נר מצווה - שיעור 13

בס"ד


להאזנה לשיעור לחץ כאן

אנו ממשיכים בסדרת השיעורים לעילוי נשמת סבי, שלמה בן זיסו.

כעת מביא המהר"ל מדרש שמדגיש את צד ההעדר שבמלכות הרביעית על פני שאר המלכויות. כל המלכויות משבחות ומקלסות את הקב"ה חוץ מהמלכות הרביעית.

וזה שאמר במדרש (ויקרא רבה יג, ה):

דבר אחר, את הגמל, זו בבל, כי מעלה גרה הוא, שמקלסת להקב"ה (= משחק מילים של מעלה את גרונו). ר' ברכיה ור' חלבו בשם ר' ישמעאל בר נחמן, כל מה שפרט דוד כלל אותו רשע בפסוק אחד, שנאמר (דניאל ד') כען אנה נבוכדנצר משבח ומרומם ומהדר למלך שמיא, משבח, (תהלים קמז) שבחי ירושלים את ה', ומרומם (שם ל) ארוממך ה', ומהדר (שם קד) ה' אלוקי גדלת מאוד הוד והדר לבשת, די כל מעבדוהי קשוט (=שכל פעולותיו אמת), (שם קלח) על חסדך ועל אמתך, די כל ארחתיה דין (שם צו) (=שכל אורחותיו דינים) ידין עמים במישרים, ודי מלכין בגוה (שם צג) (=ושהמלכות אצלו) ה' מלך גאות לבש, יכל להשפלה (שם עה) (=יכול להשפיל) וכל קרני רשעים אגדע. ואת השפן, זו מדי, כי מעלה גרה הוא, שמקלסת להקב"ה שנאמר (עזרא א) כה אמר כורש מלך פרס (הפסוק המלא הוא "כל ממלכות הארץ נתן לי ה-לוקי השמים..."). ואת הארנבת, זו יון, כי מעלת גרה היא, שמקלסת להקב"ה. אלכסנדרוס מוקדון כד הוי חמי לר' שמעון הצדיק (=כשהיה רואה את ר' שמעון הצדיק) אומר ברוך ה' אלוהי של שמעון הצדיק. את החזיר, זו אדום, והוא גרה לא יגר, שאינה מקלסת להקב"ה. ולא דייה שאינה מקלסת, אלא מחרפת ומגדפת ואומרת (תהלים עג) מי לי בשמים." – הערה לגבי המדרש, שמעון הצדיק ואלכסנדר מוקדון לא חיו באותה תקופה ולכן מבחינה היסטורית לא יתכן מפגש בין שניהם. הרעיון מאחורי המדרש הוא שמי שמסמל את מהותה של מלכות יוון, אלכסנדר מוקדון, ברצותו להרחיב את גבול יוון, לכבוש את העולם ולהשליט את התרבות היוונית, כורע ברך כביכול בפני הסמל של חכמי ישראל המבטא את החכמה הא-לוקית.

"ופירוש זה כמו שאמרנו, כי כל המלכויות אין דבק בהם ההעדר, שהרי גררה מלכות אחריה (כלומר, בשאר המלכויות לא דבק ההעדר כיוון שלא ביטאו את סופה של תקופת ארבע המלכויות). ואף על גב דגם כן כל מלכות ומלכות כאשר גררה מלכות אחריה, זה גם כן העדר שמגיע בסוף. מכל מקום אין דבק ההעדר בעצמו של מלכות (כלומר, אף על פי שבסופו של דבר המלכויות מבטאות את ההעדר שקיים בעולם וכל אחת נושאת בקרבה את סופה שלה. אין ההעדר הזה שמחובר אליה מהווה את מהותה. כלומר, מהותה של מלכות יוון אינו ההעדר אלא החכמה), רק במלכות רביעית שדבק בה ההעדר הגמור. וכל העדר מביא הוויה חדשה כמו שידוע, ולכך ההעדר הזה מביא שתחזור ההוויה לישראל (כפי שהזכרנו קודם, מהותה של המלכות הרביעית הוא ההעדר כיוון שהיא מהווה את סוף תקופת המלכויות ותחילת תקופת מלכות ישראל). ולכך מלכות ד' נקראת חזיר, שתחזור המלכות לישראל, כלומר שמצד ההעדר שדבק במלכות ד' מביא ההוויה אל מלכות ישראל. כי ההעדר הוא סבה אל ההוויה כמו שידוע דבר זה למשכילים בחכמה, ולכך מלכות ד' הוא חזיר (הרעיון הוא שאם מסתכלים על העולם רואים שלפני שנוצרת הוויה מסויימת קודם לה העדר, למשל: לפני שהצמח צומח, הגרעין מתכלה. לפני שרעיון חדש תופס את העולם ישנה מרידה ברעיון הקודם. לפני הבגרות מגיעה תקופת הנעורים שמהותה היא מרידה בתקופת הילדות). ומפני כך המלכות הזה נמשלה לברזל שהוא משחית הכל, וכמו שדבק בעצמה ההעדר ולכך היא רוצה להעדיר ולהשחית הכל.


