נר מצווה - שיעור 10

בס"ד


להאזנה לשיעור לחץ כאן

אנו ממשיכים בסדרת השיעורים על ספר נר מצווה לעילוי נשמת סבי, שלמה בן זיסו.

בפעם הקודמת למדנו את המדרש בו עם ישראל פונה להקב"ה ואומר לו שעזב אותו ושכח אותו. הקב"ה עונה לו שלא עזב אותו ולא שכח אותו. עם ישראל חושש שיזכור לו את מעשה העגל וכשהקב"ה אומר שאת זה ישכח, חושש עם ישראל שישכח את קבלת התורה בסיני. הקב"ה מבטיח לו שאת קבלת התורה לא ישכח. אנו נמצאים במהלך הסבר מדרש זה
.
"והשכחה שנאמר כאן, אין הפירוש כמו השכחה שהוא אל האדם, כי ח"ו שיהיה נאמר שכחה בו יתברך (המהר"ל מזכיר לנו שלא ניתן לייחס חסרון להקב"ה ולכן אין להבין את המילה שכחה כפשוטה). אבל השכחה הנאמרת כאן ר"ל הסרה וסילוק מאתו, כמו שאמר (ישעיה מט, יד) ותאמר ציון עזבני ה', היינו הסילוק וההסרה מן השם יתברך. ואמר (שם, טו) (הקב"ה לישראל) התשכח אשה עולה, כמו שאין סילוק לפרי בטן של אם מן האם לרוב הצירוף והחבור שיש לאם אל בנה (כמו שהאם אינה שוכחת את בנה כיוון שיש ביניהם קשר חזק מאוד), כך אין סילוק ופירוד לישראל מהשם יתברך, לרוב החבור והצרוף שיש לישראל עם השם יתברך, מצד שהם כמו בנים נחשבים. וזה נראה מצד שהקריבו לפני השם יתברך קרבנות במדבר, שאין ראוי שיהיו מקריבין שם במדבר, כי אין רגיל ושכיח שימצא במדבר פרים ועם כל זה הקריבן. וכל זה מפני כי עצם ישראל הם נבראים על זה ואי אפשר שיהיו בלא זה, בפרט כאשר היה בתחילה כאשר לקח השם יתברך את ישראל לעם, לכך בראשונה מיד שיצאו, אף אם היו במדבר, היו מקריבין קרבנות, והחבור הזה הוא מצד עצם ישראל" – כשעם ישראל יצא ממצרים הוא החל מיד לגלות את מהותו האמיתית שהיא השאיפה לקרבה ה' ומיד כשהיו במדבר החלו להקריב קורבנות לרבש"ע – שהרי הקרבנות מבטאים את הרצון לקרבת ה' (מקריבים בהם משהו בעל ערך עבורי).

"ויש סילוק גם כן לזה, במה שישראל נפרדים מהשם יתברך על ידי מעשה עגל, שמיד שהוציא אותם ממצרים ונתן להם התורה עשו את העגל. וזה נראה שיש פירוד וסילוק לישראל בדבר מה מן השם יתברך מצד עצם ישראל, (היינו יכולים לחשוב שכיוון שבתחילת הוויתם של עם ישראל כעם הם לא רק עשו קורבנות להקב"ה אלא גם עשו את חטא העגל, אז יש בהם משהו שבאופן מהותי מפריד אותם מרבש"ע) שאילו היה לישראל חבור לגמרי אל הקדוש ברוך הוא מצד עצמם, לא עשו העגל בראשית כאשר לקח השם יתברך את ישראל לעם. ומיד שהוציא אותם ממצרים ונתן להם התורה, עשו את העגל, ודבר זה מורה בודאי כי יש כאן סילוק ופירוד. וכמו שיש להם חיבור וקירוב אל השם יתברך מצד עצמם, כך יש להם גם כן פירוד מצד עצמם. וזה כי כמו שיש לאב חבור וקשור לבנו זה לזה מצד כי זה הוא האב וזה הוא הבן, כך יש להם פירוד גם כן בצד מה. כי אב ובן הם מחולקים בעצמם, שזה הוא אב וזה בן, ודבר זה נחשב פירוד. ולפיכך בודאי יש כאן סילוק ופירוד מצד זה, ולכך אמרו לישראל (ויקרא רבה יג, ה) כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל, כי מצד העגל שעבדו ישראל את העגל מיד שנתן להם התורה, דבר זה מורה כי יש כאן סילוק והפרדה בעצם שלהם." – היוונים רמזו בגזירתם של כתיבה על קרן השור, שיש לעמ"י פירוד מהותי מאת הקב"ה וחיבור לעבודה זרה. כשם שאב ובן הם שתי ישויות שונות, למרות החיבור הרב שיש ביניהם, כך גם עמ"י והקב"ה מהווים שני ישויות שונות כביכול לפי תפיסת היוונים. שאלה זו העלתה כנסת ישראל לפני הקב"ה במדרש.

