נר מצווה - שיעור 11
בס"ד
להאזנה לשיעור לחץ כאן
אנו ממשיכים בסדרת השיעורים לע"נ סבי,
שלמה בן זיסו.
בפעם הקודמת דיברנו על כך שלא יתכן
שהקב"ה ישכח את עם ישראל, כלומר יסלק אותו מעל פניו. דיברנו על שתי בחינות של
חיבור אל הקב"ה: כבן אל אימו – שאין לו שום הפרדה ממנה, וכבן אל אביו – שיש
צד של פירוד ביניהם. הסברנו כיצד שתי הבחינות הללו באות לידי ביטוי בקשר שבין
הקב"ה לעמ"י.
"ואם כן אי אפשר שיהיה סילוק לזה,
דבר שהוא מצד העילה, כי הוא יתברך עילה מחויבת לישראל, ודבר שהוא מצד העילה אין
סילוק לזה כלל. ולכך אמרו ישראל נעשה ונשמע (שמות כד, ז). ואלו אמרו נשמע
ונעשה היה להם דעת עצמם כמו כל בריה שיש לו דעת עצמו, ולא היה להם דבר זה. רק כי
הם היו נמשכים אחר השם יתברך, הוא העילה, והכל הוא מצד העילה ולא מצד עצמם, וכאילו
אינם דבר בעצמם. ולפיכך הקדימו נעשה לנשמע, ולא היו תולים בדעת עצמם, רק כל אשר
יגזור עליהם השם יתברך יעשו מבלי שיבחנו הדבר בדעתם. אם כן אין להם דעת עצמם, ודבר
שאינו מציאות לעצמו רק הוא תולה בו יתברך, לא שייך סילוק והסרה מאתו." –
העובדה שעם ישראל הקדים את העשיה לשמיעה מורה על כך שבמהותנו אנו שייכים
להקב"ה. כיצד? אם היתה אמירה של 'נשמע' ואחר כך של 'נעשה' זה היה מראה
שהיישות העצמית שלנו קודמת לכל דבר. יש אותי, ואני בוחן אם דבריו של א-לוקים נראים
בעיני או לא, אמת המידה שלי נובעת מעצמי. לעומת זאת, ברגע שאני מקדים את עשיית
מצוותו של הקב"ה לשיקול דעתי, אני שם את עצמי בצד ואת הקב"ה במרכז, אני
מבטא בכך את מרכזיותו בעולמי.
אך אפשר לומר שגם ה'אני' שלי שייך במהותו
לרבש"ע וכשאני מקדים נעשה לנשמע איני בהכרח שם את עצמי בצד אלא מבטא את
קריאתה של הנשמה אלי: "עשה"! שהנשמה הרי דוחפת אותנו להתקדם עוד ועוד
ולהשיג יותר ויותר, כמו שאנו לומדים בתחילת ספר הכוזרי: המלאך שחוזר ואומר למלך:
"כוונתך רצויה אך מעשיך אינם רצויים", הוא בנמשל נשמתו של כל אדם שדוחפת
אותו לעשות את המעשה שימלא אותו. מתוך עשיה זו אני יכול גם להגיע לדרגת השמיעה,
כלומר על ידי המעשים הלבבות נמשכים ואני מכיר ולומד את עצמי יותר ויותר עד כדי
יכולת לשמוע כיצד דבר ה' עולה דרך נשמתי.
נפרט על כך יותר: הקב"ה מחייה את כולם,
הוא ברא את העולם והוא מקיים אותו. כל העולם מבוסס על השפע הרוחני שהוא מקבל
מרבש"ע. ככל שמתרחקים מהקב"ה, מגילויו ומאורו הרוחני כך אנו יותר
מרגישים את עצמנו, את ה'אני' שלנו, ופחות את רבש"ע. נמחיש זאת כך, כאשר אור
השמש פוגע בירח הוא חוזר וטס ממנו הישר לתוך העין שלנו – כך אנו מבחינים שיש ירח.
ככל שאור השמש חזק יותר כך נראה פחות ופחות את הירח, כיוון שהוא "יבלע"
באור השמש, וככל שאור השמש חלש יותר כך נוכל להבין בירח באופן ניכר. אך אם אור
השמש לא היה קיים כלל, לא היינו יכולים לראות את הירח כלל, הוא היה חשוך לגמרי
וכאילו מת. כך גם האדם, הקב"ה מאיר בו נשמה, אם היה מאיר בו בעצמה רוחנית גבוהה
מאוד, האדם וגופו היו מתבטלים לגמרי, לא היה ניתן להבחין בינם לבין גילוי א-לוקי,
וכן להיפך, ברגע שנלקחת מהאדם נשמתו, הוא מת.
