שמונה פרקים להרמב"ם - שיעור 2

בס"ד

< לשיעור הקודם   לשיעור הבא >

(לא היתה הקלטה לשיעור, עמכם הסליחה)

אָמַר שְׁמוּאֵל בֶּן-יוּדָא אִבְּן תִּבּוֹן:

אָמַר הָרַב הַמְחַבֵּר, זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה:

 

הִנֵּה בֵאַרְנוּ בִּפְתִיחַת זֶה הַחִבּוּר, מֶה הָיְתָה הַסִּבָּה בְּשׂוּם הַמְחַבֵּר זֹאת הַמַּסֶּכֶת בְּזֶה הַסֵּדֶר; וְזָכַרְנוּ גּם כֵּן רֹב הַתּוֹעֶלֶת בְּזֹאת הַמַּסָּכֶת. וְיָעַדְנוּ פְּעָמִים רַבּוֹת בְּמַה שֶּׁקָּדַם בְּזֶה הַחִבּוּר, לְדַבֵּר בְּזֹאת הַמַּסֶּכֶת בְּעִנְיָנִים מוֹעִילִים וּלְהַאֲרִיךְ בָּהּ קְצַת אֲרִיכוּת - מִפְּנֵי שֶׁהִיא קְטַנָּה. וְאַף עַל פִּי שֶׁתֵּרָאֶה מְבֹאֶרֶת וְקַלָּה לְהָבִין וְלַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁכּוֹלֶלֶת - אֵינָהּ קַלָּה עַל כָּל בְּנֵי אָדָם, וְאֵין כָּל עִנְיָנֶיהָ גַם כֵּן מוּבָנִים מִבְּלִי פֵּרוּשׁ אָרֹךְ, עִם הֱיוֹתָהּ מְבִיאָה לִידֵי שְׁלֵמוּת גְּדוֹלָה וְהַצְלָחָה אֲמִתִּית - וּמִפְּנֵי זֶה רָאִיתִי לְהַרְחִיב בְּזֶה הַמַּאֲמָר. וּכְבָר אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, הַאי מַאן דְּבָעֵי לְמֶהֱוֵי חֲסִידָא לִקַּיֵּם "מִלֵּי דְאָבוֹת" (בבא קמא ל א). וְאֵין אֶצְלֵנוּ מַעֲלָה גְדוֹלָה מֵחֲסִידוּת אֶלָּא נְבוּאָה - וְהִיא הַמְּבִיאָה אֵלֶיהָ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "חֲסִידוּת מְבִיאָה לִידֵי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ" (משנה סוטה ט טו). - הִנֵּה הִתְבָּאֵר מִדִּבְרֵיהֶם, שֶׁקִּיּוּם מַאַמְרֵי זֹאת הַמַּסֶּכֶת מֵבִיא לִידֵי נְבוּאָה. וְהִנְנִי עָתִיד לְבָאֵר אֲמִתַּת הַדָּבָר הַהוּא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כוֹלֵל חֵלֶק גָּדוֹל מֵהַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת.

 

בהקדמה למשנה[1] מביא הרמב"ם שתי סיבות מדוע מסכת אבות ממוקמת דווקא כאן, בסדר נזיקין: 1) "להודיעך אמיתת המסורת והקבלה, שהיא אמת, וקיבלוה רבים מרבים, ולפיכך ראוי לכבד האיש החכם, ולהחשיבו בחשיבות עליונה, לפי שהגיע הקבלה אליו, שהוא בדורו כמו אלו בדורותיהם...ובזה יש מוסר לבני אדם שלא יאמרו: משפט פלוני נקבל?...ואין הדבר כן, כי המשפט אינו לפלוני השופט, אלא ל-ה' אשר צונו בו." – המסכת פותחת בהשתלשלות מסירת התורה ולאחר מכן ממשיכה על מימרות של תנאים כהמשך להשתלשלות המופיעה בתחילתה. מטרתה בכך היא ללמד אותנו שמקור המשפט הוא אובייקטיבי, הקב"ה. אין החוק או המשפט תלוי בהשקפת עולמו של שופט זה או אחר.