"ועל זה אמר כי (שם, טו) גם אלה תשכחנה, פירוש 'אלה' הוא לשון קשה (כלומר, גם הדברים הקשים ישכחו – והכוונה לחטא העגל) כמו שאמרו בפרק ב' דיבמות (כא, א) דא"ר לוי קשה עונשן של מדות (מידות המשקולות. קשה עונשו של מי שמרמה במידות) יותר מעונשן של עריות, שזה נאמר בהן אל (ויקרא יח, כז) כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ, וזה נאמר בהן אלה (דברים כה, טז) כי תועבת ה' אלוהיך כל עשה אלה (ישנה הוספה של האות ה' שמראה אל תוספת קושי וחוזק). וכל לשון אלה משמע קושי, דכתיב, (יחזקאל יז, יג) ואת אילי הארץ לקח, שהוא לשון חזק וקושי." – המהר"ל הסביר לנו שלשון "אלה" משמעותה חוזק, ובהקשר שלנו: הוא עונה לכנסת ישראל שהוא ישכח את הדברים הקשים מאוד שעשו במדבר, כלומר את חטא העגל.

"ואמר אף על גב שהעניין הזה שהוא חבור האם אל פרי בטנה הוא עניין חזק וקשה שיהיה כאן סילוק ופירוד, ואם כן ראוי היה מצד שישראל הם בניו שלא יהיה סילוק ושכחה לדבר זה," - כעת מתמודד המהר"ל עם שאלה סמויה: מכיוון שלמדנו שעם ישראל הוא כל כך חשוב ולא ניתן לשכוח אותו, אם כן גם מעשיו חשובים מאוד ולא ניתן לשכוח אותם. אז כיצד יש שכחה ביחס למעשיהם? ועונה:"מכל מקום יש כאן סילוק והסרה לדבר זה כי אב ובן חלוקים הם כמו שאמרנו. ולכך יש הסרה כאשר ישראל אין עושים רצונו של הקדוש ברוך הוא, ושייך בזה שכחה אילו לא היה חבור מצד אחר לישראל רק מצד שהם בניו. אף כי הוא דבר קשה, היה שכחה לדבר זה." – נציג את הרעיון שהמהר"ל אומר ואז נבאר אותו. יש לעם ישראל שתי בחינות של חיבור להקב"ה: בחינה אחת של חיבור מתבטאת בדומה לחיבור התינוק לאימו, שזהו חיבור חזק מאוד, ובחינה אחרת של חיבור: כבן לאביו. לבן אין חיבור כל כך חזק לאביו כיוון שהקשר שלהם לא מבוסס גם על המישור הפיסי ולכן יש מקום לריחוק מסויים שיכול להתרחש. מצד הריחוק הזה הקב"ה שוכח את חטא העגל.

הרעיון הזה מתבאר על פי מה שכתב בנצח ישראל[1]: "כי שם בן נאמר על שהוא יתברך אב ועלה לישראל ואם ישראל סרו ופרשו מן אביהם זהו מצד העלול עצמו אבל מה שהוא יתברך עלה להם לדבר זה אין הסרה כלל כי אין ההסרה שלהם רק מצד העלול עצמו ולא מצד העילה. לכך בכל עניין נקראו בנים" – כלומר, אם בוחנים את החיבור של ישראל לאביהם שבשמים מכיוונו של הקב"ה, כביכול, הם תמיד נקראים בנים, ללא קשר למעשיהם. אבל אם בוחנים את הקשר מזווית ראייתו של העם, יכולה להיות הסרה והכל תלוי לפי המעשים. אבל זה רק לפי זווית ראייתו של העם, מכיוון שהעם רואה רק את הדברים שעל פני השטח ולא את התהליכים הפנימיים, הדבר נראה כמו הסרה, אבל בעומק הדברים, אין הסרה וכפי שנרחיב מיד.

