שמונה פרקים להרמב"ם - שיעור 1

בס"ד

להאזנה לשיעור לחץ כאן



גלינוס ריפא את הגוף/ והרמב"ם גוף ונפש./
ידיעותיו קנו לו שם כרופא הדור/ הוא ידע לשכך את כאב הבערות/
לוּ באה הלבנה לידיו/ היה מרפא את כתמי פניה..."[1]
קצת רקע
אנו מתחילים את המסע שלנו בעיר קורדובה שבאל-אנדלוס, הלוא היא ספרד. התאריך הוא י"ד בניסן, ערב ליל הסדר, והשנה היא ד'תתצ"ח – 1138. בתאריך זה נולד מי שלימים יכונה הנשר הגדול, הרמב"ם, רבי משה בן מימון. הוא היה ענק בתורה, אותה למד מאביו ר' מימון הדיין ומכתבי רבו של אביו הר"י מיגאש. נוסף עליהם גם הושפע ולמד גם מדברי הרי"ף, רבי יצחק אלפאסי (שהיה רבו של הר"י מיגאש). עמקותו וחכמתו עוד ישפיעו הרבה דורות לאחר מותו. כמות המפרשים לדבריו מגיעה אם לא לעשרות אז למאות ואולי אף יותר.
אך לא בזאת בלבד הסתכמה חכמתו, נוסף ללימודיו התורניים למד מתמטיקה, רפואה ופילוסופיה אותם למד ממורים ערביים. בפירוש המשניות רבנו מזכיר "חכמת הלימודים","ספר השאלות הטבעיות"",לימודים מופתיים רבים וחכמת התכונה"",חכמת הרְאִיות,""ספר החרוטים","ומשיכת המשקלים", את עיקר השכלתו הרפואית שאב מספרים קדומים, שאת תורתם תמצת בחיבוריו העוסקים ברפואה.
חכמתו הרפואית משפיעה עד ימינו אנו, למשל הרמב"ם הוא זה שהכניס לתודעה את מה שלימים יקרא רפואה מונעת. נקודה נוספת שמעניין להזכיר היא שבכתבי הרפואה שלו ניתן למצוא התייחסויות למחלות מודרניות.
כאשר היה בן עשר נאלצה משפחתו לעזוב את קורדובה עקב פלישת השבטים הברברים האסלאמיים אל-מואחידון שרדפו את היהודים.
לאחר עשר שנים ניסתה משפחתו להתיישב בפאס שבמרוקו אך לאחר כחמש שנים נאלצו לעזוב – שוב, בגלל האל-מואחידון. יש טענות הסטוריות שבאותה תקופה אולץ הרמב"ם להתאסלם למראית עין אך הין שנויות במחלוקת[2].
הגיע לארץ ישראל ולבסוף היה במצרים. במשך שנים הוא התפרנס מהשקעות של אחיו, דוד, אך לאחר שאחיו טבע בהודו ב-1177 עבד הרמב"ם כרופא ואף הפך לרופאו האישי של הווזיר (המשנה למשך) אלפאצ'ל שהפך מאוחר יותר למלך. אם אתם שואלים מי זה אלפאצ'ל? הרי הוא בנו של צלאח א-דין.
הוא ריפא לא רק את המלך אלא גם את המון העם, ובאיגרת ששלח לאבן תיבון הוא מדבר על כך שאין לו זמן לעסוק בתורה כיוון שעוסק ברפואה[3]:
"...אני שוכן במצרים (=בפוּסְטָאט) והמלך שוכן בקאהרה (=קהיר)... אי אפשר לי מבלתי ראותו בכל יום בתחילת היום... כללו של דבר - כל יום אני עולה לאל-קאהרה בהשכמה (=מוקדם בבוקר), וכשלא יהיה שם שום מכשול... אשוב למצרים (=פוסטאט) לאחר חצי היום... ואמצא האכסדראות (=המסדרונות) כולן מלאות גויים, בהם חשוב ובלתי חשוב… ושופטים ושוטרים... ואצא לרפאותם ולכתוב להם [פתקאות ונוסחאות חולייהם]... עד הלילה... ואני שוכב פרקדן מרוב העייפות..."
כפוסק, נשלחו אליו אגרות מרחבי העולם, מפורסם הוא שקהילות תימן היו איתו בקשר רציף. אגרת מפורסמת ששלח להם היא איגרת תימן שם שאלוהו על אחד שטוען שהוא המשיח ועונה להם כיצד יש להתמודד מולו.
הרמב"ם נפטר בקהיר (בזמנו נקראה פוסטאט) בשנת 1204. על פי המסורת ביקש שיעבירו את גופתו לארץ ישראל ואכן ציון קברו מצוי כיום בטבריה.

