נר מצווה - שיעור 8

בס"ד


להאזנה לשיעור לחצו כאן

אנו ממשיכים בסדרת השיעורים לעילוי נשמת סבי: שלמה בן זיסו.

הבה נסכם בקצרה את מה שלמדנו עד כה על מנת לעשות סדר בדברים ולהבין היכן אנו עומדים. לאחר מכן נמשיך ונדון במאפיין של מלכות יוון ביחס לישראל.

פתחנו את לימודנו בחזון דניאל בו ראה ארבע חיות משונות. הבנו שהחיות הללו מייצגות את ארבע המלכויות שישלטו בעולם עד ביאת המשיח.

שאל המהר"ל: מדוע הן נרמזות במעשה בראשית? והסביר שמלכותן נובעת מכח החסרון הקיים בבריאה. ומהו אותו חסרון? – ההסתר בפני כבוד ה', ההסתר בפני השפעתו השלמה של הקב"ה על העולם והמסך שמפריע לנו להתחבר אליו באופן שלם. חסרון העולם נובע מכך שהעולם נברא ובא לידי ביטוי בשני מישורים: הראשון – העולם מוגבל מעצם העובדה שזמן מסויים היה וזמן אחר לא – זה כבר הופך אותו לסופי ומוחלט. בנוסף, קיומו של העולם תלוי בהקב"ה, אין לעולם קיום עצמי.

לאחר מכן הסביר המהר"ל מדוע יש דווקא ארבע מלכויות ולא מספר אחר ולימד אותנו שהמספר ארבע מציין ריבוי ופירוד. המלכויות מבטאות את ההתרחקות מהאחדות, מהקב"ה. הזכרנו שמספר זה יכול גם לציין פירוט כאשר הפרטים מחוברים למקור או מטרה אחת.

בנקודה זו מכניס המהר"ל לדיון את עם ישראל שמבטא ומגלה את האחדות שבבריאה, שהכל נובע ממקור אחד, ומהווה אנטיתזה לארבע המלכויות. עם ישראל מבטא את האמצעי, את האחדות ומרכז הבריאה.

הוא מסביר שהעולם בנוי בצורה כזו שיש את העולם הבא, האחדותי, שם "השם אחד ושמו אחד" המבוטא באות י' של שם ה' ואת העולם הזה כנגד האות ה' שבשם ה' שמציין את ד' הרוחות והאות י' שמאחדת אותם.

לאחר מכן מסביר המהר"ל את החלק בחזון דניאל שמספר על כך שהחיות הללו עלו מן הים ואומר שפירוש הדברים הוא שכשם שהים אינו מהווה מקום יישוב כך גם המלכויות אינן מגיעות ממקום המאפשר להן שליטה מוחלטת על העולם. בהקשר זה הוא מביא את המדרש: זכו, המלכויות מהים, לא זכו – מהיבשה ומסבירו.

הסיבה שהמלכויות נגלות כחיות ומלכות המשיח כאדם מלמדת על הדרגה הנמוכה שלהן ועל כך שאינן יכולות לתת ולכוון את האנושות לעבר משמעות אמיתית. לעומת זאת, נבוכדנצר ראה את המלכויות כפסל בדמות אדם בגלל דרגתו הנמוכה.

למדנו שארבעת המלכויות הן כנגד ארבע כוחות שיש באדם: הכוח הגופני, הנפשי, השכלי והמאחד כאשר לכוח הנפשי יש את יכול הממשלה החזקה ביותר, לאחר מכן לכוח הגופני ולבסוף לכוח השכלי. דבר זה מסביר את סדר  הופעתן: בבל – כנגד הנפש והממשלה, פרס – כנגד כח הגוף שרוצה לבלוע עוד ועוד ויוון כנגד כח השכל.
הסברנו את ההבדל שבין חכמת יוון לחכמת ישראל בכך שחכמת ישראל מובילה לתכלית הכי גבוהה שיש, בניגוד לשאר החכמות. הבאנו גם את דבריו של הרב קוק, שחכמת הקודש פועלת על האדם ומשנה אותו, מה שאין כן שאר החכמות.