בפסקאות הבאות המהר"ל מדבר על מהות הבחירה של הקב"ה בעמ"י. הוא מתאר שהבחירה לא מתבססת על מעשיהם של ישראל אלא נובעת מתוך החלטה א-לוקית. לפני שנלמד את דבריו של המהר"ל ועל מנת להבהיר ולהעמיק את הנושא נקדים ונלמד את דברי הרב צבי יהודה קוק זצ"ל מתוך איגרת ע"א[2] שלו:

"ההסתכלות החודרת, השלמה, המקפת והכוללת, בחיי האדם והעולם והיסטוריתם ובחיי ישראל והיסטוריתו, בכללם ובפרטיהם, מביאה להכיר את הערך העולמי הגדול אשר לישראל, שעיקרו לא בנדיבות-הלב ומעלות-הרוח של אנשים בני ישראל, יהיו חכמים או נביאים או גבורים או מה שיהיו, יהיו מעטים או רבים, ואפילו כרבות כל אישי האומה כולם לרבבותיהם או למליוניהם, אלא באופי הטבעי של האומה בתור אומה, או נאמר: בפסיכולוגיה הצבורית, או: בנשמה הלאומית, "ממלכת כהנים וגוי קדוש", עם ה'"; וכבר דברנו מזה פעמים אחדות" – מסביר הרצי"ה: שכשאתה מסתכל באופן חודר, שלם, מקיף וכולל, על מה אתה צריך להסתכל? – "על חיי האדם והעולם והיסטוריתם ובחיי עמ"י והיסטוריתו" ומתוך כך תיווצר תודעת ההשוואה. כלומר, תיווצר התודעה שעולה מההבחנה בין שתי המערכות הללו (האנושות והיהדות) ותודעה זו "מביאה להכיר את הערך העולמי הגדול אשר לישראל".

המדוכה עליה יושב הרצי"ה ודן היא: מה הנקודה של עמ"י. ברור שלעמ"י יש משמעות כבידה בדברי ימי עולם. אבל מה הנקודה שמציינת את המעלה הישראלית? מה הנקודה שעשתה את המציאות של עם ישראל לכ"כ משמעותית וחשובה מבחינה ערכית בדברי ימי עולם? – כדי לענות על שאלה זו צריך להבין שני דברים שהם אחד בצורה בהירה: ההיסטוריה של האנושות והעולם, וההיסטוריה של ישראל בכללם ובפרטיהם. ואז ההתבוננות המקיפה הזו תביא למסקנה ש"הערך העולמי הגדול אשר לישראל", מה שעם ישראל הביא לעולם, עיקרו לא נעוץ "בנדיבות הלב ומעלות הרוח של אנשים בני ישראל" - כלומר שאם יבוא למשל אדם ויגיד שרוב מקבלי פרסי נובל הם יהודים ומכאן יוכיח שהיהודים הם היצירתיים והמהפכנים ומקדמי העולם ומשפיעים הכי הרבה עליו, זו טעות. או למשל: שיביא את הנביאים כדוגמא למה שיצר את ההשפעה האדירה של עמ"י בדברי ימי עולם גם זו טעות.

אומר הרצי"ה מי שכך מבין, אינו מבין. זה לא שהיהודים לא השפיעו, אלא שכשאתה רוצה לומר שזה מרכז הכובד של מה שעמ"י העניק לעולם זה "שקר עיתונאי", דבר זר לרוח ולא אמיתי. "שקר עיתונאי" מסיט את הנושא מן הנקודה המרכזית שלו, שם את הפוקוס על דבר שולי או מעוות ויוצר את הדיון עליו. כלומר עקב הסחת הדעת מעיקר העניין נוצר השקר. גם כאן, בכך שאתה מצביע על דבר נכון אלא  שהוא לא עיקר העניין והופך אותו לעיקר העניין, בזאת אתה יוצר זיוף.

יש פה כנראה שתי דעות שאחת מהן נוקט הרצי"ה, שני הצדדים מסכימים בדבר העובדה שיש ערך עולמי גדול לישראל אלא שיש מחלוקת, והרצי"ה שולל דעה שאומרת שעיקר הערך הוא בנדיבות הלב ומעלות הרוח של אנשים בני ישראל. כי, אומר הרצי"ה, אפילו אם תדבר על כל האנשים ותאמר שכל יהודי הוא פנומן, זה לא נכון, אתה לא מבין את העניין, זו לא הנקודה. מרכז הכובד מתבטא "באופי הטבעי של האומה בתור אומה" – לא בתוצרים הפרטיים שלה. "בפסיכולוגיה הצבורית, או בנשמה הלאומית".
ביישום ההיסטורי, בדור פרטי או בקבוצת דורות פרטיים המשמעות של ישראל לא יכולה לבוא לידי יישום. אבל היישות המתמדת הזו שנקראת עם ישראל, כח החיים הנשמתי הזה, בעצם קיומו, הדברים יוצאים אל הפועל. אך היכן רואים זאת בהיסטוריה של עם ישראל? היכן רואים את השפעת האומה הגדולה הזו, הרי יש הרבה כישלונות? – מלמד אותנו הרצי"ה: הסתכל הסתכלות שלימה, כוללת וחודרת על חיי האדם וההיסטוריה שלו וחיי ישראל וההסטוריה שלהם[3] (ועיין כארי יתנשא).

