נר מצווה - שיעור 6
בס"ד
לשמיעת השיעור לחץ כאן
אנו ממשיכים בסדרת השיעורים לעילוי נשמת סבי
שלמה בן זיסו.
"אמנם כאשר ראה נבוכדנצר הרשע ארבע
מלכויות, ראה אותו בתואר ובצלם האדם, וראה (דניאל ב, לב ג)
הוא צלמא ראשה די דהב טב חדוהי ודרעוהי די כסף, מעויה וירכתה די נחש. שקוהי די
פרזל, רגלוהי מנהון די פרזל ומנהון די חסף." - – בפסקה הקודמת דיברנו על ארבע המלכויות בחזון דניאל
המתגלות כחיות. שואל המהר"ל, אבל אצל נבוכדנצר הן נתגלו בתואר אדם, מדוע?
"כי אצל נבוכדנצר לא היה חסרון לאלו
מלכויות, לכך ראה אותם בדמות צלם אדם, כמו שראה דניאל מלכות מלך המשיח. (נבוכדנצר
היה באותה מדרגה של המלכויות ולכן ראה אותן כדמות אדם, לעומת זאת דניאל הגיע
מהמדרגה של מלכות ישראל ולכן ראה אותן כחיות את מלכות המלך המשיח כאדם) ועם כל
זה יש כאן הפרש גדול, כמו שיתבאר (יש הבדל בין איך שנבוכדנצר תופס את המלכויות
לבין איך שדניאל תופס את מלכות מלך המשיח). וראוי שיהיו נראין אלו ארבע מלכויות
אדם אחד, וזה כי יש באדם שלושה דברים, האחד כוח שכלי, ומלרע ממנו כוח נפשי, ומלרע
ממנו כוח גופני אשר הוא מוטבע בגוף לגמרי, ואלו הם שלושה חלקים. ויש כאן עוד כוח
משותף אשר הוא כולל כל אלו השלושה ביחד, כמו שיתבאר אחר כך. וכבר בארנו עניין אלו
ארבעה דברים בכמה מקומות, במסכת אבות אצל הקנאה התאווה והכבוד, ואין להאריך במקום
הזה בעניין זה, אבל הדברים האלו ידועים לבעלי החכמה." – שם מדבר על כך
שיש לאדם שלשה חלקים המבטאים את מהותו: נפש, רוח ונשמה. הנפש מהווה את חייו
הפיסיים של האדם, הרוח – את חייו התרבותיים, את השקפותיו ותפיסתו והנשמה מהווה את
אותו כוח רוחני המחייה אותו. הנשמה כנגד הכח השכלי אותו מזכיר המהר"ל, הרוח
כנגד הכוח הנפשי והנפש כנגד הכוח המוטבע בגוף – זהו לא הגוף עצמו אלא מה שמחייה את
החיים הגופניים כפי שמדגיש הרב הרטמן (הדגשה זו חשובה כיוון שכפי שנראה בהמשך
השיעור המהר"ל יתייחס לכוח הגופני ולנפש ולנשמה, כפי שכינינו אותם כאן).
"אבל כל
אלו כוחות אין בהם מעלת עצם האדם במה שהוא אדם, שנברא בצלם אלוקים. כי יש באדם עוד
מעלה שהוא עצם האדם, והוא צלם האלוקי, אשר זה הוא על הכל, וזה לא נתן לאלו ארבע
מלכויות. והדבר הזה ידוע, כי כך אמרו ז"ל: (יבמות סא, א) אתם קרויין אדם,
ואין האומות קרויין אדם. ודבר זה בארנו במקומו, כי הצלם האלוקי לא נתן רק לישראל
ולא לאומות." – נפש רוח ונשמה אינם כוחות המייחדים את
האדם כאדם. הם אינם מהווים את צלם הא-לוקים שלו. בנוסף כפי שהמהר"ל ילמד
אותנו בהמשך, צלם הא-לוקים מצוי בעם ישראל אך לא בשאר המלכויות. אך לפני כן כדאי
שנכיר מהו צלם א-לוקים לפי תפיסת המהר"ל ועל מנת להסביר זאת נקדים ונביא את
הסברו של הרמב"ם למושג זה[1].