עד כאן הגענו. לאחר שהבנו זאת, נראה כעת הבדל נוסף בין חכמת יוון לחכמת ישראל אותו מביא תלמידו של הרב קוק, הרב דוד הכהן המכונה הרב הנזיר. הבדל זה מהווה זווית נוספת לדיוננו בנושא.

ההגיון היווני מאופיין במבנה לוגי, באופן של גזירת מסקנות מתוך הנחות יסוד מסוימות (דדוקציה). למשל: כל בני האדם עתידים למות, סוקרטס הוא בן אדם, ומכאן המסקנה: סוקרטס עתיד למות. באופן זה בונים הפילוסופים היוונים את תורתם. הרב הנזיר קורא לצורת חשיבה זו "הגיון הסתכלותי"[1], כיוון שכאשר עוסקים בו "רואים" כביכול את דרך הסקת המסקנות, הכל מונח על השולחן. ההגיון העברי, לעומתו, הוא "הגיון שמעי" המתבטא בין היתר בשלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן, לדוגמא: גזירה שווה. את ההבדל שבין שני אופני חשיבה אלו ניתן לתאר כך: חוש הראיה תופס את מה שלפניו. הוא יכול לראות שולחן, לבחון מאיזה עץ הוא עשוי, לבחון אם הוא חדש ועוד. אבל כל זה הוא רק ברובד שמתגלה אליו, ולא מעבר לכך, בבחינת "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". לעומת זאת חוש השמיעה אינו "רואה" את הדבר מולו, אבל אין דבר שיכול לעצור אותו. למשל: אפשר לשמוע דברים המצויים גם מעברו השני של הקיר. עם זאת, בכך נעוץ גם חסרונו. אין בו את אותה ודאות פיסית שקיימת בראיה. כלומר, ההגיון היווני עוסק רק במה שניתן להבין בצורה לוגית. לעומתו, ההגיון העברי השמעי בוחן את העולם באמצעים נוספים. הוכחה לכך שישנם אופנים נוספים לבחון את העולם היא הדוגמא הבאה: אם אבקש מפלוני להוכיח לי באופן לוגי-שכלי שהוא קיים, לעולם לא יוכל לעשות זאת. אך כאשר אשאל אותו, "האם אתה קיים?" הוא פשוט יענה לי "כן". וכשאשאל אותו "וכיצד אתה יודע זאת?" – הוא יענה: "אני פשוט יודע". כלומר, אותה הרגשת ודאות הקיימת באדם בנוגע לקיומו היא דוגמא לצורת בחינה שאינה לוגית.

מה מקורו של ההגיון עברי עליו אנו מדברים? הנבואה. הנביא קיבל את הנבואה בצורה של משלים וחידות ויחד איתם קיבל גם את פירושה. הנבואה היתה טבעית לנביא והוא לא נזקק לכללים והגדרות על מנת לפרשה. מציאות כזו אנו מוצאים בעיקר בתקופת בית ראשון[2]. בתום תקופת הנבואה ההגיון העברי כבר לא היה טבעי כבתחילה והוא נצרך להגדרות. בתחילה, אנשי הכנסת הגדולה השתמשו בהיקשים ודימויים. בברייתא דר' ישמעאל אנו מוצאים מיקוד נוסף של ההגיון השמעי בדמות שלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהם. ולבסוף, כתב רבי את התורה שבעל פה מחשש שמא תשכח. מדוע? – כיוון שהרגש הטבעי של העם ירד כל כך עד שלא היו יכולים לשמר באופן טבעי את ההגיון המיוחד הזה.

עם זאת, נשאלת השאלה, והרי לנביאים קוראים: חוזה, רואה וכדומה. אלו פעלים המתייחסים לראיה ואילו הנבואה היתה שמעית? הנביאים ראו את הנבואה באופן של משלים וחידות ולכן נקראו רואים. מיוחד במינו היה משה רבינו שקיבל נבואה ישירה ללא אמצעי ביניים. הוא הנביא היחיד עליו נאמר "פה אל פה אדבר בו". הרב גורן זצ"ל[3] מביא אבחנה זו בשם הזוהר הקדוש: המסתכל בעיניים פקוחות מתסכל באספקלריה שאינה מאירה,  והמסתכל בעיניים עצומות, מסתכל באספקלריה המאירה. משה רבינו "הסתכל בעיניים עצומות" ושמע את הנבואה מפיו של ה' ועל כן זכה לדרגה הגבוהה ביותר של הנבואה.

