נר מצווה - שיעור 9

בס"ד


לשמיעת השיעור לחץ כאן

אנו ממשיכים בסדרת השיעורים לע"נ סבי, שלמה בן זיסו.

מתוך כך שהיוונים שייכים יותר משאר האומות אל החכמה, מסביר המהר"ל את המוטיבציה שלהם לתרגם את התורה ליוונית:

"ולפיכך האומה הזאת בקשו שיכתבו להם חכמים התורה יונית, כמו שמפורש במגילה (מגילה ט, א) (הסיפור על תרגום השבעים). אף כי בודאי אין לאומה הזאת חלק בתורה, כמו שאמרנו, ומכל מקום בקשו לכתוב להם התורה בלשון שלהם, וזה מורה שהחכמה שייך להם ביותר מן שאר האומות."היוונים ראו בתורה חכמה נוספת שכדאי להכיר ולדעת ולכן רצו לתרגם אותה ליוונית. באופן פשוט ניתן להסביר שהיוונים רצו לתרגם את התורה ללשון היוונים, לתרגם את המילים העבריות ליוונית. אבל אם נעמיק נבחין שאין מדובר רק בתרגום מילולי אלא בנסיון להכניס את העולם הרעיוני והמחשבתי של התורה לתוך מסגרת החשיבה היוונית ולתוך עולם המושגים היווני.
כפי שלמדנו, אין לאומות העולם יכולת להתחבר באופן עמוק לצד הא-לוקי של העולם ולכן העולם המחשבתי של אומות העולם בכלל ושל היוונים בפרט, נתון לעולם המושגים הארצי. אין חיבור ישיר למשהו המצוי מעבר לעולם החמרי בו אנו חיים. הרצון של היוונים לתרגם את התורה מתייחס אך ורק לצד החיצוני שלה, אותו הם תופסים כחכמה. עם זאת, עצם הרצון הזה מורה על כך שיש לאומה היוונית יותר חיבור לשכל ויותר יכולת להמשיג ולבטא רעיונות שכליים.

"ולכך דרשו ז"ל יפת אלוקים ליפת וישכן באהלי שם (בראשית ט, כז), ופרשו ז"ל (מגילה ט, ב) אמר רבי חייא בר אבא היינו טעמא דכתיבה(זו הסיבה שכתוב) יפת אלוקים ליפת: יפיותו של יפת יהא באהלי שם, כלומר מן היופי של בני יפת, וזהו לשון יוני שהוא היפה יותר, יהיה התורה באהלי שם, כי מותר להיות התורה בלשון שלהם (מותר לכתוב לפי ההלכה ספר תורה בלשון יוונית). וכל זאת מפני שיש לה החכמה יותר משאר אומות. והקירוב הזה עצמו היה גורם שרצו לאבד מהם התורה, כי אין גבור מתקנא אלא בגבור שכמותו, ולפיכך רצו לאבד מהם התורה" – בגלל החיבור לחכמה ולעולם תוכן עמוק יותר מהעולם הרגיל אמרו חכמים: יפיותו של יפת תשכון באהלי שם. כלומר, היופי שבשפה היוונית הוא שלשונם מכילה יכולת לביטוי מושגים שכליים עמוקים.

עם זאת, דווקא בגלל החיבור הזה ודווקא בגלל היותם יותר שכליים, התנגדותם לעם ישראל רבה יותר כיוון שעם ישראל הוא העם הכי רוחני שקיים, אנו מהווים סוג של מתחרה ביוון.

"ולכך אמר כי מלכות שלישית מתייחס אל חיה שהיא נמר שיש לה ארבע כנפיים, כי החכמה הוא מתפשט בכל צדדין לרוחב ולאורך ואין לה גבול כלל, רק מתפשט בכל מקום. ולכך היה מדמה זה לנמר שיש לו ד' כנפיים, שהכנפיים מורים על התפשטות בכל ד' רוחות, וכבר בארנו זה במקום אחר, וזה מבואר בכל מקום." – לחכמה אין תיחום, היא לא חפץ שנמצא במקום מסויים ומוגדר. כמו כן אין לה תאריך תפוגה. היא נמצאת במישור אחר שאינו תלוי במושגי זמן או מרחב וניתן להשיגה בכל עת ובכל מקום. מכיוון שכך היא באה בחזון דניאל בציור של ארבע כנפים שמסמלות את התפשטותה לכל המרחב.