הייחודיות מתבטאת באומר החיים (כלל תופעות החיים) העולה מההיסטוריה של האומה שלנו כאומה. המהות לא מתבטאת ועולה רק מדור מסויים. עצם העובדה שעמ"י היה קיים ב-4000 שנות ההיסטוריה האחרונות - למרות כל המאורעות שעברו עלינו – מורה שעובדת קיומנו אינה תכונה של דור, בטח לא של אנשים, אלא תכונה של נשמה.
מה שנמצא בנשמה מתגלה באופן נרחב בהרבה הופעות סטטיסטיות, הסטטיסטיקה שעולה מכללות כל התופעות מעידה על הנשמה. כל דור בפני עצמו אינו מייצג אבל כשמסכמים את מה שעולה מכלל הדורות רואים את הנשמה והמהות של העם. זה משמעות "כולך יפה רעייתי ומום אין בך", זהו נצח ישראל.

גם הגלות היא חלק מתופעות החיים של עמ"י. לכן לא נכון להסתכל על אנשים או אפילו על דור מסויים בפני עצמו, אפילו לא על דורו של שלמה המלך (אפשר לגלות את הערך המהותי של ימי שלמה מצד המבט על המציאות). האמת הנשמתית יכולה להופיע בזמן אחד בהופעה בוטה אבל תמיד עמ"י קדושים "קדושים בכל יום יהללוך סלה" מצד הנשמה.

כלומר, היהדות אינה מקבץ הרעיונות העומדים בבסיס התנהגות היהודים. לא מצד זה באה הברכה שאומה"ע מתברכות מישראל. עיקר הנקודה היא חיי האומה עצמה ומציאותה "בחיי האומה עצמה בכל שלמות חייה ובכל מצביה השונים, - במציאות האומה עצמה, אשר בה היא התגלות אור-א-לוקים בעולם ובאדם, או: אשר בה ישנו לה וניתן לה לאנושיות אוצר-אור-א-לוקים לחייה ולהיסטוריתה".

מתוך דבריו של הרב צבי יהודה זצ"ל אנו יכולים להבין שיש משהו מיוחד בעם ישראל שמתגלה בתהליך ארוך מאוד, שכל דור וכל אדם מהווה נדבך בתוך ההתגלות הזו. התפקיד של עם ישראל אינו נקודתי ואינו תלוי באנשים מסויימים או בהתנהגותם, אלא מסך כל הדורות, כל ההתנהגויות וכל הגלגולים והמאורעות שעברו על עמנו.
הקב"ה ברא את עמ"י על מנת לגלות את שמו בעולם דרך כל המצבים, אפילו דרך הגלות. עקב תפקיד זה, בעצם קיומו הוא מגלה את שם ה' ולכן יש קשר כל כך חזק בין ישראל לבין רבש"ע.

נמחיש זאת כך: מדוע אנו בני אדם? – כיוון שאנו מתנהג כבני אדם? – לא, אלא מתוקף עובדת היותנו כבן אדם אתה קרויים להתנהג כבני אדם. כך גם ביחס ליהדות, מדוע אנו יהודים, כיוון שאנו מקיימים מצוות? לא, קיום המצוות לא נותן את התוקף ליהדות אבל מעובדת היותנו יהודים נגזר עניין קיום המצוות.

אומר המהר"ל:

"אבל החיבור והצירוף שיש לישראל אל הקדוש ברוך הוא מצד אחר, והוא חיבור מצד העילה עצמה (הקשר שיש בין עם ישראל להקב"ה אינו נובע מהנברא אלא מהבורא). וחבור שהוא מצד העילה אין לדבר זה שהוא מצד העילה יש לו שנוי. כי מצד העילה אין שנוי, רק ההשתנות הוא מצד העלול שהוא בעל שנוי. וזה מפני שאין לישראל דבר בעצמם עד שיהיה הסרה שייך בהם, רק השם יתברך בחר בם, ודבר זה הוא מצד העילה (הסיבה שהחיבור נובע מהבורא היא שאין לעמ"י שום דבר מעצמו. עם ישראל מהווה בריאה מיוחדת שהתוכן היחיד שמאפיין אותה הוא החיבור להקב"ה)."