לפי דברי המהר"ל אפשר להבין שלעם ישראל
יש מעלה בכך שמואר יותר משאר העמים וממילא גם מכיר שהאור שמחייה אותו הוא אור ה',
זאת בניגוד לשאר העמים שאינם מכירים במקור האור.
"וזה שאמר (ישעיה מט, טו) ואנכי לא
אשכחך, פירוש, אף על גב שיש הסרה וסילוק אף שהם בנים נחשבים כמו שאמרנו, מכל מקום
מצד העילה הוא השם יתברך ואינם מיוחדים לעצמם אין להם הסרה, והיינו ואנכי לא
אשכחך. כי זה מה שנקראו ישראל בנים להשם יתברך, דבר זה מצד המקבל שנקראו בנים,
ואין זה מצד העילה, ולדבר זה יש לו הסרה וסילוק. אבל ואנכי שהוא יתברך אלוקיך. וזה
שאמר (שמות כ, ב) אנכי ה' אלוקיך, כלומר שאני ה' אלוקיך ואין תולה בכם, רק כי כך
מחויב מן השם יתברך שהוא העילה, ומן השם יתברך שהוא העילה מחויב שאני אלוקיך.
והדבר שהוא מחויב אין לו שנוי, ותקבלו אותי לאלוה, כאשר דבר זה מחויב על כל פנים,
ולפיכך ואנכי לא אשכחך (שם מט, טו) כי דבר זה הוא מצד העילה." – מכיוון
שלעם ישראל אין יישות עצמית אלא כל כולו מהווה גילוי של כבוד ה' בעולם, לכן לא
ניתן לדבר במונחים של שכחה, כלומר הסרה מהקב"ה.
ישנה גם נקודה נוספת אותה מעלה המהר"ל:
מכיוון שהקב"ה הוא העילה של עם ישראל, כלומר מקיימם כל רגע ורגע ואנו תלויים
בו בכל שעה ושעה, לא שייך לדבר במונחים של שכחה ועזיבה ביחס לעמ"י. המשמעות
לכך שהקב"ה הוא העילה של עם ישראל היא שהוא בבחירתו, כביכול, מחייה אותנו בכל
שעה ושעה למען המטרה שלשמה נבראנו. ניתן להבין שכל זמן שאנו חיים כאומה או כשברי
אומה (לשברים יש עדיין זיקה למהותם המקורית), זהו זמן שבו הקב"ה מחייה אותנו,
כלומר זהו זמן שהקב"ה לא שוכח אותנו (לא מגרש אותנו מעל פניו).
בפסקה הבאה המהר"ל סוגר את הסוגריים
הגדולים שפתח ומחבר את כל מה שלמדנו לגזירת היוונים של הכתיבה על קרן השור:
"והנה התבאר בדבר זה דברי חכמי יוון
מה שרצו בזה שאמרו (ב"ר ב:ה ) כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל.
כי אמרו מצד שישראל עשו את העגל מיד שהוציא אותם ממצרים, אם כן מורה שאין להם
ח"ו חלק באלוקי ישראל. כי הדבר שהוא בעצם הוא ראשונה, והעגל היה
ראשון. וזהו מה שאמרו כתבו על קרן השור, לא אמרו כתבו על נייר, כי הקרן היה מן
השור עצמו, ורוצה לומר שעשו העגל, והחטא זה דבר עצמי להם ולא דבר מקרה ולכך אין
להם חלק באלוקי ישראל." – היוונים רצו להראות שכיוון שהעגל היה המעשה
המשמעותי הראשון של עם ישראל לאחר יציאת מצרים (בכך שזו הפעם הראשונה מאז יציאתם
שהקריבו קורבן), זה מראה שמצד מהותו של עם ישראל אין לו קשר לרבש"ע.