"וזה שראה דניאל מלכות השלישי הזה שהוא דומה לנמר, כי זאת החיה היא עז ביותר, וכמו שאמרו: (אבות פרק ה, משנה כ) הוי עז כנמר. וזאת המידה היא שייכת אל אשר הוא מוכן אל החכמה, כמו שאמרו ז"ל: (אבות פרק ב, משנה ה) ולא הביישן למד." – מסביר הרב הרטמן[4] מישהו שאינו מקבל התפעלות מאחר הוא אדם עז. כלומר, מדובר באדם שלא משנה לו מה השני חושב עליו או האופן בו השני מתייחס אליו. העז נותן מקום לעצמו ואינו מאפשר לאחרים להקטין אותו, לטוב ולמוטב. בניגוד לעז, בצד השני של הסקאלה נמצא הביישן, והוא מקבל התפעלות מאחר – הוא מושפע ממה שאחרים חושבים עליו, מפריע לו מה שאנשים אומרים לו או האופן שבו הם מתייחסים אליו. מצד שני הוא רגיש לאנשים אחרים וקשוב להם. העז – אסרטיבי, פעיל לעומת הביישן שיותר פאסיבי.

על מנת ללמוד ולהבין יש צורך לשאול שאלות, לדון בתשובות שמקבלים ובחומר שלומדים ואף להתווכח עם המורה, לשם כך יש צורך בעזות ולכן העזות מחוברת לחכמה.

איך מאמר זה מסתדר עם המשך המשנה שאומרת: "עז פנים לגיהנם"? מסביר המהר"ל בדרך חיים[5]: "ומן הדין היה לו להקדים מאמר זה 'עז פנים לגיהנם בושת פנים לגן עדן", רק מפני שרצה להקדים 'הוי עז כנמר', כמו שיתבאר שבא לומר אף על גב שאין ראוי להיות עז פנים מפני שהוא בעל גיהנם, אבל בעבודת המקום ראוי שיהיה עז פנים. ולכך ראוי להקדים, שלא יבין האדם כאשר ילמד מאמר זה 'עז פנים לגיהנם', ואין אדם לומד כל המסכתא בבת אחת, רק לומד מאמר מאמר ואפשר שילמד מאמר זה, וקודם שילמד מאמר השני יבא לידו מצוה ואם לא יעיז פנים במצוה נגד המלעיגים לא יעשה המצוה ואם כן יבטל המצוה. ולכך מקדים 'הוי עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים' ועתה כבר שנה שיהיה עז בעבודת המקום ולכך מקדים הוי 'עז כנמר וגומר' ואחר כך שנה 'עז פנים לגיהנם' ועוד אם אשמועינן קודם 'עז פנים לגיהנם', ואחר כך הוי עז כנמר' היה משמע שלא בא התנא ללמוד שיש לו להיות עז פנים במצות השם יתברך ומחוייב לעשות, אבל מפני ששנה 'עז פנים לגיהנם', אמר אחר כך במצות השם יתברך מותר להיות עז, ואם אי אפשר לקיים המצוה רק שצריך שיהיה עז, מותר להיות עז דהכי משמע אבל מכל מקום אם אפשר לקיים המצוה בלא עזות, ויעשה המצוה שלא בפני המלעיגים, יותר עדיף. ודבר זה אינו, אבל יש להיות עז כנגד המלעיגים, ויעיז פנים כנגדם, ואף אם אפשר לו לעשות המצוה שלא בפני המלעיגים צריך שיהיה עז בעבודת המקום, ולא יחוש למלעיגים. וכך משמע כאשר הוא שונה קודם הוי עז כנמר' שאינו משמע שבא להתיר העזות שהוא אסור שהרי לא אשמעינן עדיין איסור עזות שבא התנא להתיר העזות בעבודת המקום אבל עיקר הפירוש יתבאר בסמוך והוא יהיה לעד על הפירוש של מעלה" – המהר"ל פותח בשאלה מדוע מביאים בתחילה את המימרא של "הווה עז כנשר וכו'" ורק אחר כך את המימרא שאומרת "עז פנים לגיהנום". מתוך כך לומד שעזות דקדושה היא דבר מותר אבל עזות מצח היא מהווה את הצד השני של המטבע.
איך זה מסתדר עם מאמר חז"ל שישראל ביישנים?