"ולכך אמר על אומה זאת די תשלט בכל ארעא (דניאל ב, לט) מאחר כי האומה הזאת יש בה החכמה, הרי השכל מתפשט בכל העולם כי כך עניין השכל, ולכך כפי מדת השכל היה ממשלתם בכל העולם, והכל היה כפי המידה." – האם מלכות יוון היא היחידה ששלטה בכל העולם? הרי גם שאר המלכויות שלטו? מה גם, שבמסכת מגילה[1] אנו למדים: "שלשה מלכו בכיפה (כיפת השמים) ואלו הן אחאב, נבוכדנצר ואחשוורוש", היכן יוון? – אמנם, התוס' עונה שחכמים הזכירו את המי שמופיע במפורש בכתובים, אבל עדיין יש שאלה על המהר"ל, שהרי אנו מוצאים עוד מלכויות ששלטו בכל העולם.

עונה על כך הרב הרטמן שרק אלכסנדר מוקדון כבש את אפריקה[2], מה שאין כן שאר המלכים. הכוונה בשאר המלכים ששלטו בכיפה, כנראה שהיא למקומות היישוב, מה שאין כן אצל יוון ששלטו גם על המקומות השוממים.
"ולכך המלכות הזאת לא היו מתנגדים לישראל רק מצד התורה השכלית ומצד התורה האלוקית. וכך היה כל עניין מלכות שלישית, לבטל מישראל מעלת התורה האלוקית וכל דבר אלוקי בפרט היה רוצה אומה זאת שלא היה ח"ו לישראל מעלה אלוקית, וזה אמרם במדרש: (ויקרא רבה יג, ה) ושם הנהר השלישי חדקל, זו יון שהיא חדה וקלה בגזרותיה על ישראל, ואומר להם כתבו על קרן השור שאין לישראל חלק באלוקי ישראל כי מלכות שלישית אומרת לישראל כתבו על קרן השור דווקא" – כאן פותח המהר"ל במהלך שמסביר מדוע גזרו דווקא על קרן השור. הוא מחבר זאת לחטא העגל.

"ופירשו זה בפרק אין עומדין (ברכות לב, מר ב), אמרו: ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני (ישעיה מט, יד), (ושאלו) היינו עזובה היינו שכוחה. אמר ריש לקיש, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע, אדם נושא אשה על אשתו ראשונה זוכר מעשה הראשונה, אתה עזבתני ושכחתני. אמר לה הקב"ה, בתי, י"ב מזלות בראתי ברקיע ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלשים חיל, ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלשים לגיון, ועל כל לגיון ולגיון בראתי לו שלשים רהטון, ועל כל רהטון ורהטון בראתי לו שלשים קרטון, ועל כל קרטון וקרטון בראתי לו שלשים גסטרא, ועל כל גסטרא וגסטרא תליתי בו שלש מאות וששים וחמשה אלפי רבוא כוכבים כנגד ימות החמה, וכולן לא בראתי אלא בשבילך, ואת אמרת עזבתני ושכחתני. התשכח אשה עולה (שם, טו), אמר הקב"ה, כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר. אמרה לפניו, רבש"ע, הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל. אמר, גם אלה (מלשון "אלה א-לוהיך ישראל") תשכחנה (שם, ט"ו). אמרה לפניו, רבש"ע, הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך, שמא תשכח לי מעשה סיני. אמר לה, ואנכי לא אשכחך (שם, טו). והיינו דא"ר אלעזר א"ר אושעיא, מאי דכתיב גם אלה תשכחנה, זה מעשה העגל, ואני לא אשכחך זה מעשה סיני. עד כאן."

"ומה שאמר כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר, ולא אמר כל הקרבנות שהקריבו לפניו (שואל המהר"ל: מדוע הקב"ה במדרש אומר שיזכור רק את הקורבנות שהקריבו במדבר ולא את כל הקורבנות שהקריבו במהלך הדורות?). וזה שבא לומר, כי אין לישראל שום הסרה מן השם יתברך, מפני שהם נבראים מן השם יתברך בעצם וראשונה, ודבר זה אין לו סילוק והסרה כלל עד שיהיה שייך בהם השכחה (המדרש בא ללמד אותנו את העקרון שעם ישראל מחוברים להקב"ה באופן כזה שלא יתכן שיחליף או יסלק אותם ממנו, כפי שמסביר כעת). ומפני שבמדבר היה הקרבה הראשונה, כי הקרבה הראשונה הוא עיקר ועצם הדבר מפני שהוא התחלה, וכל התחלה הוא עיקר, והוא בעצם לא במקרה, ולדבר שהוא עיקר ועצם אין שכחה. כי דבר שאינו עיקר והוא מקרה בלבד יש בו שכחה לפי שהוא במקרה, אבל דבר שהוא עצם הדבר, אין שכחה בו. ולכך אמר כלום אשכח עצם הדבר מה שהקריבו לפני במדבר, וזה מורה כי ישראל עבדים לה' בעצם, התשכח זה הוא תמיה, ואין שייך שיהיה בזה שכחה דבר שהוא עצם הדבר." – נניח שהקמנו בית (עוד נחזור למשל זה בהמשך השיעור), מה הדבר הראשון שאנו עושים איתו? – ישנים בו, כלומר השימוש הראשון אותו אנו עושים עם הבית מורה על מהות הבית. לא נשתמש בבית לשם פעולות שלא לשמן נבנה, למשל: כמחסן, אא"כ ייעדנו אותו לשם כך.