הפולמוס על ספרי הרמב"ם – למה היו שרפו את ספריו?
הרמב"ם היה חדשן בשיטת לימודו ובמה שרצה להנחיל. אחד הכללים היסודיים שלו, וכפי שנראה בהמשך הוא, "שמע האמת ממי שאמרה" – כלומר, לא משנה מיהו מקור הדברים, יהא זה יהודי, נוצרי, מוסלמי, יווני או כל מקור אחר, אם יש אמת בדבריו יש לזקקה ולהשתמש בה. עקב כך, ניתן למצוא בכתביו ובדבריו (בייחוד בספר מורה הנבוכים) ציטוטים של אריסטו ודיון בהם, ויכוח עם כתות מוסלמיות ועוד. הדבר לא היה נוח בעיני חכמים בתקופתו והמון העם. למשל, שיר שנכתב נגדו:

"מורה נבוכים החרש, פיך בלום / הן הדברים לא שמענו עד הלום
ישאו עוונם אומרים כי הכתב משל / והנביא אשר איתו חלום".
אך ההתנגדות אליו לא הגיעה מהצד ההגותי בלבד אלא גם שיטתו ההלכתית. הרמב"ם חיבר ספר בו קיבץ את כל ההלכות למסקנה מהגמרא, המשנה תורה בו קיבץ את כל ההלכות המופיעות בגמרא. דבר זה מהווה חידוש גדול שלא היה קיים עד לתקופתו. בהקדמתו לספרו זה כותב: "כללו של דבר, שלא יהא צורך אחרי התורה בספר אחר זולתו כדי ללמוד ממנו שום דבר ממה שצריך בכל התורה..." וכך שכותב לאחד ממעריציו, ר' יוסף[4]:
"לפי שהתכלית המכוונת במה שחובר בתלמוד וזולתו כבר נכרתה ואבדה (שהמטרה היתה ללמד את ההלכות אבל הפכו את לימוד הגמרא לפלפול) ותכלית הלמדנים כלוי הזמן במשא ומתן שבתלמוד, כאלו הכוונה והתכלית היא האמון בויכוח, לא זולת זה. וזו לא היתה הכונה הראשונה, אבל המשא ומתן והוכרח אמנם נפלו במקרה: כאשר היה מאמר שקול, ופרשו אחד בפרוש, ופרשו אחר בחלופו - הוצרך כל אחד מהם להראות אופן ראייתו ולהכריע פרושו. והכונה הראשונה אמנם היתה ידיעת מה שצריך לעשותו או להיזהר ממנו. וזה מבאר לשכמותו. ולפיכך נחלצנו אנחנו אל המכוון הראשון להקל זכירתו - יתר על כן: להודיעו, לפי שכבר אבד בתוך כל דברי המשא ומתן והנחנו מה שזולתו למי שיבחר ויעשה אימונו..."
עקב מפעלו של הרמב"ם, דעותיו, שיטתו והסתמכותו גם על אריסטו התעורר עליו כעס מצד חכמים רבים שראו בו סכנה למסורת. הפולמוס החל עוד בחייו ונמשך גם לאחר מותו. בעיר מונפליה שבצרפת בשנת 1232 שיגרו רבי שלמה בן אברהם, רבינו יונה מגירונדי ורבי דוד בן שאול מכתב לרבים מחכמי צרפת – וביניהם בעלי התוספות והוטל חרם על ספריו. מנגד עמדו סנגורים לרמב"ם כמו ר' דוד קמחי (הרמ"ק).
לפי טענתו של רבי אברהם בן הרמב"ם פנו המתנגדים לרמב"ם אל האינקוויזיציה וכך מתאר את פנייתם רבי דוד קמחי: 
"אתם שורפים באש את האפיקורסים שלכם, ומדוע תעלימו עין מאפיקורסינו? בני עמינו רובם מינים וכופרים, כי נפתו לדברי רבי משה ממצרים(הרמב"ם) אשר כתב ספרי מינות. ואתם מבערים את המינים שלכם, בערו נא גם את המינים שלנו וצוו לשרוף את הספרים ההם, והם ספר מדע וספר מורה" – ואכן זה מה שנעשה.
רבינו יונה, שהוזכר בין המתנגדים לרמב"ם, שינה את דעתו בעקבות שריפת הספרים ואף טען ששריפת התלמוד בפריז שהתרחשה לאחר מכן, בשנת 1244, אירעה כעונש משמים על שריפת ספרי הרמב"ם. אחת הפעולות המפורסמות שנקט רבינו יונה בעקבות כך היא כתיבת ספר "שערי תשובה", ככפרה על התנגדותו המעשית לספרי הרמב"ם.