בספר גבורות ה' המהר"ל מרחיב על עניין זה: איך עם נוצר בדרך כלל? ישנה קבוצה קטנה של אנשים, משפחות שמחפשות מקום התיישבות. הם יכולים למצוא מקום זה ליד נהר, באיזור הררי או בכל מקום אחר שמספק להם את תנאי המחייה. לאט לאט הולכים ומתווספים עוד ועוד אנשים לקבוצה זו, נולדים ילדים, נוודים וסוחרים מצטרפים וכך האוכלוסי מתרחבת. עם הזמן ישנם אירועים מיחדים שקבוצה זו חווה, מאבקים נגד קבוצות אחרות, שמחות והישגים ועוד. מלבד זאת נוצר פולקלור, נרקמות אגדות ונוצרים גיבורים עימם קבוצה זו – שרק גדלה והולכת – מזדהה. וכך לאט לאט נוצר לו עם בעל אופי מסויים, כשרונות מסויימים ובעל מטרות מסויימות.

הקב"ה רצה שיתקיים בעולם עם שמחובר אליו בלבד, ללא שום גיבורים חיצוניים, פולקלור או אופי שאינו מחובר אליו. אך כיצד ניתן לעשות זאת? ברגע שמתגבשת קבוצה של אנשים בהכרח שיווצר אופי מסויים לאותה קבוצה. ולכן הקב"ה הוריד את יעקב ומשפחתו למצרים שם שועבדו ועבדו בעבודות פרך מצד אחד אבל מצד שני הלכו והתרבו.

השיעבוד תחת מצרים מנע מעם ישראל להתגבש כקבוצה. הם היו נתונים באופן מוחלט לאדוניהם ולא היו יכולים ליצור אופי שלהם. אלא שכאן צפה ועלתה בעיה נוספת, כאשר עם ישראל יוצא ממצרים הוא יתגבש כעם ובאותו הזמן יש חשש שיפנים לתוכו את הערכים שהיו שליטים במצרים (כמו שניתן למצוא בהרבה מצבים שהעבדים מפנימים את הערכים של אדוניהם) ולכן היה דגש חזק מאוד לחיפזון שביציאת מצרים. החיפזון נועד בכדי למנוע מעם ישראל "להחמיץ", כלומר להפנים לתוכו את ערכי מצרים.

בסופו של דבר המטרה הושגה ועמ"י הפך להיות עם ה'.

"ולכך, ואנכי, כי הם, יתברך אמר להם אנכי ה' אלוקיך (שמות כ, ב) וזהו מצד העילה, וזה אין שכחה לו, דבר שהוא מצד העילה." – הסיבה שהקב"ה יזכור את מעשה סיני, למרות שישכח את מעשה העגל היא שהחיבור שלנו אליו הוא מצד העילה, כלומר מהאופן שבו הוא תכנן את העולם, שיהיה עם שיגלה את כבודו בעולם.

"וזה כי אנכי הוא מצד שהוא יתברך עילה להם, ובפרט עילה מחויבת כמו שמוכיח הלשון שאמר אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שם כ, ב). וכבר הקשו כמה חכמים, כי לא נזכר כאן שום מצוה, רק היה לו לומר אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים לכך אהיה לך לאלוקים, וכאן לא אמר דבר צווי כלל. עד שהרבה נבוכו בזה, ונתנו מספר אחר לעשרת הדברות, והוציאו אנכי מכלל עשרת הדברות, כמו שבארנו בחבור תפארת ישראל (פרק לז). אבל עיקר פירוש זה, שאם אמר אנכי ה' אלוקיך לכך אהיה לך לאלוקים, אם כן היה זה משמע שהוא יתברך אלוה להם תולה בישראל, והיה זה מצד העלול שהם מקבלים השם יתברך לאלוקים" – הסיבה שכתוב "...אשר הוצאתיך מארך מצרים" ולא אני ה' ולכן אני הא-לוקים שלכם מורה על כך שעם ישראל הוא עמו עקב בחירתו של הקב"ה בהם ולא עקב מעשיהם בהם אנו מחוייבים כלפיו.






[1] פרק י"א
[2] בספר צמח צבי, ההסבר על האיגרת מתוך מערך השיעורים של הרב יוסף קלנר
[3] להרחבה ראו בספר "כארי יתנשא" של הרב יוסף קלנר

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז

קול הנבואה - שיעור 10

קול הנבואה - שיעור 9