וכאן מסביר המהר"ל הסבר נוסף למסר אותו
מעבירים לנו חז"ל בכך שמתוך הגזרות שגזרו עלינו היוונים מזכירים דווקא את
הגזירה לכתוב על קרן השור:
"ואין לך דבר שהוא קשה יותר מן
הקרן, ואמרו כי דבר זה יש להם לישראל מצד קושי ערפם שיש בהם, וקושי ערפם בודאי מצד
עצמם, לכך העגל הוא מצד עצמם כמו שאמר השם יתברך במעשה עגל (דברים ט, יג יד) ראיתי
את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא. הרף ממני וגו'." – הקרן היא חומר קשה,
היוונים באו להזכיר את ערפם הקשה של עם ישראל. עורף קשה ועזות הן תכונות המורות על
כך שאני מחזיק מעצמי ושם את עצמי במרכז.
היוונים רצו להראות שזו הסיבה שהיתה מחשבה
א-לוקית להשמיד את עם ישראל לאחר מעשה העגל. כלומר, אם יש נקודת תורפה לעם ישראל,
נקודה שבה אין חיבור בינו לבין הקב"ה, הרי היא נקודת קשיות העורף. היא מהווה
את הסיבה שעלתה במחשבתו של הקב"ה להשמיד את העם לאחר חטא העגל. אם היא לא
היתה נקודה כל כך מהותית, לא היה חושב הקב"ה לעשות כן.
שאלה: אנו למדנו שהקב"ה לא עוזב ולא
יעזוב את עם ישראל בגלל החיבור המיוחד (המהותי) שיש בינינו, אם כך, כיצד בכלל עלה
במחשבתו להשמיד את העם לאחר חטא העגל, הרי זה סותר את כל מה שדנו בו עד עכשיו?
תשובה: לאחר מעשה העגל הקב"ה רק העלה
זאת כאפשרות, כאיום. מטרתו היתה להראות עד כמה חמור היה מעשה העגל. שמה שעם ישראל
עשו מהווה פגיעה כל כך עמוקה עד כדי כך שאפילו עם קשר כל כך מהותי לרבש"ע היה
ראוי להשמיד אותם.
כהערת אגב אזכיר שאנו מוצאים עונשים קשים
בתורה על אנשים שחיללו שבת למשל וכד', אך כאשר לומדים את התורה שבע"פ, כאשר
נגשים לגמרא, רואים שחכמים הציבו כל כך הרבה סייגים ותנאים עד כדי כך שעונש המוות
לא בר יישום. למשל, על מנת שאדם יקבל בבית דין עונש מוות על חילול שבת הוא צריך
שיגיעו שני עדים ויאמרו לו שאסור לעשות את המעשה שעושה עקב אב המלאכה שלו (למשל:
אם רואים אדם חורש צריכים לומר לו שהדבר אסור משום אב מלאכה של חורש, אם טעו ואמרו
אב מלאכה אחר, זה לא תופס) ושהעונש על כך הוא מיתה. אם תוך כדי דיבור (בערך 3-4
שניות) האדם אומר להם "אף על פי כן" וממשיך מיד לעבוד, ואם אנו בטוחים
שהוא הבין אותם ואם העדים אינם קרובים אליו וכד' רק אז אולי בית הדין ידון אותו
למיתה.
מדוע קיים הפער הזה שבין העונש עליו מדברת
התורה שבכתב, לבין היישום המעשי של ההלכות בתורה שבע"פ? – ההבדל כנראה נובע
מכך שהתורה שבכתב רוצה ללמד אותנו את העקרונות, ללמד אותנו עד כמה חמור מעשה חילול
השבת. אבל התורה שבע"פ מלמדת אותנו את היישומים המעשיים של העקרונות הללו
בשטח.
"כך אמרו היונים, ולא הבינו התשובה
על זה שאמר הכתוב (ישעיה מט, טו) ואנכי לא אשכחך: וכל זה, מפני שרצו האומה הזאת
לבטל מן ישראל מעלתם האלוקית העליונה שיש לישראל, ולכך גזרו עליהם לבטל מהם התורה
אלוקית. ואף גם מלכות הרביעית גזרו שמדות על ישראל בכמה וכמה דברים, אין זה דומה.