2) "לומר בזו המסכתא מוסרי כל חכם מן החכמים עליהם השלום, כדי שנלמד מהם המידות המעולות. והצריכים לזה יותר מכל בני האדם הם השופטים, לפי שעמי הארץ אם לא יהיו בעלי מוסר – לא יזיק זה לציבור, אלא יזיק לעצמם בלבד; והשופט אם לא יהיה בעל מוסר וחינוך – יאבד, ויאבד בני האדם כולם."

כלומר, הסיבה הראשונה היא אמיתות התורה שבעל פה והסיבה השניה היא מוסר לשופטים. מכיוון שאנו נמצאים בסדר נזיקין ובהלכות המסורות לבית הדין הובאה מסכת זו על מנת ללמד את המידות הנדרשות מהשופטים. כל סיבה משלימה את חברתה, שהרי במסכת זו יש איזכורים של השתלשלות התושב"ע וגם דברי מוסר.

 

 

השופטים והמשפט

שאלה: וכי מי שאינו שופט לא צריך להיות מוסרי? האם אין נזק בסופר סת"ם שאינו ירא שמים או בכהן העוסק בקדשים אך בעל מידות מושחתות? למה לדבר רק על תחום הקודש, וכי מנהל בית ספר לא צריך להוות דוגמא אישית? וכי עיתונאי לא צריך להיות מוסרי? יותר מזה, אם נסיק שהמסכת הזו נכונה לכל האנשים, האם לא היה צורך למקם את המסכת הזו בתחילת כל המשניות?

תשובה: הבה נדייק במילותיו של הרמב"ם ונראה כיצד ניתן לענות על שאלה זו, וכן כותב: "לומר בזו המסכתא מוסרי כל חכם מן החכמים עליהם השלום, כדי שנלמד מהם המידות המעולות. והצריכים לזה יותר מכל בני האדם הם השופטים" – כלומר, בניגוד למה שחשבנו, המסכת מיועדת לכלל האנשים ולא רק לשופטים. אלא שהאנשים הזקוקים למוסר יותר מכולם הם השופטים וזאת משתי סיבות: א) הם מהווים מודל לשאר האנשים ב) בכדי לדון דין אמת לאמיתו צריכים להיות בעלי מידות טרומיות.

בטור[2] נכתב: "...נמצא שהדיין המשבר זרועות רמות הרשעים ולוקח מידם טרף ומחזירו לבעלים מקיים העולם וגורם להשלים רצון הבורא יתברך שמו שבראו להיות קיים והרי כאילו נעשה שותף להקב"ה בבריאה...וכפי גודל משכורתו כן עונש המבטלו והמעוותו כדתנן חרב בא לעולם על ענוי הדין ועל עוות הדין...ולא חרבה ירושלים ולא גלו ישראל אלא על שבטלו המשפט כדכתיב [ישעיה א] מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים...ובמשפט עתידה לפדות דכתיב [שם] ציון במשפט תפדה ושביה...והקב"ה חפץ בו יותר מבכל הקרבנות דכתיב [משלי כא] עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח מחטאת ועולה לא נאמר אלא מזבח ובכמה מקומות הזהיר עלינו ע"י משה רבינו עליו השלום [דברים א] לא תכירו פנים במשפט לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא ועוד הזהיר עלינו בעשה [ויקרא יט] בצדק תשפוט עמיתך [דברים א] ושפטתם צדק..." – הטור מלמד אותנו שדיין הדן דין אמת נעשה שותף להקב"ה בבריאת העולם ודיין שמשקר בדין גורם לגלות וחורבן.

אמנם פשט הדברים ברור אך ניתן להעמיק בהבנת פסקה זו על פי דברי המהר"ל. בספר נתיבות עולם[3] מלמד אותנו המהר"ל שהמשפט מהווה את השמירה על הסדר הקיים. בכל פעם שיש יציאה מהסדר, מישהו גונב או מרמה, מישהו עושק וכד', יש צורך להשיב את הסדר על כנו. מהו אותו "סדר"? מהם אותם חוקים עליהם השופטים שומרים? אלו הם החוקים בהם ברא הקב"ה את עולמו. אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה, ואנחנו יוצאים מנקודת הנחה זו, שהקב"ה ברא את העולם לפי סט חוקים מסויים (שאנו מכנים אתו בשם: תורה) אנו מסכימים ששמירה על חוקים אלו מהווים שמירה של – וכפי שמיד נראה, ההכרח של השופטים להיות ברמה מוסרית עליונה נגזר מכך.