כותב המהר"ל בנתיב הבושה[6]: "והא דקאמר הכא דישראל הם ביישנים ואלו בפרק אין צדין (ביצה כ"ה, ב') קאמר תניא משמיה דר"א מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהם עזים שנאמר מימינו אש דת למו, ותניא ר' ישמעאל אומר ראוי הללו לתת להם דת אש איכא דאמרי דתיהם של אלו אש שאלמלא לא נתנה תורה לישראל אין בריה יכולה לעמוד בפניהם. אין זה קשיא דהא והא איתא שהם עזים היינו שאין להם גסות ועבות החומר כמו שיש לביישן שהוא בעל חומר, לכך מה שישראל הם עזים מורה שהם בעלי נפש ואין הנפש שלהם מוטבע בחומר" – כפי שכבר ראינו במימרא הקודמת, יש צד חיובי בעזות וכפי שאנו יודעים יש בכל תכונה צד חיובי וצד שלילי. כאשר אדם פועל בצורה של עזות הוא מגלה את הישות שלו, הוא עומד ומבליט את עצמותו. כאשר אדם עומד מולו הוא לא מתפעל ממנו ולא מתרשם ממנו אלא מבטא את עצמו, זוהי עזות. בניגוד לכך, אדם ביישן זהו אדם שכאשר עומדים מולו הוא מקבל התפעלות ולוקח צעד אחורה. הוא מגלה את אישיותו אלא מסתיר אותה.

כאשר אדם עומד בפני מי שגדול ממנו או בסיטואציה שהוא צריך לקבל התפעלות ולהתבייש (לא במובן השלילי אלא במובן של לא להציב את עצמו במרכז) אין מקום לעזות הזו וכן להיפך, כאשר הוא עוסק בעבודת ה', למשל, אין מקום לבושה. וכמו שכותב זאת הרמ"א[7]: "'שויתי ה' לנגדי תמיד', הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול; ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו, והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבורו במושב המלך. כל שכן, כשישים האדם אל ליבו שהמלך הגדול, הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'", מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד. ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי"ת".

מוסיף המהר"ל ומלמד אותנו שהבושה מקורה בחומר והעזות מקורה בצורה. החומר הוא דבר שמתפעל, כלומר מושפע על ידי כוחות שונים. החומר הוא דבר שניתן לעצב ולשנות. לעומת זאת, הצורה היא דבר שמכיל את עצמו על החומר, היא אינה משתנה והיא משפיעה ולא מושפעת. למשל: לעצים ניתן לתת צורה של שלחן או של כיסא. אבל לא ניתן לשנות את צורת השלחן או הכסא.

כך גם ברוחניות, ככל שאדם חמרי יותר כך הוא מושפע ממה שמתרחש סביבו, כך הוא נותן לאירועים שבעולם יותר ויותר לזעזע אותו, וככל שאדם רוחני יותר הוא מקבל את הכל בפרופורציה. יש לו כיוון וחיבור למשהו גבוה מהאירועים הזמניים והחומריים שמתרחשים ואין  הוא נותן להם מקום.

מכיוון שעם ישראל מחובר בשורשו לצד הרוחני של המציאות הוא יותר עז משאר האומות. הוא מביא את עצמו לידי ביטוי ומגלה יותר את היישות שלו. זו אחת הסיבות שעמ"י הצליח לשרוד את הגלויות הארוכות – הוא מעולם לא הוריד את הראש בפני העמים השליטים או הדתות הקיימות ותמיד שמר על זהותו וייחודו.