מבוא לשמונה פרקים

"שמונה פרקים" הוא חלק מפירוש הרמב"ם למִשנָה, ובאופן ספציפי יותר: זוהי הקדמתו לפירושו למסכת אבות שבמשנה.
הפירוש למִשנָה (שכונה על ידי תלמידיו "ספר המאור"), הוא מחיבוריו המוקדמים של הרמב"ם, שהתחבר בעיקרו בשנות העשרים לחייו במהלך נדודיו ובתנאים קשים. הוא החל בכתיבת הפירוש למשנה בסביבות 1160 בהיותו במרוקו (לשם הגיעה משפחתו אחרי שנאלצה לעזוב את ספרד), והוא בן 23 (לפי עדותו בסוף החיבור) וסיים אותו במצרים בהיותו בן 30.[5]  כמרבית ספריו (להוציא "משנה תורה") נכתב גם זה בערבית-יהודית.  
עיקר התוכן של מסכת אבות הינו אמרות המוסר של חכמים. בשמונה פרקים מופיעים מספר עיקרי אמונה המשמשים הקדמה ללימודי המוסר והבנתו כחלק מהקשר כללי וגדול יותר. כלומר, המוסר אינו תחום העומד בפני עצמו אלא הוא חלק מתמונה כוללת יותר וכפי שנרחיב כעת.

מוסר
אבל לפני הכל, מה פירוש המילה "מוסר"? – באופן כללי, המילה מוסר מגיעה מחפצים הקרויים "מוֹסְרוֹת". כפי שנאמר: "כה אמר ה' אלי עשה לך מוסרות ומטות ונתתם על צוארך"[6] ומפרש רש"י – הם רצועות העול. כלומר, מוסרות הן אותן רצועות שקושרות את המשא אל הבהמה. אותו דבר הוא המוסר, הוא מהווה את אותו דבר שמיישר את האדם ומונע ממנו לסטות לכיוונים לא רצויים.

בנקודה זו צצות ועולות הרבה שאלות: מהו הכיוון הרצוי אליו מוביל המוסר? האם יש כזה כיוון? מי אמר שהוא רצוי? וגם אם נניח שיש כיוון רצוי, לשם מה צריך מוסר? אז לא נגיע לכיוון הרצוי הזה, אז מה?

בתחילה נביא את דעת הפילוסופים בנושא ולאחר מכן ננסה להבין מה השקפת היהדות. בפילוסופיה של המוסר אנו יכולים לראות שני כיוונים מרכזיים:

חכמי הסטואה[7] טענו שהתכונה העליונה של האדם היא התבונה והיא בהכרח מוסרית. כל תשוקותיו של האדם מצייתות לה כך שהאדם אינו מונע מדחפים רגעיים ולכן יש תמיד לקיים את צו המצפון (הנובע מן התבונה) בין אם הוא מועיל לאדם או מזיק לו. אסכולה זו מזכירה קצת את דבריו של הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט שדיבר על ה"צו הקטגורי" של התבונה אליו יש להישמע.

גישה זו נקראת: "מוסר דאונטי" – דְאֹון ביוונית משמעותו "חובה". כלומר, לפעולות מסויימות יש ערך חיובי או שלילי בפני עצמן וזאת בנפרד מהערך של תוצאותיהן. למשל: יש ערך חיובי לאמירת אמת ואין שום תירוץ שיצדיק לשקר. האמת, לפי תפיסה זו, היא ערך מקודש ולכן במצב בו ישנו רוצח שרודף אחרי אדם, עוצר אנשים ברחוב ושואל אותם: "סליחה אדונים נכבדים, להיכן הקורבן שלי ברח?" – לפי קאנט, יש לומר את האמת כיוון שהאמירה עצמה היא חיובית (אף על פי שתוצאותיה שליליות). כלומר, המוסר אינו משמש ככלי להשגת מטרה כלשהי אלא יש לו ערך בפני עצמו. אגב, דוגמא זו הובאה נגד תפיסתו של קאנט על ידי הפילוסוף השוויצרי בנז'מן קונסטן.