מסביר הרמב"ם בתחילת ספר "מורה
נבוכים"[2]:
"ואילו צלם נקראת הצורה הטבעית, דהיינו, העניין העושה את הדבר לעצם ולמה
שהוא. וזאת אמיתתו באשר הוא הנמצא ההוא. אותו עניין באדם הוא אשר בו מתהווה ההשגה
האנושית. בשל ההשגה השכלית הזאת נאמר עליו: 'בצלם א-לוקים ברא אתו' (בראשית א'
כ"ז), ובשל כך נאמר 'צלמם תבזה'(תהלים ע"ג כ'), מכיוון שהבזיון דבק
בנפש, שהיא צורת מין [האדם], ולא בתבניות האברים ובמתאר שלהם.
כמו כן אני אומר שהעילה לכך שהפסילים נקראו
צלמים היא שמה שרצו להשיג בהם היא המשמעות שייחסו להם מן הסברה, לא תבניתם והמתאר
שלהם..." – המילה צלם אינה במשמעות של תואר, כלומר
התבנית החיצונית של משהו. צלם האדם אינו האופן בו נראה האדם, אלא זהו המאפיין
העצמי, הדבר שמגדיר את האדם כאדם ולא כמשהו אחר. ומה מגדיר את האדם כאדם? – ההשגה
השכלית שלו, יכולת ההבנה שלו. היכולת הזו היא צלמו של האדם והיא גם ה"צלם
א-לוקים" שלו.
וכן כתב בהלכות יסודי התורה[3]: "נפש כל בשר היא
צורתו שנתן לו האל, והדעת היתרה המצויה בנפשו של אדם היא צורת האדם השלם בדעתו,
ועל צורה זו נאמר בתורה [בראשית א כו] 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו' כלומר שתהיה לו
צורה היודעת ומשגת הדעות שאין להם גולם (מופשטות), כמו (שיכיר את )המלאכים שהם
צורה בלא גולם, עד שידמה להן. ואינו אומר על צורה זו הניכרת לעינים, שהיא הפה
והחוטם והלסתות, ושאר רושם הגוף, שזו 'תואר' שמה, ואינה הנפש המצויה לכל נפש חיה
שבה אוכל ושותה ומוליד ומרגיש ומהרהר, אלא הדעה, שהיא צורת הנפש, ובצורת הנפש
הכתוב מדבר 'בצלמנו כדמותנו'".
המהר"ל לא מסכים עם האמירה שצלם
הא-לוקים הוא השכל. שהרי לפי הרמב"ם המלאכים הם שכלים, אבל המשנה במסכת אבות
אומרת "חביב אדם שנברא בצלם" – ואם צלם הא-לוקים של האדם הוא השכל, במה
הוא חביב, הרי גם המלאכים מאופיינים בכך? המשנה רוצה לייחד את האדם על פני כל
הברואים, הגשמיים והרוחניים![4]
צלם א-לוקים לפי שיטת המהר"ל בא לידי
ביטוי בכמה בחינות[5]:
במישור הראשון: "והנה
הפירוש 'ויברא את האדם בצלמו', כי האדם הוא בצלמו של הקב"ה, רוצה לומר מתיחס
לו יתברך מצד עולם הזה הגשמי, כי בריאת האדם בעולם הגשמי שיהיה האדם מלך בתחתונים,
כמו השם יתברך על הכל. ונברא מפני כך האדם בציור הגשמי כמו שהוא יתברך נבדל, ושייך
לומר על זה 'כי בצלם אלקים עשה את האדם' ופירוש הגון הוא" - כשם שהקב"ה מולך על כל העולם כך יש יכולת
של ממשלה לאדם. דבר זה מבוטא בלשון המהר"ל גם בזקיפות קומתו של האדם ביחס
לשאר הנמצאים הקיימים במציאות – כלומר, שאין האדם שחוח, כפוף, ביחס לנברא אחר. שאר
הברואים הולכים שפופים ומהווים משמשים של האדם. על כך אומר המהר"ל שזהו פירוש
הגון.
