל האומות כמו שהוא מבואר במדרש. וכך אמרו במדרש: (איכה רבה ב, יג) מלכה ושריה בגויים אין תורה. אם יאמר לך אדם יש חכמה בגויים תאמין, הדא הוא דכתיב (עובדיה א, ח) והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו. יש תורה בגויים אל תאמן, דכתיב מלכה ושריה בגויים אין תורה. ולכך המלכות, הם היונים, לא היו מתנגדים לישראל כי אם בתורתם, וכמו שיתבאר עניין זה"

יוון מבטאת את השכל. לבקשת החכמה במלכות זו ניתן דגש רב. אנו מכירים את הפילוסופים היוונים ואת בקשת החכמה שלהם שהמפורסמים שבהם היו כמובן סוקרטס אפלטון ואריסטו. אך עולות השאלות, מה ההבדל העקרוני בין חכמת הגויים לחכמת ישראל? מדוע התורה נקראת חכמה, הרי אין בה נוסחאות מתמטיות או מידע על העולם? ובכלל: מה ההגדרה של חכמה?

אנו מכירים שלשה כינויים, חכמה, בינה ודעת. החכמה היא סך כל הידיעות שהאדם לומד במהלך חייו, אם באופן עיוני ואם באמצעות הנסיון. הבינה היא יכולת הסקת המסקנות, כלומר היכולת להבין דבר מתוך דבר. והדעת היא היכולת להביא לידי ביטוי בחיים את הדבר הנלמד (כמו הלכות דעות להרמב"ם – לא במשמעות המודרנית של המילה דעה כמשהו אינטלקטואלי אלא במשמעות של הדברים אותם אנו מיישמים בחיינו).

מדוע התורה נקראת חכמה? מדוע נאמר עליה: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"[3] ? ומה ההבדל בינה לבין שאר החכמות? עונה על כך המהר"ל בתפארת ישראל[4]: "ויש לך להבין כי בשביל כך נקראת ה"תורה" בשם הזה, ולא נקראה בשם 'חכמה ותבונה ודעת', שהרי על התורה נאמר (דברים ד, ו) "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני כל העמים". אבל לומר, כי התורה אף שיש בה החכמה, אין החכמה שהיא בתורה היא חכמה מחקרית, אבל החכמה שהיא בתורה, שהתורה היא מלמדת ומורה לך דרך החיים שהאדם יקנה הצלחה האחרונה, היא הדבקות בו יתברך, שנפשו תהיה צרורה בצרור החיים את ה'. ודבר זה שיבוא אל הדבקות הזה, הוא על ידי עשיית התורה. וזהו ההפרש שיש בין התורה ובין שאר החכמות; כי שאר החכמות אינם מביאין את האדם אל הדבקות הזה, אף כי בודאי על ידי החכמה גם כן האדם הוא שכלי, מכל מקום מה שקונה מן השכל אינו כדאי שיהיה דבק עם השם יתברך, שהוא נבדל לגמרי מהכל. אבל מה שמביא האדם אל הדבקות היא התורה, שהיא מורה הדרך אל השם יתברך, שעל ידי זה יהיה דבק בו יתברך" – ישנן כל מיני סוגי חכמות בעולם ולכל אחת יש תכלית מסויימת. תכלית חכמת הרפואה היא ללמד לטפל בגוף, תכלית חכמת הטבע היא להכיר את העולם ולרתום אותו לצרכנו. ישנן גם חכמות עיוניות שתכליתן הוא הלימוד שלהם, שבעצם הלימוד יש תכלית ובעתיד ניתן גם למצוא להן שימוש כגון מתמטיקה, פיסיקה עיונית וכן על זו הדרך. הידיעות הללו, החכמה, יכולות להגיע אלינו בצורה מחקרית, של ניסוי וטעיה, מתוך נסיון החיים, ובצורה עיונית כגון משל ונמשל או ספרי הדרכה.

במסגרת זו, התורה היא החכמה הכי גבוהה כיוון שהיא מכוונת אותנו לתכלית הכי גבוהה שקיימת והיא ידיעת ה' (ידיעה מלשון דעת – לחיות את הדברים, לחיות את דבר ה') ודבקות בו. כל שאר החכמות מביאות למטרות שהן מטרות משנה אך מי שמביאה לתכלית האמיתית היא רק התורה. בכך, התורה מעולה יותר משאר החכמות הקיימות – מצד התכלית שלה, וזה ההבדל בינה לבינן.