לעומת גישה זו ישנה שיטה אחרת הקרויה: "תועלתנות" – טלאולוגיה. גישה זו רואה את המוסר כבעל תכלית. כלומר, כדי להחליט אם משהו היא מוסרי או לא,  בוחנים אותו ביחס לתועלת הכללית אותה הוא מביא. אם הוא "מביא את הטוב הרב ביותר למספר הגדול ביותר של אנשים". אם לשבת בבית ולראות סרטים כל היום גורם לאנשים להתנוון, זה יחשב כפעולה לא מוסרית. אבל אם לשבת בבית מונע מאנשים להדביק אחד את השני במחלות, זה יחשב כפעולה מוסרית. הוגים מרכזיים של גישה זו הינם: ג'רמי בנת'ם וג'ון סטיוארט מיל. ניתן לזהות גישה זו גם עם האסכולה של האפיקוריים ביוון. האפיקוריים סברו שהעיקרון של המוסר הוא העונג, הדוניזם. משמעות הדבר היא כי יש להפקיע את הכאב מן החיים, וכאשר יושם קץ לכאב, יהיה תענוג[8]. (עם זאת תענוג לשיטתם יכול רק להשתנות אך לא להתגבר). התענוג הוא אחד מן השתים: או תענוג גופני, שהבריאות המושלמת היא צורתו העליונה, או רוחני, ואז פירושו חירות מן הפחד ומן הדאגה. אבל אף על פי שכל תענוג הוא טוב כשלעצמו יש והוא מביא בעקבותיו כאב בתורת תוצאה שאין להימנע ממנה; לכן אין לבחור בכל תענוג שהוא. מאותה סיבה נודעת חשיבות ראשונה במעלה לחוכמה, כיוון שהיא מאפשרת לנו לבחור את התענוג הטוב ביותר. בדרך זו מכניס אפיקורוס לתוך שיטתו את המושג של תחשיב הדוניסטי[9].

דעה ברמה יותר גבוהה בתחום התועלתני אומרת שהמוטיבציה להתנהג באופן מוסרי נובעת מהשאיפה להיות טוב, כלומר להגיע לשלימות האנושית, האדם מבין שעל ידי התנהגות מוסרית הוא מביא לידי ביטוי את שלימותו האנושית. במה מותר האדם מן הבהמה? – במוסר.

כיצד אם כן מסתכלת היהדות על המוסר? המכנה המשותף של הגישה הדאונטית והתועלתנית הוא ששתיהן שרירותיות ואין להן תוקף, אין דבר שמעניק להן משמעות מוחלטת. הגישה הדאונטית, למשל, מחליטה שאמירת אמת היא ערך חיובי – אבל מי אמר? מי החליט את זה? אתה החלטת שהאמת חיובית, אני חושב אחרת. אתה החלטת שענווה היא מידה טובה ואני מחליט שזו מידה שלילית מאוד כי היא מורה על חולשה.

כך גם ביחס למוסר התועלתני, מי החליט מה התועלת הנכונה לפיה נגזרות אמות המידה המוסריות? למשל: נאמר שאסור לרצוח כי אם הרצח יהיה לגיטימי לא נוכל לקיים חיי חברה נורמלים, אנשים יהיו עצובים כי קרוביהם נרצחו ובכלל, החיים הם דבר חשוב. אם כך, בואו נחשוב על הסיפור הדמיוני הבא: קבוצה של עשרה אנשים נמצאים על אי בודד, הם רעבים מאוד ויש חשש שימותו אם לא יאכלו כלום, האם יהיה מוסרי מצידם להרוג אחד מחבריהם, לאכלו ועל ידי כך להינצל?

כלומר, מאין נובע תוקפו של המוסר? מה נותן לו את עוצמתו ומוחלטותו?

היהדות רואה במוסר כביטוי לרצון הא-לוקי בעולם. למה להיות מוסרי? – כי הקב"ה רצה שהמידות המוסריות יוטבעו בי ובכך אוכל להתקרב אליו יותר ולהתענג על טובו (כרגע כתבנו זאת כסיסמא, בהמשך נעמיק ונסביר אמירה זו). וכך, באמת, כותב הרמב"ם: שהמטרה של ההתנהגות המוסרית היא השלמות הא-לוקית, כלומר אדם שיעסוק בתיקון מידותי יגיע למעלת החסידות המביאה לנבואה. בפרק החמישי יברר הרמב"ם שזו מטרתו הראשית של האדם.