המוסר מיישר את האדם ובלעדיו לא ניתן לשפוט משפט אמת וצדק – מי שאינו ישר אינו יכול לשפוט משפט ישר. ניתן להוסיף שבעשרת ימי תשובה אנו אומרים: "המלך המשפט", וכותב הבית יוסף[4]: "וה"ר מנוח כתב...המלך המשפט רצה לומר שהוא יתברך שופט העולם אי נמי משמע שהוא עצמו הוא המשפט..." כלומר, לפי הפירוש השני של רבינו מנוח כאשר הדיינים עושים משפט הם מגלים את רצון ה' בעולם. יוצא, שאם אינם שופטים כראוי הם משבשים  את גילוי ה' בעולם ולכן כאשר מדברים על החורבן מתייחסים לקלקול המשפט[5]: "מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ--וְעַתָּה מְרַצְּחִים" וכמו שנאמר בקהלת[6]: "וְעוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע" וביחס לגאולה מזכירים את תיקונו[7]: "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה".

 

 

הנבואה

לְמַה צריך כל יהודי לשאוף? – מהי השלימות אליה כל אדם מישראל אמור לייחל? – אם תשאלו ברחוב, התשובה המקובלת תהיה, תלמיד חכם, ירא שמים. אבל הרמב"ם עונה משהו אחר, נבואה.

עם זאת, לפני שנדון בנבואה, לפי מסקנתו של הרמב"ם שדברי מסכת אבות מביאים לידי נבואה לא כל כך מובן מדוע הגמרא כותבת "האי מאן דבעי למהווי חסידא לקיים מילי דאבות (מי שרוצה להיות חסיד שיקיים את מה שכתוב במסכת אבות)"? – שתכתוב: מי שרוצה להיות נביא שיקיים את מה שכתוב במסכת אבות!

על מנת לענות על שאלה זו נעיין בדברי הרמב"ם בהם מביא את השיטות השונות להסבר מיהו הראוי לנבואה[8]:

"הדעת הראשון והוא דעת המון הפתאים ממי שיאמין בנבואה וקצת עמי אנשי תורתנו גם כן יאמינהו, והוא שהשי"ת יבחר מי שירצה מבני אדם וישרה בו הנבואה וישלחהו, אין הפרש בין שיהיה האיש ההוא אצלם חכם או סכל רב השנים או צעיר השנים, אלא שהם יתנו בו קצת טוב ותקון מדות, כי בני אדם עד עתה לא אמרו שישרה השם שכינתו על אדם רע אלא כשיחזירהו למוטב תחלה לפי זה הדעת" – כלומר, לפי הדעה הראשונה הקב"ה מנבא את מי שהוא רוצה ובלבד שאדם זה לא יהיה רשע. כלומר, הנבואה היא דבר ניסי.

"הדעת השני דעת הפילוסופים והוא שהנבואה שלמות אחד בטבע האדם...והוא שהאיש המעולה השלם בשכליותיו ובמדותיו, כשיהיה המדמה על מה שאפשר להיות מן השלמות, ויזמין עצמו ההזמנה ההיא אשר תשמענה, הוא יתנבא בהכרח, שזה השלמות הוא לנו בטבע, איש בריא המזג במזון טוב ולא יולד מן המזון ההוא דם טוב ומה שדומה לזה" –דעת הפילוסופים היא שכל אדם שמגיע לדרישות הסף של הנבואה, לרמה הרוחנית הרצויה, מיד מתנבא. כלומר, הנבואה היא דבר טבעי וכדי להגיע לנבואה יש להתאמן כשם שמתאמנים בריצה. אמנם, יכולים להיות אנשים שאין להם את היכולת להגיע לרמת נבואה כיוון שחסר להם כוח מדמה, שכל שלם וכד' והם לא יגיעו אליה.