וממשיך המהר"ל בנתיב הבושה ואומר:
"ומ"מ הם ביישנים שהם מקבלים התפעלות מזולתם, כאשר ראוי לקבל התפעלות מן הש"י או ממי שהוא גדול ממנו אז הם בעלי בושה ביותר. ודבר זה מדה אחרת לגמרי כאשר הוא מוכן לקבל התפעלות מאחר אבל בעצמם עזים הם, ואף שיאמר על ישראל שהם אינם עזי פנים והם מקבלי התפעלות מאחר אבל עזים הם בעצמם, וזה כי אינם בעלי חומר והם כמו אש שהוא פועל ביותר מפני שהוא פועל בכח גדול, וכמו שהוא פועל בחוזק כך הוא ממהר לקבל התפעלות כי מי הוא שהוא יותר תקיף מן האש ועם כל זה הוא ממהר לקבל התפעלות מן המים שהם מבטלים כחו, וכך הם ישראל שהם חזקים ותקיפים מאוד בעצמם אבל ממהרים לקבל התפעלות מאחר הוא הבושה, ודבר זה מבואר מאוד" – אע"פ שעם ישראל עזים כאשר נפגשים בדבר שגדול מהם מיד הופכים לביישנים. כלומר העזות של עם ישראל איננה תכונה שמקיפה את כל אישיותנו והווייתנו אלא מתבטאת במקום הראוי והנכון. כאשר אנו נתקלים במשהו שגדול מאיתנו אנו יודעים לזהות זאת, להכיל זאת ולפעול בהתאם כלומר להתבייש ולהיות מושפעים. כך קרה לנו במפגש עם הקב"ה במעמד הר סיני.

לכן עם ישראל משולים לאש, שלאש יש כוח עזות חזק מאוד והיא מכלה את מה שבדרכה, אך כאשר נפגשת עם המים היא כבה מיד.

נחזור לדברי המהר"ל בספרנו:
ולכך מדת ישראל היא עזות, כמו שאמרו במסכתא ביצה (כה, ב): תנא משמיה דר"מ, מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין. תנא דבי ר' ישמעאל מימינו אש דת למו (דברים לג, ב), אמר הקב"ה ראויין הללו שתנתן להם דת אש. איכא דאמרי, דתיהם של אלו אש, שאלמלא נתנה תורה לישראל אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם. והיינו דאמר ר"ש בן לקיש שלושה עזין הן ישראל באומות וכו'. פירוש, בשביל שיש להם התורה, ובשביל זה דתיהם של אלו הוא אש, אשר האש יש לו התוקף והוא עז, ולכך ישראל הם עזים באומות. ודע כי החומר הוא מתפעל, ולכך בני אדם שהם בעלי חומר אינם עזים וקשים, אבל ישראל שנתנה להם התורה הם עזים וקשים לגמרי, ודבר זה בארנו בכמה מקומות. ולכך ראה דניאל אומה זאת שהיא מוכנת אל החכמה ביותר משאר אומות, ראה אותה נמר שהוא היותר עז" – על פי דברנו קודם דבריה שם פסקה זו מבוארים. מתוך כך שיוון אינה אומה חומרית אלא מחוברת לחכמה היא יותר עזה ביחס לשאר המלכויות, היא פחות חומרית ומנסה לבטא את עצמה ואת אישיותה. יוון העזה מתנגשת עם ישראל העזים.




[1] קול הנבואה ראש דבר, פיסקה א'
[2] למהלך האידיאות בישראל פרק ב'
[3] שבחי קול הנבואה, מצוי בסוף הספר קול הנבואה
[4] הערה 298 על ספר "נר מצווה" חלק א'
[5] על פרק ה' משנה כ'
[6] פרק א'
[7] שלחן ערוך אורח חיים סימן א' סעיף א'

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז

קול הנבואה - שיעור 10

קול הנבואה - שיעור 9