ויש לך להבין ולדעת, כי השם יתברך אשר סידר בבריאה ארבע מלכויות, ואף כי המלכויות האלו הם מצד חסרון הבריאה כמו שאמרנו, מכל מקום אי אפשר שיהיו ארבע מלכויות מסולקים מן סדר העולם לגמרי עד שהם יוצאים לגמרי מן השם יתברך. אבל בודאי יש להם בחינה במה שהם מתחברים אל השם יתברך (מכיוון שבסופו של דבר המלכויות נבראו על ידי הקב"ה, יש להם חיבור אליו בנקודה מסויימת). ולכך מרמז על ג' הראשונים גמל שפן ארנבת, ולאלו יש לכל אחד ואחד סימן טהרה, דהיינו שהם מעלי גרה. וסימן טהרה זה הוא בנסתר, ומורה זה כי מצד הנסתר יש לאלו ג' מלכויות חיבור וצירוף אל השם יתברך מצד מה, ואין דבר זה סימן טהרה בפועל הנגלה רק סימן טהרה נסתר. אבל מלכות רביעית אין לה סימן טהרה בנסתר רק בנגלה, כי החבור שיש למלכות הד' אל השם יתברך שכך מראים עצמם כאלו הם טהורים. ודבר זה מורה על אמיתת מלכות רביעית שפושט טלפיו ומראה כאילו הוא טהור (ויקרא רבה יג, ה), ואין דבר זה דבר עצמי אל המלכות רק שמראה עצמו כאלו הוא טהור, ולכך סימן טהרה הוא בטלפיו אשר הם נגלים." – וכאן ניתן להעלות שאלה, כיצד יכול להיות שלמלכויות יש צד של קשר אל רבש"ע, והרי כל מהותם היא הסתרת גילויו? לכן מדגיש לנו המהר"ל שבשלוש המלכויות הראשונות הקשר הוא פנימי, כלומר כאשר אנו בוחנים כל מלכות ומלכות במשקפים רגילות, רואים את ההסתרה שיצרו, כל אחת בתחומה. אבל בעומק הדברים כל אחת מבטאת צד מסויים של מלכות ה' – בצורה שגורמת הסתרה אמנם, אבל בבסיסה היא נובעת  מחיבור פנימי.


למה הכוונה? – מלכות בבל מבטאת, כמו שלמדנו, את הרצון לשלוט. אם נביט בצורת השלטון האבסולוטית אותו מבטאת, נוכל לעשות קל וחומר וללמוד על תכונת השלטון המוחלטת של רבש"ע. כלומר, היא מבטאת את תכונת המלוכה של הקב"ה.

אם נביט על מלכות פרס, המבטאת את הרצון לבלוע הכול ולהשיג הכל , נוכל לקחת את הרצון החומרי הזה וליישם אותו לצד הרוחני, הכיסופים והשקיקה לקרבת ה'. מלכות זו ביטאה באופן חומרי רצון רוחני. וכך גם ביחס למלכות יוון, רצונם להשליט את השכל האנושי על כלל העולם מהווה ביטוי חומרי למטרה של השלטת השכל הרוחני, שמטרתו גילוי וחשיפת שם ה' בעולם.

יוצא שכל מלכות ומלכות ביטאה מגמה רוחנית באופן חומרי. היא היוותה את "הצד האפל" של אותה תכונה כפי שהיא באה לידי ביטוי בעולם.