עם ישראל במדבר היה בתחילת תהליך יצירתו ומה שפעל ועשה באותה התקופה מהווה ביטוי של המעשים היותר מהותיים ועצמיים שלו. לכן אומר הקב"ה במדרש שיזכור את הקורבנות שהקריבו לפניו במדבר, בגלל שהם מורים על העצמות של עמ"י. זו המשמעות של דברי המהר"ל במה שכתב "כל התחלה הוא עיקר, והוא בעצם ולא במקרה" – כל דבר שנעשה בהתחלה מתקשר למהות הפנימית של אותו נברא ולכן גם לא שייך בו מושג של שכחה.

המושג של שכחה קיים ביחס לדברים שאין בינם קשר מהותי, אני שוכח דברים שאינם חשובים לי, ובמילים אחרות, שאינם נתפשים על ידי כמהותיים לי, שאני יכול לחיות בלעדיהם.

אומר הקב"ה, המעשים הראשונים שלכם היו במדבר ושם הקרבתם לפני קורבנות. בפעולות אלה ביטאתם את מהותכם האמיתית – הרצון לקרבת ה' בעולם. כלומר, אנו למדים מכאן שעם ישראל כאומה מחוברת להקב"ה ולא ניתן לדבר במושגים של שכחה ביחס למי שמחובר באופן מהותי להקב"ה.

גם בבאר הגולה[3] מסביר המהר"ל את הרעיון הזה מזווית נוספת: "והקב"ה השיב לישראל, כי דבר זה אי אפשר שישכח אותם, שלא שייך שכחה בדבר שהוא הכל (שכולל הכל), כי השכחה שייך בדבר שאינו חשוב ואינו שם על לבו אותו דבר ומסלק אותו ממנו ושוכח אותו, אבל ישראל הם הכל. כי כל העולם לא נברא אלא בשביל ישראל כמו שאמרו בכמה מקומות. (עם ישראל הוא זה שמקדם את העולם לעבר ייעודו ובכך מעניק לו משמעות).  ולפיכך אין שייך שכחה בזה, כי אם אותם ישכח אם כן מה יזכור מאחר שישראל הם הכל שכל המציאות נבראו בשביל ישראל. כי השכחה מורה כי הנשכח אין לו מציאות שהוא נשכח ממנו כמת, ודבר שהוא הכל אין בזה שכחה וכל מקום שיפנה הוא לפניו כי הם הכל, לכך לא שייך שישכח אותם כי אם כן מה יזכור...ושני דברים הזכיר, כלום אשכח עולת אילים כי העולה שהוא כולה כליל אל השם יתברך, מורה זה הקירוב הגמור אל השם יתברך, ופטרי רחמים הם הבכורים שהם אל השם יתברך בשביל שאמר בני בכורי ישראל שלח את בני ויעבדני, ומפני שהיה ממאן לשלח הרג כל בכור במצרים ובשביל זה צוה להקדיש בכור אדם ובכור בהמה, ולפיכך אמר כלום אשכח עולת אילים שהקריבו לפני ופטרי רחמים, שכל זה מורה כי ישראל הם בנים אל השם יתברך והם אומה יחידה כמו הבכור שהוא יחיד" – עם ישראל מהווה את תכלית הבריאה וללא עם זה אין לה משמעות. שכחת עם ישראל, עזיבתו, משמעה עזיבת תכלית הבריאה וחורבנה. תפקידו של עם ישראל הוא לקדם את העולם ולכן יש לו שייכות מוסרית לכל נושא שקיים בעולם.