כי מלכות רביעית לא היו עושים זה בשביל שאמרו לנו המעלה העליונה האלוקית כמו שהיו
אומרים היונים, רק שהיו רוצים לכלותם כאשר לא היו עושים את אשר גוזרים עליהם, והיו
רוצים להרוג אותם לכך גזרו עליהם גזרות ושמדות. וזה היה עיקר כוונתם של מלכות
רביעית, שכל כוונתם ההריגה כמו שיתבאר. אבל היונים לא היה כוונתם בשביל לכלותם, רק
היו אומרים כי אין לכם חלק בו יתברך, רק כי לנו הוא המעלה האלוקית." – ההבדל שבין הגזרות של המלכות
הרביעית לבין אלו של מלכות יוון הוא שמלכות יוון רצתה לבטל מעם ישראל את מהותו
המיוחדת, את המעלה הא-לוקית העליונה שיש לנו. לעומת זאת, את המלכות הרביעית זה לא
עניין בכלל, הם רצו להרוג אותנו כי לא הסכמנו לקבל את החוקים שלהם. יותר מזה,
החוקים שלהם נועדו להכניס אותנו למצד של סכנת שמד, הם הרגו לשם הריגה.
בנקודה זו עובר המהר"ל לדון במלכות
הרביעית:
"ועוד ראה דניאל חיה רביעית, והיא
משניה מן כל חיותא (דניאל ז, ז) (משונה מכל החיות). וכבר אמרנו, כי דבר זה
נגד מה שהאדם כלול מן אלו שלושה דברים שהם: כוח גופני שיש באדם, ויש כוח נפשי, ויש
לאדם כוח שכלי. ואין אלו כוחות מחולקות, שאם כן יהיה לאדם ג' נפשות, כמו שכתב
הרמב"ם ז"ל בהקדמת הפרקים, אבל יש באדם כוח משותף לכל אלו ג' חלקים
ביחד, ואין כאן מקום זה לבאר, כי כך הם דברי חכמים בכל מקום," –
המהר"ל יסביר לנו שהמלכות הרביעית היא כנגד החלק באדם שמאחד את שלשת הכוחות
הראשונים עליהם למדנו. כפי שכבר למדנו, יש באדם שלשה חלקים: גופני, נפשי ושכלי.
הרמב"ם, בפרק הראשון של שמונה פרקים מזכיר עניין זה ומדגיש ש"נפש האדם
אחת".
באמרו
"נפש האדם אחת" כוונתו של הרמב"ם לומר שמהנפש נובעים כל כוחות
החיים, וכל הכוחות הללו הם ביטוי של הנפש הזו. זו גם כוונתו של המהר"ל.
בתקופתו של הרמב"ם היתה מקובלת בין הרופאים (ובראשם גאלינוס[1]) התפיסה
לפיה לאדם יש שלש נפשות המובאות להלן בסדר עולה: הנפש "הטבעית" - משותפת לכל אורגניזם חי והיא אחראית לפעולות
ההזנה, הצמיחה והריבוי. הנפש ה"חיונית" משוכללת יותר, משום שהיא כוללת
תנועה, תחושה, התעוררות רגשות ודמיון; לפיכך היא נמצאת רק בבעלי חיים ולא בצמחים.
הנפש המשוכללת ביותר היא ה"נפשית" המציינת את היכולת השכלית, וזו אינה
נמצאת לא בצמחים ולא בבעלי החיים אלא רק באדם.
הרמב"ם
מבקר את תפיסתו של גאלינוס ומביא כראיה את דברי הפילוסופים בדבר זה, שגם הם סוברים
שנפש האדם היא אחת ומה שאמרו שהיא מתחלקת הכוונה להתחלקות פעולותיה.
מעניין
להביא בהקשר זה את הערתו של הרב ד"ר אליהו אביעד[2] בדבר ביקורתו של הרמב"ם על גאלינוס:
"הרמב"ם הקדים את תקופת הרנסאנס בביקורתו החריפה על גאלינוס ובמיוחד
ביקר את התנהגותו הלא הוגנת בפולמוס ואת התרברבותו המופרזת, שהביאה אותו לעסוק
בעניינים שאינו בקי בהם. ברוב יהירותו העז גאלינוס לחלוק על הגדולים ממנו, כמו
אריסטו, בפיזיקה ובמטאפיזיקה ואף השווה עצמו למשה רבנו. להלן קטע אחד מדברי
הביקורת האמיצים של הרמב"ם: "זה גאלינוס הרופא השיגוֹ מזה החולי
[=היהירות] מה שהשיגו רבים, אשר הם ממנו בחכמה... היה בקי ברפואות ומומחה מאוד מאוד...