אבל לא כן מלכות אדום. אצלה החיבור לרבש"ע לא היה פנימי, לא נבע מביטוי של תכונה פנימית שהרי כל מהותה הוא ההרס וההעדר. החיבור לרבש"ע נעשה באופן חיצוני, בעשיית פעולות תחת האצטלה של עבודת ה'. ניצלו את הדת לצורך השגת מטרותיהם בלבד. אנו מתייחסים לנצרות כאל חלק ממי שביטאו את אותה המלכות ניתן להדגים זאת היטב: אם זה במסעי הצלב – שיצאו למלחמה בשם הדת על מנת להשיג שלהם ולעבודת הא-ל אין שום קשר, ואם זה בהכשר לעשיית חטאים (שהרי החוטא היה מתוודה והיה מיד מתכפר לו, מה שפותח לו פתח להמשיך לחטוא ולהרגיש טוב עם עצמו. הדבר התבטא ביתר שאת בהמצאת כתבי המחילה כאשר הכנסיה הקתולית היתה קצרה במזומנים).

"ויש בני אדם שואלים, והיכן רמז מלכות ישמעאל שהיא מלכות רבתא ותקיפא?

ותשובת שאלה זאת מה שלא זכר מלכות ישמעאל, כי לא יחשב הכתוב רק המלכות שקבלו מלכות קדישין עליונים, שירשו מלכות ישראל וכוחם, והם אלו ארבע מלכויות, ואם לא שבטל מלכות ישראל לא הגיע להם המלכות. אבל מלכות ישמעאל לא ירש כוחו מן מלכות ישראל, כי כוחו ותוקפו נתן לו השם יתברך בפני עצמו בשביל שהיה מזרע אברהם, והשם יתברך אמר (בראשית יז, כ) ולישמעאל שמעתיך. והנה נתן השם יתברך כוח ותוקף לישמעאל בפני עצמו, ומזה אין מדבר כאשר מזכיר אלו ארבע מלכויות, רק אשר ירשו כוח ותוקפם של ישראל ובסוף יחזרו הם המלכות לישראל. ויותר נראה לומר כי ישמעאל הוא בכלל מלכות פרס, והוא בכלל מלכות שניה. ואף על גב שאמרו ומלכות אחרי הוא פרס, לא כתיב פרס בפירוש בכתוב אלא רוצה לומר כי פרס הוא בכלל מלכות תנינא."

ישנן שתי סיבות מדוע אין מלכות ישמעאל נמנית כחלק מהמלכויות:
הסיבה הראשונה נובעת מתוקף העובדה שכל אחת מהמלכויות מבטאת איזשהו חסרון שיש בעולם שגורם להסתרה בפני כבוד ה'. ההסתרה הזו מקורה בבריאה, זוהי תכונה של העולם, והיא עתידה להיגמר עם בו המשיח ועליית קרנה של מלכות ישראל. רק המלכויות שבאו על חשבון ישראל, שגרמו לחורבן של עם ישראל או ניסו לקחת את תפקידו ההיסטורי נמנות כאן.

מקורה של מלכות ישמעאל לעומת זאת בברכה שנתן הקב"ה לאברהם אבינו. מלכות זו לא נובעת מחסרון אלא מתוספת ברכה. מעניין לציין את דברי ספר חסידים[1]: "והמלאך שאמר להגר הרבה ארבה את זרעך היה ממונה להרבות זרע ישמעאל, ואם יקשה אדם מה ברכה היא שבישר הקב"ה לאברהם אבינו להרבות זרעו של ישמעאל, ולבסוף אין להם חלק בא-לוהי ישראל, כך יוכל לומר בעשרת השבטים, אלא בימות המשיח יהיו טובים ועובדים לישראל, כדכתיב (ישעיה ס' ז') כל צאן קדר יקבצו לך. ועוד בימי אברהם היו שומרים מצוות, ואחר דורות טעו..." - דבר זה מתקשר גם למדרש שאומר שישמעאל חזר בתשובה בסוף ימיו.

הסבר נוסף שמביא המהר"ל הוא שמלכות ישמעאל כלולה במלכות פרס. כלומר יש קשר בין מלכות פרס שתכונתה הבליעה לבין מלכות ישמעאל. במכילתא נאמר על מלכות ישמעאל: "..נגלה על בני ישמעאל, אמר להם מקבלין אתם את התורה, אמרו לו מה כתוב בה, אמר להם לא תגנוב, אמרו לו בזו הברכה נתברך אבינו" – כלומר, התכונה שמאפיינת את המלכות הזו היא הגנבה, לקיחת דבר שאינו שלו דבר שמזכיר באופן מחשיד את תכונת הבליעה הפרסית.