אז מצד אחד יש למוסר תועלת של תיקון האדם הפרטי ותיקון העולם ומצד שני כל ערך הוא "קדוש". מתוך גישה 
.זו יש אפשרות להגיע למסקנה שגם לשקר יש מקום למרות שהאמת היא תכונה חיובית

היחס למוסר
ישנן שתי אפשרויות  להסתכל על המוסר: האפשרות הראשונה והמצומצמת היא לזהות את המוסר רק עם דברים מפחידים או לא נעימים כמו למשל: שיחת מוסר חוצבת להבות אש ומרעידה את אמות הסיפים: "אם לא תלבש ציצית תענש בחומרה, תגיע לגיהנם ויהיה לך רע ומר". אמנם,  יש אמת בהסתכלות כזו על המוסר כיוון שיש מימד לא נעים במוסר, הוא מעמיד את האדם במקום, מציב מראה בפניו ואומר לו זה אתה ואם תישאר במקום בו אתה נמצא לא יצא ממך כלום, אתה תאבד את כל הטוב שצפון ומחכה שתחשוף אותו.

עם זאת ישנה האפשרות השניה: לראות במוסר קטליזטור, כלומר מנוע שנותן מוטיבציה להתקדם, שמראה לך מה אתה יכול להיות אם תשקיע ותתפוס את עצמך בידיים.

בניגוד לאפשרות הראשונה שרואה במוסר גורם מאיים וכופה וממילא גם יכולה לגרום לריאקציה ומרידה בו (אמירות כעין "אל תטיף לי מוסר", תפיסות כגון מוסר העבדים של ניטשה), בהבנה השניה האדם נרתם לעניין, הוא מרגיש שהמוסר מגדיל אותו ולא מקטין אותו, נותן לו מקום ולא דורך עליו. בהסתכלות של האפשרות הראשונה, המוסר כביכול מגיע ממקור חיצוני שכופה על האדם, לעומת האפשרות השניה בה האדם מרגיש שהדבר נובע מתוכו.

כהערת שוליים יש לציין שאין לערב בין המושגים יראת העונש, אהבת ה' ויראת הרוממות לבין שני סוגי המוסר הללו. עם זאת אפשר לראות איזשהו קשר בין המוסר הקטן ליראת העונש, בכך שמוסר זה מביא לידי יראה זו, ובין המוסר הגדול יותר המביא לאהבת ה' ויראת הרוממות. עם זאת, יש מקום גם למוסר הקטן: אי אפשר להגיד לילד קטן אל תכה את חברך כי זה מונע ממך להגיע לתכלית האמיתית לשמה נוצרת. הבעיה מתחילה במצב בו נשארים עם מוסר זה גם כאשר גדלים ומחכימים.

בשמונה פרקים הרמב"ם ילמד אותנו על ההקדמות המהוות את המצע עליו ניתן להשתית את המוסר, למשל: מבנה הנפש, כיצד נזהה מהם מידות טובות, הבחירה החופשית וכד'. אבל ראשית עלינו לדון בשאלה, מהי אותה טובה גדולה אליה אנו שואפים? בכך עוסק הרמב"ם בפתיחה לשמונה פרקים.




[1] המשורר הערבי אל סעיד איבן סינא אלמולך
[2] ראו למשל בספרו של משה הלברטל "הרמב"ם:רבי משה בן מימון" ובאנציקלופדיה העברית
[3] הרב יצחק שילת, אגרות הרמב"ם עמוד תק"נ-תקנ"א, הוצאת מעלות תשמ"ח-1988
[4] אגרות הרמב"ם חלק א' עמודים רנ"ז – רנ"ט, מהדורת הרב שילת
[5]  אגב, יש ויכוח בין החוקרים בנוגע לתיארוך שנת לידתו של הרמב"ם. התאריך המקובל הוא 1135, אך יש המאחרים אותו לשנת 1138 (על יסוד דברי הרמב"ם בחתימת הפירוש למשנה). לסיכום השתלשלות הנושא ראו: ש"ז הבלין, "לתולדות הרמב"ם", דעת, 15 (קיץ, תשמ"ה). 
[6] ירמיה כ"ז ב
[7] אסכולה יוונית – רומית עיקר עיסוקה היה בחוזק האופי (הטוב) המתבטא במידות טובות ובחולשת האופי (הרוע). מייסדה היה זנון מקיטיון. פירוש השם סטואה הוא מעבר מקורה (אכסדרה) בעל עמודים בצידו הפתוח כלפי חוץ ובצידו השני קיר ובו פתחים. חכמי הסטואה היו יושבים שם ולכן נקראים כך.
[8] עם זאת, התענוג לשיטתם אינו יכול להתגבר אלא רק להשתנות ולתפוס צורות שונות.
[9] פרופ' ג'. או. יורמסון, אפיקורוס, 1967, בהוצאת פרידמן, ש.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז

קול הנבואה - שיעור 10

קול הנבואה - שיעור 9