והביאוֹ זה לדבר בדברים שהוא חסר בהם ויטה לטעות בהם. וישיב על דברי אריסטו, כמו
שידעת, בהגיון וידבר באלהיות ובטבעיות... אבל הגיעה סכלותו לתכלית בשיעור
(=בהערכת) עצמו, שהקיש בין עצמו ובין משה רבנו ע"ה, ויִ חֵס לעצמו השלמות ויִ
חֵ ס הסכלות למשה רבנו ע"ה, חלילה... גאלינוס הוא הסכל באמת..."
פרקי משה ברפואה, מלחמת הקודש בגאלינוס, עמ' 365 ואילך(."
מדוע
חשוב לנו להבין שנפש האדם אחת? – כיוון שללא הנחת יסוד זו לא תיתכן תורת מוסר. אם
לאדם יש שלש נפשות הוא יכול "לזרוק אחריות" ולומר שלא הוא אחראי למעשיו
אלא הם נובעים מנפש מסויימת שקיימת בו. למשל: נשאל אדם: "למה אתה כועס"?
ויענה: "אני לא כועס, זו הנפש ההרגשית שלי, היא כועסת, אבל הנפש השכלית שלי
נשארה רגועה". כלומר, אם אין נפש אחת נוצר מצב שאין לאדם אחריות על מעשיו
ומכאן שאי אפשר לשפוט אותו ואיש הישר בנפשותיו יעשה.
"ובארנו דבר זה בכמה מקומות ואמרנו,
כי הדבור מן האדם מה שנקרא האדם חי מדבר הוא הכוח רביעי אשר הוא כולל האדם בכל שלש
כוחות שלו, שנקרא כל האדם חי מדבר. וזה מפני שהדבור כולל כל הג' חלקים, כי הדבור
על ידי הלשון שהלשון הוא גופני, והוא צריך לפעול הדבור על ידי הנפש שהיא נפש
פועלת, וכל דבור הוא צריך גם כן אל השכל, שהרי הבהמה שאינה שכלית אין לה הדבור."
– המהר"ל מלמד אותנו שהכח המאחד שקיים באדם הוא כוח הדיבור. יש לציין שכאן
המהר"ל מדבר על איחוד כוחות הנפש בדיבור, בספר נצח ישראל[3] ניתן לראות שמסכים לדברי
הרמב"ם על איחוד כוחות הנפש מהצד הפנימי, כלומר שיש כוח אחדותי ששלושת הכוחות
הללו מהווים את הביטוי שלו.
"ולפיכך כאשר השם יתברך העמיד ארבע
מלכויות מושלים בעולם, ראוי שיהיו כפי עניין האדם אשר אליו ראוי הממשלה. ולכך ראה
דניאל חיה ד' משונה מכל החיות, מפני כי חיה רביעית יש בה של אלו ג' כוחות, והיא
כולל כל ג'. אבל ג' מלכויות הראשונות, כל אחד ואחד מהם חלק אחד, רק המלכות הרביעית
כולל כולם." – המלכות הרביעית כוללת בתוכה את שלשת המלכויות האחרות
ומקבילה לכוח הדיבור של האדם. זו הסיבה שהיא משונה משאר המלכויות.
[1]
גאלינוס חי במאה ה-2 לספירה ובמשך אלף וחמש מאות שנה בקירוב נחשב היה לסמכות
העליונה ברפואה. רק בתקופת הרנסאנס קמו עוררין על תורתו (מונטנר, פרקי משה, הקדמה,
עמ' (VIII יש חוקרים הסבורים שאין כוונת
הרמב"ם לגאלינוס אלא להיפוקראטס, הנחשב בעיניו לגדול הרופאים. סביר להניח
כי הרמב"ם מתכוון לגאלינוס, כיוון
שזאת הייתה הדעה הרווחת בקרב הרופאים הערבים שהרמב"ם מרבה לצטטם בכתביו
הרפואיים. הרמב"ם עצמו אומר על גאלינוס: "היה בקי ברפואות ומומחה מאוד
מאוד, יותר מכל אשר שמענו ספורו"
[2]
בסיפרו "מורה נבוכי הנפש" פרק ב' הערה 3
[3]
פרק ד' (ותודה לרב בנימין טבדי על ההפניה)
תגובות
הוסף רשומת תגובה