הגמרא מספרת לנו שהאנשים החיים במדבר עובדים את המים ואילו שוכני איי הים עובדים את האש. מסביר הרב אורי שרקי שכל עם עובד את מה שחסר לו. את הדבר הזה ניתן גם להדגים על הדתות הקיימות כיום: הנצרות, שקוראת לעצמה דת האהבה והשלום התקבלה על ידי עמים שעסקם העיקרי היה מלחמה ושפיכות דמים, ואילו האסלאם, דת החוק הקשה, הדין, התקבלה על ידי מי שלא היו להם גבולות בתחום הגניבה, ההשתלטות וכד'. הוא ממשיך ומעיר: ומה זה אומר עלינו, העם שהמוטו המרכזי שלו הוא האחדות.

"כמו שפרשנו למעלה, כי ערך ארבע מלכויות אל מלכות ישראל כערך החיה אל האדם, וכמו שהחיה כוחה הוא מצד גופה, ואם אין בהאדם מצד השכלי כוח על החיה לצוד אותה בחכמה שהוא כוח האדם, אין האדם יכול לעמוד נגד החיה מצד כוח גופני הגדול אשר יש לחיה. וכך האומות, אם אין לישראל מעלתם האלוקית הנבדלת, אין ישראל יכולים לעמוד נגדם מכח גודל כוחם." - כשם שלחיות יש תכונות בהן הן טובות יותר מהאדם, הצ'יטה רץ מהר יותר, היונה מנווטת יותר טוב וכן על זו הדרך, כך גם לאומות העולם יש כוחות גדולים יותר מאשר הכוח הקיים בעם ישראל.

ישנה איזושהי טעות לפיה חושבים שלעם ישראל יש את הכשרון הכי מתקדם ביחס לכל תחום שהוא. טוענים שאנו יותר טובים משאר האומות בפילוסופיה, טכנולוגיה ועוד. אך די במבט מהיר בכדי להיווכח שאין אלו פני הדברים. כל אומה נתברכה בתכונה מסויימת ובכשרונות מסויימים אותם היא צריכה לנצל על מנת לקדם את העולם. מטרתו של עם ישראל היא לכוון את האומות למימוש הייעוד הזה. אין אנו צריכים להיות האומה בעלת הכי הרבה פרסי נובל, זה נחמד אך זה אינו מבטא את תפקידנו כעם.

המעלה של עם ישראל על פני שאר האומות מתבטאת בשאיפה ובחיבור לקודש. וכשם שהאדם נבדל מהחיה בצד השכלי שלו, כך עם ישראל נבדל מהאומות בצד הרוחני שלו. מתוקף היותנו מקושרים לקודש יש לנו יכולת לעמוד מול אומות בעלות כוח רב וכשרונות גדולים יותר משלנו.

"אמנם, כמו שכל גוף גשמי והוא בעל קץ ותכלית, וכך אל כוח האומות קץ ותכלית (מכיוון שהמלכויות מבטאות כוחות גופניים, או במילים אחרות כוחות הנוגעים לפעילותו של האדם במסגרת חוקי העולם הזה, מכיוון שכך, ברגע שיגיע יומו של העולם הזה ונהיה מוכנים לעולם הבא, הם יגוועו). אבל השכל הנבדל אינו בעל תכלית, כי השכל אין לו גבול ותכלית, ולכך אין למעלת ישראל שהיא מעלה אלוקית הקדושה קץ ותכלית (מכיוון שעם ישראל מבטא את הצד השכלי של המציאות והרי לשכל אין תכלית, לכן עם ישראל אינו כלה). רק כאשר הגשמי גובר על השכל יש ביטול אל השכל כאשר דבר זה ידוע, מכל מקום הגשמי מצד עצמו יש לו קץ וגבול כמו שאמרנו. וכאשר יש ביטול לגשמי אז אין מעכב ומבטל אל השכלי הנבדל, והשכל נשאר בלבד כאשר פסו תמו כוח הגוף. וכמו לעת הזקנה אז כלה כוח הגוף ויתחזק אז כוח השכלי והוא בגבורתו, כי חומר האדם בילדותו גובר על השכלי ובעת זקנותו אז מסתלק הגשמי ונשאר השכל בלבד, וכאלו היה האדם כולו שכלי. וכך בודאי הכוחות של ארבע מלכויות שיש להם כוח שאינו נבדל גוברים על ישראל מתחילת העולם, אבל בסוף ימי העולם אז יסתלקו כוחות אשר הם כוח גופני, ויתגבר כוח ישראל הקדוש הנבדל ולא יהיה להם שום מונע, ואלו דברים ברורים מאד."







[1] סימן תתרנ"ז

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז

קול הנבואה - שיעור 10

קול הנבואה - שיעור 9