וישנה בחינה עמוקה יותר: "ואם אתה רוצה
לפרש מלת בצלמו הצלם שיש לו להשם יתברך לפי האמת (כלומר, אם נרצה לפרש את
הביטוי צלם א-לוקים לפי איזושהי מהות א-לוקית המצויה באדם ולא באופן של תכונה
משותפת), תפרש מה שנאמר 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו', אף כי בודאי הצלם והדמות
באים על התואר והתמונה, בכאן לא בא (אלא) רק על עיקר הצלם והתמונה (כלומר,
אל תפרש את הפסוק כאילו כתוב: נעשה אדם באופן שבו אנחנו נראים אלא פרש אותו: נעשה
אדם עם דבר מהותי הקיים אצלנו. כלומר, פה השימוש במילה 'צלם' אינה במשמעות של
תבנית אלא במשמעות של מהות. הצלם של משהו הוא הדבר המרכזי אותו הוא מבטא). שכל
דבר שיש לו צלם ודמות יש לו זיו, והוא עיקר הצלם והדמות, דהיינו האור והזיו של
הצלם (העיקר של הצלם הוא הדבר הפנימי אותו מקרין). וכמו שאמר הכתוב (דניאל
ג' י"ט) 'וצלם אנפוהי אשתני', ואין ספק כי לא היה משתנה התמונה הגשמית רק (אלא)
כי כאשר יקרה לאדם דבר מה, משתנה לו הזיו של הפנים והאור שלו. וזה פירוש הכתוב 'נעשה
אדם בצלמנו כדמותנו', כי דבק בפנים שלו זיו, וניצוץ עליון דבק בו, ודבר זה הוא צלם
אלקים, ובזה מיוחד האדם מכל הנבראים בזיו ואור הצלם (כלומר, הניצוץ העליון
שקיים באדם הוא צלם הא-לוקים שבו). ואין האור הזה אור גשמי כלל, אבל הוא אור
וזיו נבדל אלקי שדבק באדם, ועליו נאמר 'כי בצלם אלקים עשה את האדם'. כי השם יתברך
נקרא 'אור', כי האור בכל מקום בא על דבר נבדל בלתי גשמי, שהרי האור אינו גשמי כלל,
ודבר זה ביארנו בהקדמה אצל 'כי נר מצוה ותורה אור', שהאור מורה על דבר נבדל בלתי
גשמי. וזהו ענין הצלם, שהכתוב רצה לומר כי האדם הזה הגשמי דבק בו ענין נבדל לגמרי
בלתי גשמי, וזה זיו צלמו. וכמו שמקבל האדם הנשמה העליונה עם הגשם, כך מקבל האדם
הגשמי הזיו והניצוץ העליון הזה..." – כלומר, הזיו (ההקרנה) של האדם,
הניצוץ הא-לוקי שנמצא בו, היכולת שלו להתקרב להקב"ה היא מה שמהווה את צלם
הא-לוקים שלו. לפי המהר"ל יוצא שלכל אדם באשר הוא אדם, בין יהודי ובין גוי יש
את הצלם.
ובהקשר שלנו, למלכויות לא ניתנה השאיפה
לקרבת ה' וכן לא ניתנה להם היכולת לשלוט שליטה אבסולוטית על העולם. במילים אחרות,
לא ניתן לאומות "צלם א-לוקים". לכל אחת ניתן כוח מסויים אך הוא אינו
הופך אותן לאדם בעל צלם.