את העקרון שעם ישראל הוא תכלית הבריאה מביא המהר"ל גם בספרו נצח ישראל[4]: "ותמצא דבר זה בישראל, שגם הם נבראו באחרונה...שהרי לא תמצא שום אומה נבראת ויצאה לפועל אחר ישראל, כי עמון ומואב ועשו הכל (כולן) היו אומות גדולות קודם ישראל, כמו שמוכיח מן הכתוב, שמזכיר אותם הכתוב קודם שיצאו ישראל ממצרים. אם-כן יש לישראל סגולת האדם אשר הוא נברא באחרונה" – ישנו עקרון שתכליתו של דבר מסויים מגיעה בסוף. למשל: אני מעוניין שיהיה לי בית, לשם כך אני משיג כסף, יוצר סקיצה, מביא חומרי בניין, פועלים. אני בונה מסדר עד שבסופו של דבר אני מגיע לתכלית האחרונה שהיא: הבית. אם נעיין בדוגמא שהובאה כאן נוכל לשים לב שלפני שמגיעים לתכלית האחרונה, ישנן מטרות ביניים אותן אנו עוברים בדרך: השגת הכסף, יצירת סקיצה ועוד. כל מטרות הביניים הללו משמשים אמצעים על מנת להגיע למטרה האמיתית שהיא הבית. כך גם ביחס לבריאה, הדבר האחרון שנברא – למענו נבראה הבריאה.

וכמו שמתאר זאת מהרח"ו בשערי קדושה[5]:
"ועתה נבאר מהות האדם מה ענינו. ונתחיל הויתו מעולם העשיה ממלכות ולמעלה, כבר נתבאר כל עולם ועולם וגם התולדות של אותו עולם מה ענינם. והנה עולם העשיה תחלה יש בו חלק התחתון הנזכר, מלכות שבה, ונקרא ארבעה יסודות העולם השפל, והנה כל תולדותיו נבראו בגוף שבו והוא ביסוד העפר הגשמי. ונחלקים לארבעה חלקים, התחתון שבהם, האבנים טובות והמתכות ואין בהם רק יסוד העפר שקבל כח מארבעה יסודות כולם מן הגוף שבהם ונתערבו יחד ונעשה מהם מתכת ההוא, אמנם יש בתוכו כח אחד שערב התערובות הנזכרים, והם נקרא נפש ליסוד העפר הכלול מחמשה כוחותיו כנזכר לעיל:
אחר כך נברא הצומח, כמו האילנות והעשבים, והיה גופו מיסוד העפר וכו' ובו נפש הדומם הראוי לו, ונוסף עליו נפש הצומח כלולה בחמשת כחותיה:
אחר נברא החי והם בהמות ועופות וכו'. ובהם גוף ונפש דומם ונפש צומחת ונוסף עליו נפש החיה הנקרא נפש הבהמית והתנועה וההרגש:
אחר כך נברא האדם המדבר, ויש בו כל הכוחות הנזכרים לעיל ונוסף עליהם נפש המדברת מיסוד האש:
אך דע, כי ודאי שכל הבחינות מגוף וצורות שבאדם יהיו יותר זכים משל החי ושל החי משל הצומח ושל הצומח משל הדומם וזה יתבאר לך ממה שכתבתי לעיל. כי כל הבחינות, נכללה כל בחינה מהם מכלן, כסדר זו בתוך זו:
ואחר כך ברא את האדם הישראלי זך בכל בחינותיו יותר מכל שאר הנבראים בגופו ובארבע בחינות נפשותיו הדוממת והצומחת והחיה והמדברת, מפנימיות הזך שבכל ארבע יסודות שבהן ובצורתן, רצוני לומר נפשות שבהן. ולהיותו יותר זך מכל הנבראים בארץ, נתעלה עוד כי גם הוא נכלל ונקשר בכל העולמות ובכל פרטיהם ממטה למעלה".

המהר"ל בספר נצח ישראל מלמד אותנו שעם ישראל הוא העם האחרון שנברא, הוא מהווה את תכלית הבריאה ומטרתו לקדם אותה. אבל כיצד אמירה זו מסתדרת עם מה שלמדנו לפני כן שההתחלה היא העיקר? הרי מצד אחד אנו אומרים שהפעולות הראשונות שעשו עם ישראל מהוות את עיקר מהותם ואילו כאן אנו אומרים שהמעשה האחרון מהווה את התכלית של הדבר! התשובה לכך היא שכל עוד אנו נמצאים בשלב היצירה והבנייה לכל מה שאנו עושים אין תכלית עצמית, הכל משרת את המטרה הסופית של אותה הפעולה. לעומת זאת, כאשר יש לנו כבר משהו קיים, ביחס אליו אנו אומרים שהפעולות הראשונות שעושה מעידות על מהותו האמיתית.





[1] י"א ע"א
[2] כפי שכתוב במסכת תמיד ל"ב עמוד ב'
[3] באר שלישי
[4] פרק י'
[5] חלק ג' שער שני

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז

קול הנבואה - שיעור 10

קול הנבואה - שיעור 9