זווית נוספת לנושא ניתן לראות בהסברו של הרב קוק בתחילת אורות הקודש[5]:
"חכמת הקודש היא נעלה מכל חכמה, בזה, שהיא מהפכת את הרצון והתכונה הנפשית של לומדיה לקרבם לאותה הרוממות שהיא בעצמה מתעצמת בה. מה שאין כן כל החכמות העולמיות, אף על פי שהן מציירות ענינים נשגבים יפים ואציליים, אין להן אותה התכונה המפעלית (האקטיבית), להמשיך את המהות העצמית של ההוגה בהן אל ערכן, ובאמת אין לה יחש כלל ליתר הכחות והעצמיות של האדם, חוץ מכחו המדעי לבד." – בניגוד לחכמות הכלליות, לחכמת הקודש יש יכולת לקחת את מי שעוסק בה ולרוממו. שאר החכמות, כגון מתמטיקה, פיסיקה, אפילו חכמות הקשורות למדעי החברה כגון פסיכולוגיה וכד' יכולות להרחיב את אופקיו של הלומד אותן או לחדד את שכלו, אבל אין להן השפעה מוסרית לא כל שכן השפעה רוחנית על האדם. הן אינן יכולות לעורר בו מוטיבציה להתעלות.
יש לשים לב שכשאנו מדברים על חוסר היכולת לשנות את המצב הפנימי של האדם אנו מדברים על החכמות, אין מדובר כאן על מנטורים או ספרים שתפקידם להפיח חיים ברוח האדם. אבל גם ספרים כאלה מוגבלים מעצם טבעם ומסוגלים לעורר רגש רגעי שאינו נמשך לאורך זמן.
מהיכן  נובע ההבדל?
"וטעם הדבר הוא, כי כל עניני הקודש ממקור חיי החיים הם באים, מיסוד החיים המהוה את הכל, ויש בכח התוכן המקודש להוות המון ברואים לאין תכלית, לנטוע שמים וליסד ארץ, וקל וחומר להטביע צורה חדשה ומבולטת על הנפש ההוגה. וכל המדעים של חול אין בהם זה הכח, כי הם אינם מחדשים ומחוללים חדשות מצד עצמם, אלא הם מציירים ומציגים לפני ההשקפה השכלית את מה שהוא נמצא במציאות, ועל כן אינם יכולים גם לעשות את ההוגה בהם לבריה חדשה, לעקור אותו מעצמיות תכונותיו הרעות, ולהעמידו במצב של מציאות חדשה, טהורה וחיה באור החיים האמתיים, העומדים לעדי עד." – מקורה של התורה נמצא בעולמות העליונים, בשורש של החיים, בשורש הבריאה, כאשר אדם לומד תורה הוא מקבל שפע מהשורש של החיים הוא נברא מחדש, הוא מושך על עצמו עוד ועוד אור. וכמו שאומר המדרש[6]: "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה, המאור שבה היה מחזירן למוטב" – יש בתורה מאור, גילוי רצון ה', שפע רוחני אותו מקבלת נשמתנו בעת שאנו מתעסקים בה ולכן כאשר אדם לומר תורה – אפילו שלא לשמה – הוא יכול להתקרב. יש להעיר שמי שלומד לשם קינטור אינו מתקרב ואינו מושפע כיוון שאין לו את הפתיחות הנפשית לקבל את האור שבה אלא יש בו התנגדות אקטיבית לקבלת אור זה.
בניגוד לתורה, שאר חכמות העולם נוצרו מתוך העולם, מקורן הוא העולם ולא מה שמעבר לו וככאלה הן יכולות לתאר את הנעשה והקיים, הן יכולות להציגו אך אינן יכולות ליצור בריאה חדשה, לשנות מבפנים את מי שלומד אותן.





[1] גבורות ה' פרק מ"ד
[2] דרך חיים פרק ד' משנה א'
[3] דברים פרק ד' פסוק ו'
[4] פרק ט'
[5] חלק א' פיסקא א'
[6] איכה רבה, פתיחתא ב'

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז

קול הנבואה - שיעור 10

קול הנבואה - שיעור 9