ונמשיך בדבריו אצלינו:
"ומפני כי אלו ארבע מלכויות כנגד כוחות
האדם, לכך כאשר ראה נבוכדנצר את החלום ראה ארבע מלכויות אלו שהם בצורת אדם. כי
הכתוב אמר (יחזקאל לד, לא) אדם אתם, אתם קרויים אדם ואין האומות קרויים אדם, מכל
מקום יש להם צורת אדם גם כן במה (רק במידה מסויימת, משהו), כי בכמה מקומות
נקראים אדם. אבל הפרש יש(בין צלם הא-לוקים של האומות לבין זה של ישראל), כי
אצל ישראל צלם האלוקי הוא עיקר והכל טפל אצל הצלם, כי הצלם הוא נבדל מן הגוף ולכך
הכל בטל אצלו (אבל אצל הגויים הצלם טפל לגשמיות כפי שיכתוב מיד). ולא ראה נבוכדנצר את הצלם בלא גוף, רק ראה
את הצלם עומד בזהב ובכסף ובנחושת ובברזל. כי האומות יש להם צלם שהוא מוטבע בגשמי
דברים היא בכל כאלו זכה. ולכך ראה צלם הזה, שהיה הראש של זהב ודרועי של כסף והזהב
והכסף והנחושת והברזל עיקר, והצלם בטל אצלם, כי אינו צלם נבדל כמו שיש אל ישראל.
אבל כאשר ראה דניאל מלכות ישראל, לא ראה (אלא)
רק הצלם בלבד ולא גוף כלל, כדכתיב (דניאל ז, יג) וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה...
ולא היה כאן רק צלם אלוקי. רק כאשר ראה נבוכדנצר הרשע את המלכויות אז ראה אותם צלם
של זהב ושל כסף ושל נחושת ושל ברזל, מפני כי אין הצלם עיקר, רק הוא כמו מצויר על
זהב וכסף, שאין הצורה עיקר כלל. כך
יש לפרש" – הצלם, הניצוץ הא-לוקי
והיכולת להתקרב אל רבש"ע אצל אומות העולם בטל ביחס לגשמיות. אם אצל עם ישראל
יש רצון חזק של קרבת א-לוקים הרי שאצל אומות העולם, כאומות, אין הניצוץ הזה מופיע.
כאומות אין להם תחושת חיבור או רצון לגלות את שם ה' בעולם וזהו עיקר ההבדל בינם לבין
עם ישראל. לכן ישראל קרויים אדם והאומות לא כי לנו כאומה יש את הניצוץ הא-לוקי אבל
אצל האומות לא, צורת אדם אצלן בטלה ביחס לחומר. השאיפות המכוונות את אומות העולם
הן שאיפות חומריות, הם משתמשים במלכות – המאפיינת את צלם הא-לוקים כפי שהבאנו בשם
המהר"ל כפירוש ראשון –על מנת להשיג מטרות חומריות.
המהר"ל מסביר שיש באדם ארבעה חלקים:
גוף, נפש, שכל וכוח שמאחד את כולם לכדי יחידה אחת. בפסקה הבאה המהר"ל יקשר את
הכוחות הללו למלכויות:
"כי בודאי מה שראה ארבע מלכויות
בצלם אדם, כי אלו ארבע מלכויות הם כמו ד' כוחות שהם באדם. האחד הוא כוח גופני, השני כוח נפשי, וכוח זה,
אף כי הוא גם כן הוא כגוף של אדם, אינו מוטבע כוח בגופו כמו שהוא הכוח שלפני זה. השלושה הוא שכלי, שהוא
נבדל לגמרי מן הגוף, כמו שהוא עניין השכל שהוא נבדל. ואף כי נראה ברור כי כוח
השכלי באדם הוא עליון במעלה, מכל מקום אינו כל כך בממשלה והכוח.