"והדעת השלישי והוא דעת תורתנו ויסוד דתנו הוא כמו זה הדעת הפילוסופי בעצמו, אלא בדבר אחד, וזה שאנחנו נאמין שהראוי לנבואה המכין עצמו לה, אפשר שלא יתנבא וזה ברצון אלהי וזה אצלי הוא כדמות הנפלאות (ניסים) כלם ונמשך כמנהגם, שהענין הטבעי שכל מי שהוא ראוי לפי בריאתו ויתלמד לפי גדולו ולמודו שיתנבא, והנמנע מזה אמנם הוא כמי שנמנע מהניע ידו כירבעם...הנה תדע זה מענין ברוך בן נריה שהוא הלך אחרי ירמיהו והכינו ולמדו, והיה מקוה להתנבא ונמנע, כמו שכתוב יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי, ונאמר לו ע"י ירמיה כה אמר ה' כה תאמר אליו, ואתה תבקש לך גדולות אל תבקש...וכן יאמר שאמרו גם נביאיה לא מצאו חזון מה', מפני היותם בגלות" – דעת התורה היא שאמנם הנבואה היא דבר טבעי וכל מי שעומד בתנאים ראוי לנבואה אך הקב"ה יכול לעשות נס ולמנוע ממנו להיות נביא וכפי שהרמב"ם מנסח: "וזה אצלי הוא כדמות הנפלאות כלם".

ומביא הרמב"ם דוגמא לכך מירבעם[9]: כשירבעם מלך ישראל עמד להקטיר על המזבח שבנה בבית אל, הגיע איש א-לוקים (נביא) מיהודה וניבא שיעמוד בעתיד מלך משושלת בית דוד ושמו יאשיהו והוא יקטיר על המזבח את כהני הבמות שרגילים להקטיר עליו. בנוסף, נתן איש הא-לוקים מופת שיקרע המזבח וישפך הדשן שעליו. כאשר שמע ירבעם את דברי הנביא בא להושיט את ידו על מנת לצוות שיתפסו את הנביא אך ידו יבשה ולא היה יכול להחזירה. כלומר, כשם שפעולת היד היא דבר טבעי ונצרך נס על מנת למנוע ממנה לתפקד כן הדבר עם הנבואה. הרמב"ם מוסיף, שבעקבות הגלות אין את היכולת להגיע לרמה הנדרשת על מנת להינבא.

עם זאת הוא מביא דעה נוספת ביחס לדעת התורה: "אלא שנמצא כתובים רבים, מהם כתובי הספרים ומהם דברי חכמים כלם הולכים על זה היסוד, והוא שהשם יביא להנבא מי שירצה מתי שירצה, אמנם לשלם המעולה בתכלית" – כלומר, כאשר האדם מגיע לשלימות המידות והשכל ה' מחליט האם לנבא אותו או לא. זאת, בניגוד לדעה הראשונה. נראה מלשון הרמב"ם שסובר כדעה השניה.

לפי מה שמסביר הרמב"ם מובנים דברי חז"ל, חסידות אכן מביאה לידי רוח הקודש, אך דרגה זו אינה בשליטת האדם. האדם יכול להגיע על לידי חסידות ומשם לקוות ולייחל להגיע לנבואה אך דבר זה כבר תלוי ברצון ה'[10].

 



[1] פיסקא ד' ד"ה "וכאשר נשלם" עמ' מ"ז – מ"ח במהדורת הרב שילת

[2] חו"מ סימן א'

[3] נתיב הדין

[4] אורח חיים סימן תקפ"ב בתחילתו

[5] ישעיהו פרק א'

[6] פרק ג' – על פי פירוש רש"י

[7] ישעיהו שם

[8] מורה נבוכים חלק ב' פרק ל"ב

[9] מלכים א' פרק י"ג

[10] יש להעיר שחלקו על הרמב"ם בדבר התנאים להשגת הנבואה (ריה"ל ובעל העקידה)  אך אין כאן מקום להאריך.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז

קול הנבואה - שיעור 10

קול הנבואה - שיעור 9