ולפיכך כך סדר אלו המלכויות, כי כוח הנפשי הוא
כוח פועל יותר כאשר ידוע, ולמטה ממנו כוח הגופני שאינו פועל כל כך. וכוח השכלי, אף
כי בודאי יותר במעלה. אבל כוח הממשלה יש לייחס אל כוח הנפש."
– הכוח הראשון הוא הכוח הגופני, הפיסי. זהו הכוח של הגוף, הוא מוטבע בו. הכוח השני
הוא הכוח הנפשי - הרגשות של האדם ותחושותיו, מצד אחד זה כוח שאינו גופני ממש כמו
השרירים המתאמצים בעת ההליכה אבל מצד שני זהו כוח שמתייחס לגוף ומושפע ממנו.
עוררות יכולה לגרום לנו לשמוח או לכעוס למשל. הכוח השלישי הוא הכוח השכלי – כוח זה
בא במנותק מהגוף, הוא אינו מוטבע בו וגם אינו מתייחס אליו. הידע שמשיגים והעיון בו
מתעמקים אינם מתייחסים לאיזשהו כוח או עניין גשמי.
בחידושי אגדות[6] מזכיר את תפיסת חכמי הטבע
בתקופתו שמשכנו של הכוח הגופני בכבד (כוח זה מאופיין על ידי הדם הזורם בגופו של
האדם), משכנו של הכוח הנפשי בלב – משם באים הרגשות, ומשכן הכוח השכלי במוח.
שאלה מעניינת שאינה קשורה בהכרח לנושא שאנו
לומדים: היכן מצוייה התודעה שלנו, בחלק הנפשי או בחלק השכלי. אם נאמר שבחלק הנפשי –
זה קשה כיוון שלפי זה היתה אמורה להיות לנו שליטה חזקה יותר בגוף ואם היינו רוצים
להימנע מלחטוא או לקיים מצווה לא היתה אמורה להיות התנגדות חזקה כל כך. אך אם נאמר
ששייכת לחלק השכלי, זו גם בעיה שהרי כן מחוברת לגוף, שולטת עליו ומושפעת ממנו.
בהמשך נראה כי ניתן לקשר אותה לכוח הרביעי המאחד את כל הכוחות הללו.
המהר"ל מעיר שמי שמושל בפועל אינו
השכל, אף על פי שהוא עליון במעלה, אלא הנפש כיוון שהיא זו שגורמת לגוף לפעול
בכיוון זה או אחר, היא שולטת בעניינים. השכל 'לא מחובר' לגוף ולכן אינו שולט
בפועל.
המלכויות הופיעו בעולם לפי כושר ועצמת
השלטון שלהם: בתחילה בבל – כנגד הכוח הנפשי, לאחר מכן פרס – כנגד הכוח הגופני
ולאחר מכן יוון – כנגד הכוח השכלי (המהר"ל עוד לא עוסק במלכות הרביעית בשלב
זה).
מה שאנו מבינים בשלב זה הוא שהחסרון שמבטאות
המלכויות, האופן שבו מסתירים את כבוד ה', נעשה במישורים המקבילים למה שמאפיין את
האדם. כלומר יש השוואה בין האדם לעולם, כשם שהאדם מורכב מגוף, נפש ושכל כך העולם
מורכב מגוף, נפש ושכל. האדם מהווה מיקרוקוסמוס של העולם.
[1]
מכיוון שסוגית צלם הא-לוקים אצל המהר"ל היא סוגיה רחבה מאוד,
על מנת לסדר את הדברים ולהסבירם בקצרה נעזרתי במאמר של יורם יעקבסון "צלם
אלוקים ומעמדו כמקור רעתו של האדם לפי המהר"ל מפראג"
[2]
מאמר א' פרק א' – בתרגום מיכאל שוורץ
[3]
פרק ד' הלכה ח'
תגובות
הוסף רשומת תגובה